לבחור באמת – מחשבות על השמאל הפוליטי בישראל ובעיקר על השמאלני

הפילוסופיה היא מפגשו המתמיד של האדם עם האמת. פוליטיקה היא מפגשו המתמיד של האדם עם המציאות. אם כ,ן נכון יהיה לומר כי הפילוסופיה של הפוליטיקה דנה במפגש המתמיד שבין האמת לבין המציאות. התנהלותו של האדם הפוליטי בעולם נעה על אותה הפריזמה שבין האמת לבין המציאות, אותו חלל ריק שבין ידיעה ואי ידיעה הוא המרחב שבו האדם מכונן את תודעתו הפוליטית ואת אופן פעולתו.

באמת אני מבין, תפיסתו של האדם את הערכים שבהם הוא מאמין. לא רק מאמין בהם אלא אף בשמם יהיה מוכן לשים את נפשו בכפו. לא מתוך ציות להם, אלא משום שבלעדיהם לא יהיה עוד הוא עצמו. קאמי כבר הראה כיצד האבסורד הקיומי, אותו אי צדק זועק, מוביל אותי להבין שאם אין היגיון והכול אבסורדי ולא צודק, הרי לדבר אחד איני יכול להתכחש – לצעקה. בהכרח אני צועק עכשיו על חוסר הצדק. המחאה הזו היא אותה האמת שוודאית לי כיחיד. אומר קאמי: "המרד הוא הוודאות הראשונה והיחידה שתינתן לי בדרך זו, בתוך תוכו של הניסיון האבסורדי… המרד צועק, הוא תובע, הוא דורש לשים קץ לשערורייה, וכי יקום וייקבע סוף סוף מה שהיה עד עתה חלום באספמיא. עניינו – לעצב מחדש. אולם, לעצב פירושו לפעול". כאן, בהבנה של אי הצדק המובילה לפעולה של ממש לעצב מחדש, נכנסת לתמונה המציאות.

במציאות אני מבין. תנאי החיים הפיזיים, המטאפיזיים והשכליים אשר מציבים מולי את גבולותיה של יכולת הפעולה שלי. אני מוגבל במרחב, בזמן, בגבולות ההיגיון והשפה. התנאים ההיסטוריים ותודעתם של שותפי לפעולה ואף תודעתי שלי, האנרגיות והמשאבים, כוחי מול הכוחות שמולי, כל אלה תוחמים את יכולת הפעולה שלי למצבים אפשריים שונים.

ארצה להתייחס לשני כשלים שלתוכם יכול ליפול הפעיל הפוליטי, זה הרואה עצמו מהפכן, ולאחר מכן אבקש להבין מהו מקור הכשלים. הכשל הראשון הוא אבחנה שגויה בין מציאות לבין אמת, חוסר היכולת של המורד להבחין בין רצונו לבין גבולות הפעולה שלו. בין הזעקה לבין האפשרי לעשות. הכשל השני הוא האבחנה השגויה שבין ההכרח לבין הניתן לשינוי. יכולתו של המורד להשכיל להבחין בין שניתן לשנותו לבין שלא ניתן לשנותו, וכיצד להתמודד עם ידיעה זאת.

כהן ונביא

החל מהמאה ה20 נוכחנו לדעת, בזכות מכוננה של מחשבת המאה הזו הגל, כי אנו חיים במציאות דיאלקטית. כלומר, מציאות שהיא שלמות המורכבת מפרטים רבים המנהלים דיאלוג בלתי פוסק בינם לבין עצמם. במובן זה המציאות מנהלת עם עצמה שיח דרך ההיסטוריה. המפגשים בין הפרטים השונים, בין שיהיו כהתנגשות או כהשתלבות, הם אלה שמניעים את התהליך ההיסטורי. המפגש בין התודעות השונות המנוגדות אחת לרעותה בערכיהן יוצרות תהליך של שלילה כפולה. כשאני פוגש את ההיפוך שלי זה הרגע שבו אני מזהה את עצמי. אני יודע שאני לא הדבר הזה. אבל השלילה הזו כבר יצרה אצלי חוויה חדשה. אני מי שהייתי קודם בתוספת המפגש שכרגע חוויתי. אני לא אני יותר, אבל אני גם לא הוא. מתי מתחילה הבעיה? מי שנמצא בתוך התהליך ההיסטורי לא תמיד יודע שהוא רק חלק מתוך שלם. הוא עלול לחשוב שהוא המציאות כולה ולכן הצדק עמו בכל מחיר.

