כשקרי התאהב בליברמן

עיתון הארץ מנסה למכור לנו את ליברמן החדש. בכותרת הראשית (2.1.14) הוא מודיע: "ליברמן לקראת הגעת קרי: 'יש לתת סיכוי למו"מ'". מהפרשן ברק רביד, אנו למדים שליברמן, בפאזה החדשה שלו, שינה את טעמו. עכשיו הוא מוכן לתת לקרי את מה שנתניהו מסרב לו מזמן – סיכוי למצות את המהלך שלו ללא פרובוקציות. בצד הישראלי של המתרס, אם כן, מסתמנת אופטימיות, גם אם זהירה.

עוד יודע לספר העיתון ש"ביום שישי ייפגשו קרי וליברמן לארוחת בוקר בירושלים וישוחחו ארוכות על הסכם המסגרת שעליו קרי עובד. האמריקאים יודעים שאם הנייר שהם מגבשים יזכה לתמיכה של ליברמן, או לפחות לא יעורר את התנגדותו, הדבר יהווה תו תקן אולטימטיבי מבחינת הקואליציה הנוכחית בישראל". מסתבר שקרי לא צריך לשכנע את נתניהו, ובוודאי שלא להתחשב באבו מאזן. מעתה ליברמן הוא מומחה התקינה החדש, וניתן רק לנחש את תכנו של אותו "הסכם מסגרת" אם אכן יראה את אוויר העולם.

אבל, אם פותחים את מאמר המערכת של עיתון אל קודס, היוצא במזרח ירושלים, מקבלים תמונה שונה לחלוטין. לא עוד אופטימיות זהירה כמו שמנסה להפיח הארץ. שם נמנות כל הפרובוקציות שעושה נתניהו, ובראשן הצעת החוק של ח"כ מירי רגב לסיפוח בקעת הירדן. "מדוע אנחנו לא עוצרים את הביזיון הזה המשמש ככיסוי להגשמת התכניות שלהם?", שואלים שם, "מדוע אנחנו ממשיכים להתעסק עם ההצעות האלה שכולנו יודעים שאין להן כל תועלת, כאשר אפילו אלה המובילים את המו"מ מאשרים את העובדה הזאת? מדוע אנחנו מחכים ועד מתי נמשיך לחכות? האם אפסו בידי הנהגתנו כל האלטרנטיבות? מה שלא יהיה, העם מצפה ודורש לא להאריך את תקופת המו"מ גם אם לא ניתן להפסיקו לגמרי בשלב זה, בגלל שקרי מנסה לשווא 'לרקוד אחרי הרוחות'".

ובכן, כאשר מעמידים את שתי העמדות אחת מול השנייה, מתקבלת תמונת המו"מ המדיני בפרספקטיבה הנכונה. דילוגיו של קרי נועדו למשוך עוד זמן, ולהשיג עוד אורכה, לאור העובדה שהמו"מ בעצם הגיע למבוי סתום. גם ליברמן בסך הכל רוצה דחייה של המשבר, אשר יכול לעלות למשרד החוץ הישראלי ביוקר, לאור הציפייה הגוברת בעולם שישראל תעשה צעד משמעותי כלפי הפלסטינים. העובדה שקרי ממשיך להגיע רק מעידה שהשיחות בין הצדדים תקועות, והאמריקאים חוששים מהתוצאה של פיצוץ המו"מ. קרי תחם תקופה מוגדרת למו"מ שבסופה ניתן יהיה להגיע להסכם סופי. ככל שמתקרב המועד הוא מנסה לדחות את הקץ.

אין זה מפתיע, הרי הדחייה הזאת נמשכת כבר למעלה מעשרים שנה, וככל שהזמן נמשך כך נסדק האמון ומתרחקת האפשרות הריאלית להגיע להסדר סופי. נוכח המבוי הסתום שאליו הגיעו השיחות (שמעולם לא המריאו) מסתמן שבמקום ללחוץ על ישראל, תוך שימוש בכל המנופים האפשריים, קרי מוכן להסתפק בעוד הסכם ביניים, ובכך הוא למעשה מחזיר אותנו למתווה אוסלו הכושל. הסכמי אוסלו התאפשרו רק משום שנושאי הליבה: גבולות, התנחלויות, מעמד ירושלים ושאלת הפליטים, נדחו עד למועד בלתי מוגדר. מאז נוצרו "גושי ההתנחלויות"; הימין הישראלי העמיק את אחיזתו בשלטון; ובמקום לדון בנושאים המהותיים מעמידה ישראל דרישות חדשות ומוזרות, ביניהן הדרישה להכרה ביהדותה של המדינה, וההסדרים הביטחוניים שמשמעותם המשך הכיבוש לשנים ארוכות. נושא ההתנחלויות כלל לא עלה לדיון, ואין עליו כל דיון משמעותי בכנסת. למעשה גם מסמך המסגרת, אותו מנסה להעביר קרי, לא יזכיר כלל את הנושא.

הפלסטינים מבינים שככל שמאריכים את המו"מ, כך נשמטת הקרקע מתחת לרגליהם. מפעל ההתנחלות ממשיך במלוא הקצב, והפעם בהסכמת האמריקאים אשר נסוגו מדרישתם להפסיק את ההתנחלות כתנאי לחידוש המו"מ.

