לא ימין לא שמאל – ישר


"המחאה עובדת" כותב בידיעות אחרונות 4.12 יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, וממתנגדיו הקשים של נתניהו, והצדק עמו. דודי אמסלם נאלץ למשוך את חוק ההמלצות לבקשת ביבי, שדרש לוודא "שהחוק ינוסח כך שלא יחול על החקירה שמתנהלת בענייני". זהו אכן רגע מכונן. הפגנה של כמה עשרות אלפי אנשים בשדרות רוטשילד הביאה לתוצאה מיידית, דבר שמפיח תקוות גדולות באלה אשר פתחו במאבק כדי להפיל את נתניהו. הפלת נתניהו היא אכן הכוונה המוצהרת של מארגני ההפגנות, אלדד יניב ושותפו מני נפתלי. האסטרטגיה היא פשוטה, לגרום לכך ששר האוצר משה כחלון יצא מהקואליציה, ובכך לגרום להפלת הממשלה. בוידאו שצולם לתומכיו ולמשתתפי ההפגנה, חוזר אלדד יניב ומשנן כמו מנטרה את המילים "כחלון הוא משלנו" ו"הח"כים של כולנו מזדהים עם ההפגנות שלנו".

לא ברור למה מתכוון אלדד יניב באומרו 'כחלון הוא משלנו'. האם הכוונה לכך שהוא ליכודניק אמיתי, ימין שרשי, אדם עממי, שותף עתידי לקואליציה אפשרית בראשות אבי גבאי ושל יניב עצמו, ששואף להתברג לרשימת מפלגת העבודה בכנסת הבאה? שאיפותיו של יניב מרחיקות לכת, הוא הכריז על התמודדות בפריימריז לראשות מפלגת העבודה, כמו עמירם לוין שאף נאם בהפגנה בשבת. שניהם אמנם ויתרו לטובת גבאי, אבל לא ויתרו על שאיפותיהם הפוליטיות. כאשר פוליטיקאי עומד בראש תנועה, תוך ניצול אווירת המיאוס שפשתה בציבור מההתנהגות הבוטה והמושחתת של נציגי השלטון, נשאלת השאלה האם הוא לא נמצא בניגוד אינטרסים, בין רצונו לקדם את הקריירה שלו ובין רצונו להגן על המדינה.

פרופסור דני גוטוויין עושה את ההשוואה המתבקשת עם המחאה של קיץ 2011, ששם החל אלדד יניב את הקמבק שלו.  כזכור, שימש יניב כיועצו של אהוד ברק, וב2012, לאחר שמאס בשחיתות השלטונית, הוא הקים את מפלגת "ארץ חדשה" ורץ לבחירות לכנסת התשעה עשר. גוטווין לא מסתיר את אהדתו למחאה הנוכחית לעומת המחאה "החברתית" (המרכאות של גוטוויין) של 2011. והוא מסביר זאת כך: "ההבדל העיקרי בין שתי המחאות נעוץ בכך שבעוד שמחאת 2011 דרשה מנתניהו לשנות את המדיניות, מחאת 2017 מעמידה את החלפתו של נתניהו כתנאי לשינוי המדיניות. בלשון אחרת, מחאת 2011 התמקדה באופי מדיניות, לעומת מחאת 2017, המתמקדת בדמות השלטון."

ההבחנה של פרופסור גוטוויין מדויקת. הכישלון הגדול של תנועת המחאה הייתה בכך שהיא סרבה להיות פוליטית, בעוד המחאה הנוכחית היא פוליטית באופן מובהק. אלא שבאותה מידה ניתן לאמר שהמחאה החברתית הייתה תמימה בעוד הנוכחית היא מחושבת ומניעיה ציניים.

כדי להמחיש את ההבדלים בין שתי המחאות בצורה הטובה ביותר, צריך להעמיד את דפני ליף מול עו"ד אלדד יניב. המניעים של דפני ליף היו כל כך טהורים, שהיא הצליחה לסחוף בכנות כוונותיה מאות אלפים בדרישה הרבה יותר עקרונית מזאת של אלדד יניב – היא דרשה צדק חברתי. דפני ליף בטאה תנועה רחבה ביותר שהתפשטה ברחבי העולם, מכיכר תחריר בקהיר ועד מדריד וניו יורק, והיא סמנה יותר מכל את סופו של הניאו ליברליזם כשיטה כלכלית, ואת החיבור המושחת בין הון ושלטון. המחאה של דפני ליף ומיליוני הצעירים ברחבי העולם, שינו סדרי עולם, הביאו לבחירתו של נשיא שחור ראשון בבית הלבן, לנפילתם של משטרים דיקטטורים בעולם הערבי, והצמיחו תודעה חברתית חדשה אשר השפעותיה ניכרות עד עצם היום הזה.

השאלה הגדולה העומדת בפני כל אזרח, המתעב את השלטון הנוכחי היא, מהו המסר החברתי, הפוליטי והכלכלי שעומד מאחורי המחאה הנוכחית? מה משקפים אלדד יניב, מני נפתלי, ודוברים כמו האלוף עמירם לוין ויועצו לשעבר של נתניהו עוזי ארד? אם אבי גבאי הוא מנהיגם ומשה כחלון הוא שותפם, אפשר לנחש שהם שואפים לגירסה מעודנת של הליכוד הכוללת שותפות בקואליציה עם המפלגות החרדיות.