אחד העם מתאר את הקרע הזה במאמרו "כהן ונביא". שני הטיפוסים ההיסטוריים של העבודה המוסרית.

נביא הוא הקשר הישיר ביותר עם האלוהות. רעיון מוסרי ממלא את כל נימי נפשו והוא יכול לראות את העולם רק דרך משקפיים של רעיון זה. אין לו זמן להתחשב בחלקים אחרים של המכלול הדיאלקטי מכיוון שהוא יודע את "האמת". מכיוון שלעולם לא יוכל להשיג את מטרתו, שכן הוא רק חלק מן המכלול וחלק לעולם אינו השלם, ימצא עצמו רוב חייו מתוסכל ומיואש מקיומו. הנביא הוא למעשה האידיאליסט הפנאטי. הכהן, לעומתו, צריך להביא את הרעיון הזה אל העולם. הכהן אינו חי במרומיו של הר, אלא פועל בתוך העולם. הנביא מוצא את עצמו עם הרעיון המושלם שלו בתוך עולם שבו עליו לנהל שיח עם המציאות שאינה מתיישבת בקנה אחד עם האידיאל, לכן הוא זקוק לכהן שרואה את מכלול המציאות ושיביא את תורתו אל העולם. שני טיפוסים אלה של האידיאולוגיה פועלים לאורך כל ההיסטוריה.

פעמים רבות מתנהל השמאל הישראלי כאותו הנביא, וזאת בשני אופנים: האופן האליטיסטי והאופן הפסאודו-סולידארי. נראה גם ששני אלה למעשה הם שני צדיו של אותו המטבע. מיהו האליטיסט? אותו אדם שהאמת אשר כונן לעצמו מזוהה בשבילו לחלוטין עם המציאות. הוא משוכנע בצדקתו ואינו מערער עליה. הוא אינו זקוק להתבונן החוצה, שכן מחשבותיו מספיקות לעצמן. הוא פועל בלי להביט החוצה, יש אידיאולוגיה שמלווה אותו והעולם מזוהה איתה ולא להיפך. הטיפוס השני, רבים ממנו בשמאל הרדיקלי נראים כך. המילה "סולידאריות" הפכה באחרונה מאוד פופולרית, היא נזרקת באותה קלות הדעת שבה יבחר אדם האם לשתות בירה או לצאת לסרט. החלטתי שאינני מבין את פירוש המושג ומצאתי כי הגדרתו היא: "רגש של אחדות המבוסס על שותפות של אינטרסים, מטרות או העדפות בין בני אדם. המונח מצביע על היחסים החברתיים הקושרים אנשים אחד לשני". נשאלת השאלה האם באמת יש בין פעילי שמאל יהודים ופעילי מחאה פלסטינים שותפות של אינטרסים ומטרות במובן שמתממש בפעולות המחאה בשטחים היום? יזנקו מיד האקטיביסטים ויאמרו "כמובן, האינטרס המשותף הוא סיום הכיבוש". על כך אשאל אני, סיום הכיבוש לשם מה? האחד מבקש לו עצמאות והשני מבקש, אם במקרה הוא אדם מוסרי יותר, שתפיסת הצדק והשוויון שלו תתממש. אם הוא מוסרי פחות, יבקש שאותה עצם בגרון שהיא העם הפלסטיני תניח לו. ממקום כזה של שותפות לעולם לא יוכלו שני הצדדים להשתחרר מדיאלקטיקת האדון והעבד. האחד תמיד יהיה פטרונו של השני. בא להציל אותו מידי עצמו ובידו השנייה מחזק כוחות לאומניים אשר בינם לבין שאיפתם העממית של ההמונים לעצמאות ורווחה הקשר קלוש ביותר. כך ראינו כיצד גם רגש הסולידאריות, או ליתר דיוק האמפתיה המטעה עצמה להיתפס כסולידאריות, מחזירה אותנו שוב לאליטיזם. אין מה לעשות, כאשר יש לי בחירה האם להיאבק או לשמור על הפריבילגיות שלי, לעולם לא אהיה שווה כוח למי שלא נותרה לו כל ברירה.