ככל שהאמריקאים מנסים לרצות את הימין הישראלי, כך מאבדים אבו מאזן והרשות הפלסטינית את מעמדם בעיני עמם. עיתון "אל קודס" איננו עיתון אופוזיציה, אלא עיתון המבטא את עמדת הרשות. הקריאה שלו מצביעה על מצוקה הולכת וגוברת, ומיאוס של הציבור נוכח חוסר ההתקדמות. ג'ון קרי רוצה להרוויח זמן, אבל לפלסטינים אין זמן. המצוקה הכלכלית בה שרויה הגדה המערבית היא בהחלט פקטור בעמדתה של הרשות, המסרבת בכל תוקף להאריך את משך המו"מ תמורת עוד הסכם מסגרת שלא שווה את נייר עליו הוא חתום.

המשכורות ברשות הפלסטינית אינן מדביקות את יוקר המחייה; המחירים נקובים בשקל וברמת חיים ישראלית, לעומת השכר הנמוך ביותר. האבטלה בקרב הצעירים גואה, דבר שעשוי להסביר גם את ריבוי האירועים האלימים הנובעים מייאוש. בנוסף, הסכם המסגרת המוצע ע"י קרי – אין בו כדי לטפל באופן מיידי במצוקות הקיימות, ביניהן הגירעונות הכרוניים המעכבים תשלום משכורות למאה וחמישים אלף פקידי הרשות, המשך הנוכחות המסיבית של הצבא, וההתנכלויות האלימות של המתנחלים.

הסירוב השיטתי של הימין הישראלי לדון בשאלות הליבה העומדות ביסוד הסכסוך עם הפלסטינים, ובראשן ההתנחלויות, יוצר הלך רוח מזויף אותו יודעים להסביר היטב נציגי הבית הלאומי, השרים בנט, אריאל ואורבך, הגורסים שאי קיומו של הסדר סופי עם הפלסטינים הוא מצב טבעי שפשוט צריך ללמוד לחיות אתו. לשיטתם, עדיף להתרכז בנושאים אחרים כמו 'כלכלה' עליה אמון בנט, 'דיור' עליו אמון אורי אריאל או 'טיפול בקשישים' בטיפולו של השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך. לעומתם יש מי שטוען שקיפאון במו"מ יביא לאינתיפאדה שלישית ומחפשים בכל יידוי אבנים או תקיפה עם סכין סימן שהאינתיפאדה בדרך. משרד הביטחון מרגיע וטוען כי מה שאנו חווים אלה "פיגועי אווירה" בלבד. במילים אחרות – הרשות הפלסטינית יוצרת אווירה, ואפילו נותנת יד להסתה, המעודדת בודדים לקחת יוזמה ולתקוף ישראלים. במציאות אין כלל אווירה לאינתיפאדה שלישית וזאת מהטעם הפשוט שאין כיום הנהגה פוליטית, בעלת אג'נדה או פרוגראמה, אשר יכולה להוביל להתקוממות. האינתיפאדה הראשונה הונהגה ע"י אש"ף ומטרתה הברורה הייתה השגת מדינה פלסטינית לצד ישראל. האינתיפאדה השנייה באה על רקע האכזבה מהסכמי אוסלו והונהגה ע"י חמאס במטרה לחסל את הכיבוש דרך מאבק מזוין והבסת ישראל. כיום אין בנמצא כוח פוליטי אלטרנטיבי שיכול להוביל מאבק אזרחי כנגד ההנהגה המושחתת בעזה או ברמאללה.

אך העובדה שאינתיפאדה שלישית לא עומדת על הפרק אינה מבטיחה בהכרח את המשך ניהולו של הכיבוש על מי מנוחות. יכולתו של הימין הישראלי למכור את אחיזת השווא, שניתן לחיות חיים נורמאליים תוך קיומו של הכיבוש, מתאפשרת אך ורק בגלל קיומה של הרשות הפלסטינית. בלעדיה, וללא המימון של מדינות האיחוד האירופי וארצות הברית, לא הייתה יכולה ישראל לקיים חיים "נורמאליים" בצל הכיבוש. ההתנחלות יכולה להתרחב עד אין קץ כל עוד הרשות הפלסטינית נותנת את שירותיה לאוכלוסייה באזורים אשר ברשותה. "הנורמאליות" הזאת מתאפשרת כי הרשות מוכנה לשתף פעולה עם המצב הזה הנמשך כבר למעלה מ-20 שנה. אך מי שעוקב אחר הנעשה בשטחים הכבושים יודע כי ימיה של הרשות במתכונתה הנוכחית ספורים. מה שעומד בפני ישראל אינה אינתיפאדה שלישית, אלא אפשרות ריאלית שהרשות הפלסטינית פשוט תקרוס. את המצב האבסורדי הזה שבו מתקיימת רשות פלסטינית בתקציב מגוחך של רשות מקומית, בעוד העם מובטל ורעב, ניתן לקיים רק אם ישנה תקווה לשינוי. בלי תקווה כזאת, תאבד הרשות כל סיבת קיום, ופשוט תחדל להתקיים. בהיעדר תהליך שלום אמין, זה יהיה גם הסוף המר של הימין ההזוי, ששכנע רבים שהפלסטינים הם לא יותר מאשר קוץ בישבן.

 

אודות יעקב בן-אפרת