נתניהו רע לא רק משום שהוא אוהב סיגרים, מתיידד עם טייקונים, שונא את התקשורת הביקורתית, ונגוע בשחיתות. כך היו גם שרון, אולמרט, ברק והרצוג לפניו, ואפילו אלדד יניב בגלגולו הקודם כיועצו של ברק, על פי עדותו הוא. נתניהו הוא רע בעיקר כי הוא מסרב לכל הסדר שלום עם הפלסטינים, גזעני, מעריץ את דונלד טראמפ, ומיישם מדיניות כלכלית ניאו ליברלית ימנית היוצרת פערים חברתיים מהגדולים במדינות המפותחות. מה שדרוש, לכן, הוא לא רק נקיון כפיים אלא שינוי פניה של החברה והכלכלה בישראל.

האפשרות שממשלת נתניהו תיפול היא סבירה ביותר. דוד ביטן זומן לחקירה, כמו גם אריה דרעי, הגיסים שימרון ומולכו יועציו הקרובים של נתניהו, וחבריו אלוביץ ופילבר שנמצאים על הכוונת של המשטרה. כך שעם הפגנה או בלי הפגנה, משטרו של נתניהו מתקרב לקיצו. ההפגנה היא 'אפקטיבית' בעיקר כי היא מזעזעת בניין המט ליפול ממילא. הבעיה היא שהאתגר הגדול אינו להפיל את ביבי, אלא להציב אלטרנטיבה פוליטית שתחלץ את ישראל מהפלונטר שבו היא נתונה. צריך להגיד את האמת, איש אינו יודע מה באמת רוצים אלדד יניב ומני נפתלי. שש שנים עברו מאז הקיץ של 2011, ובמציאות הישראלית הנוכחית אי אפשר להסתפק בדרישה לבער את השחיתות כדי "להחזיר לנו את המדינה". השאלה היא מי זה "אנחנו", ובעיקר איזה מדינה אנחנו רוצים.

נתניהו מסיים את תפקידו ההיסטורי בצורה עגומה לא בגלל קופסת סיגרים, ואפילו לא בגלל פרשת הצוללות. נתניהו ילך הביתה כי לאחר 20 שנות שלטון הוא הביא את ישראל לצומת היסטורית. הבעיה היא, שגם מפלגות אחרות הנמצאות באופוזיציה  מתכחשות למציאות ורוצות להמשיך באותה הדרך, בהסתייגות שאותה העלה אלדד יניב בסיסמא שתבע – "לא ימינה לא שמאלה, ישר". הווה אומר, הבה נמשיך בדרכו של נתניהו, את הכיבוש ואת המשטר הניאו ליברלי, אבל הפעם נקי משחיתות. העולם כולו נמצא במאבק איתנים בין חושך לאור; בין טראמפ ובין המחנה הדמוקרטי; בין פוטין ותומכי הברקזיט בבריטניה, לבין הכוחות הדוגלים בסולידריות גלובלית; בין צעירי האביב הערבי לבין המשטרים הרודניים. אפילו המשטר הסעודי עובר זעזוע פוליטי כלכלי עמוק, ומרעיד את המזה"ת כולו. אבל בישראל הממסד הפוליטי ממשיך להתעלם מהמציאות המשתנה, וצועד "ישר" אל פי התהום.

הברירות העומדות בפני העולם היום הן ברורות: כלכלה לאומית או גלובלית; אנרגיה מזהמת או מתחדשת; כלכלה שיתופית המבוססת על חידושים טכנולוגים, או כלכלה ניאו ליברלית המעשירה את העשירים ופוגעת בעניים; מדינת רווחה או צמצום בשירותים החברתיים; רכושנות או נגישות; תחבורה שיתופית וירוקה או עידוד המכונית הפרטית ובזבוז שעות על הכביש ובחנייה. הכלכלה הישראלית אינה יעילה והיא לא ערוכה להתמודד עם העתיד.

הממשלה עסוקה בחקיקת חוקים דתיים ולאומניים, וברדיפה אחר עמותות השמאל, והדבקות ב"מסורת ישראל" מחליפה את השאיפה לחדשנות ויצירה מתמדת. במישור המדיני, אופוזיציה וקואליציה כאחד מסרבות להתמודד עם השאלה הפלסטינית, ומסתמכות על הגיבוי של טראמפ לכיבוש ולהתנחלויות. הן מסתמכות על אותו טראמפ הנחשב בעולם כמנהיג הזוי, המסובך בעצמו עד צוואר בהאשמות על תאום עמדות עם הרוסים כדי להטות את תוצאות הבחירות בארה"ב.

החדשנות והחתירה להתחבר לעולם וליצור כלכלה שיתופית, הולכות יד ביד עם השאיפה לבניית חברה דמוקרטית המעצימה את מקומו של האזרח. בעולם שבו התפיסה הגלובלית עומדת מול התפיסה הלאומית, הגיע הזמן לצאת מהקופסה הלאומית הצרה. הקריאה "החזירו לנו את המדינה" היא דרישה בלתי מציאותית. המדינה ההיא הלכה לבלי שוב. הרי במו ידיה היא מחקה גבולות ויצרה מרחב אחד לישראלים ופלסטינים. היום חובתנו האזרחית היא להכיר במציאות החדשה וליצוק במושג האזרחות תכנים שוויוניים וסולידריים, הנעדרים ממנה היום.

אודות יעקב בן-אפרת