אנו זקוקים לתודעת הנביא, היא זו שבסופו של דבר מניעה את רצוננו, בלעדיה ניוותר רק עם פעולה ללא מטרה. כנראה שאם קיים "כהן" מוחלט הרי נוכל למצוא אותו במפלגות המרכז. אין תמה כלל שמפלגות מרכז הפכו לתופעה נפוצה ופופולרית בסבבי הבחירות האחרונים. מותן של האידיאולוגיות הגדולות בעידן שלנו בישר חוסר משמעות כה עמוק, ואקום וייאוש שאין מהם מוצא. עצם המחשבה על אידיאולוגיות מעוררת בנו חרדה. אל תוך הוואקום הזה יכול בקלות לזחול, כזחול התולעת אל ארון הקבורה, כוח שהדבר היחיד שהוא מבטיח מבחינה ערכית הוא שאין כל ערך, או ליתר דיוק, שיש "ערכים". כל ערך, שום ערך – שוב שני צדיו של אותו מטבע. קריאות כמו "אנחנו בעד חינוך", "חסרים ערכים בחברה שלנו". כל אלה שווי ערך לאמירה "אני רוצה שיהיה טוב". כולנו בעד אמירות אלו, אך איש מאיתנו לא בטוח מה פירושן. הכול והלא כלום שזורים יחד ויוצרים את המרכז. הם עושים המון ולא בוחלים בשום אמצעים, אך לא ברור לשם מה ובשם מי. נוכחתי לדעת כי גם כאשר מעבירים ביקורת על שאין להם אופק, מיד יתרעמו הפעילים ויטיפו לך ש"מדובר באנשים מאוד מסורים שעובדים מאוד קשה". ואכן כך, אך עובדים קשה כדי להשיג מה? מלבד שימור מעמדם.

למות בראש זקוף

הדיכוטומיה, הרווחת בקרב אקטיביסטים רבים בשמאל, שבה או שאתה חלק מהפתרון (הפתרון שאיננו מאמינים כלל שהוא אפשרי עוד) או שאתה חלק מהבעיה, נובעת מתוך ייאוש. אי היכולת להסתכל מחוץ לתמונה ולבחון את יחסי הכוח נובעת מהפחד שאם נרפה לרגע מהערכים שבשמם אנו פועלים ונוריד אותם מאולימפוס האידיאלים אל העולם, נאבד גם את זה. כך מתחלפת ההתנהלות האתית והפרקטית שלי אל מול המדכא והופכת להתנהלות אסתטית. אינני מחפש יותר את הצודק והאפשרי, אלא את היפה, האצילי והפואטי. המצב שבו מפלתי תהיה נאצלת.

קאמי מתאר בצורה דומה את מה שהוא מכנה "מרד הדנדי", המרד של האדם מול האלוהות, הכפירה וחילול הקודש כערך בספרות הרומנטית, כזו של מילטון למשל ("גן העדן האבוד"). נתבונן בתיאור זה: "אין המורד הרומנטי תולה עוד תקוות בחוק או באחדות האלוהים, הוא התעקש ללחום בגורל העוין, ומשתוקק לקיים כל דבר העשוי לקיים חיים בעולם שקודש למוות, ועל כן מבקש הוא פתרון בקביעת עמדה. העמדה מכנסת ביחידה אסתטית את האדם שהופקר למקרה ונהרס באלימות האלוהית. היצור החייב למות יזהר לפחות בטרם ייעלם, וזוהר זה הוא צידוקו. זוהר זה הוא משהו יציב, והיחיד שאפשר לנכחו עם פניו המאובנות מעתה של אלוהי השנאה".

מה דומה אותו הדנדי לטיפוס זה שתיארתי אצל אקטיביסטים בשמאל. מקדש האסתטיקה ומרכז כל כוחו במיתה היפה, שכן אפסה כל תקווה ואין יכולת לשינוי. כעת נותר רק להישרף בשם האמת שלך. למעשה, בכך הוא הכתיר את מוסדות המדינה והמשטר, מעצבי המציאות, למלך מלכי המלכים, אלוהי הנצח. לכך אני מתכוון באומרי חוסר האבחנה שבין הרצון לבין תחום הפעולה. הכוחות הפוליטיים הם מעצבי המציאות, בעוד האדם והאידיאולוגיה שלו הם מעצבי האמת. אם אמרנו שהאליטיסט הוא אותו האדם שהאמת מסמאת את עיניו למציאות, הרי שאותו דנדי של האקטיביזם, אותו מרטיר מבחירה שלא לצורך, הוא האדם שמציאות הפכה אצלו קבועה לחלוטין בעוד האמת מזהירה בראשו. בעיניו אין כל סיכוי למפגש ביניהן מלבד התנגשות שסופה כיליון. ראייה קצרת טווח שמותירה רק את האפשרות למות זקוף ראש.

כוחו של המהפכן טמון ביכולתו לראות כעת את הבלתי אפשרי לכאורה. יש צורך בראייה רחבה מרחבית ורחוקה היסטורית על מנת שתדע האש המהפכנית מה ייעודה. ההמונים במצרים חיו במשך עשורים תחת עולו של אותו דיקטטור, מובארכ. התסכול היה שם כל הזמן, אך במשך תקופה ארוכה היה עובדה קיימת. אז יצאו לרחובות וקראו בזעם שהכוח יינטל מאדון זה אל אדון זה. שרפו את דגלי ארה"ב או ישראל בשם כוחו של הציר האיסלאמי, תמכו בכוחה של ארה"ב וכלכלתה הקפיטליסטית כקונטרה לציר האיסלאמי. או אז השכילו להבין פועלי מחלה אל כוברה – הכוח, הכוח הארור עצמו הוא שמדכא אותנו. אז יכלו לשרוף את תמונתו של מובארכ. זוהי דרכו של אדם שהתבגר. לומר לאדונו לא עוד בידיך הכוח לקבוע עבורי את גורלי. תודה, אבל לא תודה, כעת אני מבקש לכתוב את ההיסטוריה בעצמי.

המיואש שעשה לו אלוהים אחרים בדמות מעצבי המציאות ומורד בהם בו זמנית מרד חסר תקווה, נע בין הערכת עצמו כחסר אונים לחלוטין לכול יכול. הוא מחזיק בשניהם גם יחד. בוודאי כך יהיה, כמו אותו אדם המורד באלוהות, כוח שכביכול אין יכולת למרוד בו, הוא חסר אונים שכן הקרב הוא אבוד, וכל יכול שכן הוא קורא תיגר על הכל יכול. אלו התפיסות שיוצרות אמירות כמו "הפאשיזם כבר עבר" מצד אחד ו"מול הפאשיזם עומדים עם אגרוף קפוץ" מצד שני. שונות בקריאתן, אך במהותן שתיהן תבוסתניות. נראה כי המחשבה שמלווה את כל ההתנהלות הזו היא פחד מצמית מכך שבאמת יהיה אפשר להצליח לבנות אלטרנטיבה אמיתית.

לא בחוץ ולא בפנים

מעבר לכך שהמרד הופך לכוח העשוי לעצב את המציאות, המרד הוא שהופך את האדם למה שהינו. היידגר הבין את האדם בהווייתו כ"הווייה בתוך העולם". האדם הוא מה שהינו כחלק מהעולם. פתוח אליו ומגיב אליו. אין תודעה מבודדת בוואקום. את בקשתו של האדם לדעת את אפשרותו האמיתית, הקיצונית, מכנה היידגר בשם "הבנה". האדם לא יכול לפקפק בעובדת קיומו ובעובדת נמצאותו בעולם, ושתי עובדות אלו כבר מגבילות אותו בבחירותיו במקרים רבים. עם זאת, יש ביכולתו של האדם להיחלץ מקיומו הבלתי-אותנטי ולמצוא את אופן קיומו האמיתי – "אדם במגע עם האין, היא פעולה מטהרת; היא מכריחה את האדם לראות באופן בלתי משוחד את תנאי קיומו האמיתיים, ליטול על עצמו את האשמה האונטולוגית בהיווכחו שהוא רק טעם אפסי לכל הישים, ולקבל את התנאים הללו ואת האשמה הזאת בהחלטיות. הצו המופנה אל האדם הוא: "היה מה שהנך". היידגר מביט אל תוך עולמו שלו, עולם המחשבות והרגשות, ומחפש שם את התשובה. ומה שהוא מוצא שם זה דמות של יצור כּמֵה, חסר, המתגעגע כל העת למשהו מחוץ לו, ועל פי זה הוא קובע שהאדם ממהותו הוא יצור בודד, ושהבריחה מהבדידות הזאת היא כמובן בריחה לא-אותנטית.

אז האדם מחפש כל הזמן את הכוחות שמחוץ לו. מטיל את עצמו רצוא ושוב מן העבר אל העתיד. נותר בתודעתו ברעיונות של העבר ומניסיונות הרלוונטיים לתקופה זו, או מצפה לעתיד כזה או אחר. רק בהווה אינו מוכן לעמוד, שכן בהווה זה עליו לשאת את מציאות החיים במלוא כובד משקלה ולהתמודד מול האמת הפנימית שלנו כפי שהיא יכולה להתבטא ברגע זה. אנו נמצאים תמיד במצב של אחריות אינסופית כלפי אותו האחר המוחלט אותו אנו מזהים עם הזולת. האינסופיות הזו של האחר מפחידה אותנו. זה פשוט גדול עלינו. כאשר אנו תופסים את עצמנו כל הזמן, בעידן האינדיבידואליסטי הזה שנקלענו אליו, כ"אני מול העולם" ולא "אני בתוך עולם", הופכת בסופו של דבר תחושת אחריות זו בלתי נסבלת. כבעלי פריבילגיות אנו חשים כי יש לאחר דרישה ממני שאקח עליו בעלות. זוהי האשליה שבגינה אנו מנכסים אותם אלינו וההצדקה בדיעבד לניכוס זה גם יחד. מתוך "אשמה לבנה" זו, אנו נתקפים חרדה ואיננו יכולים לשאת את עצמנו. מכיוון שלקונפליקט זה אין כל מוצא, כל שנותר לי לעשות הוא לבטל את האחר מהפעולה המוסרית, לסגור את ה"אני" ואת האחריות המוסרית בגדרות הנוחות הניצבות עד להיכן שאני יכול להשפיע על עצמי בלבד.

לשם כך חובה על השמאל הישראלי להתבגר וללמוד לקחת אחריות על ההווה ועל המציאות ולהעמידה ללא התחמקות אל מול האמת. הבחירות הן אכן גורליות, כמו כל בחירות שהיו לפניהן, אך צו השעה הוא להפסיק להתלות בכוח כזה או אחר, אלא ללמוד מניסיון האביב הערבי ומרוח התקופה כפי שהיא כיום, לא בעבר הארכאי ולא בעתיד הבלתי צפוי, ולהבין כי כוח חדש נבנה. עלינו ללמוד לקיים סולידאריות אמיתית במקומות שבהם אכן יש מטרות משותפות, כוח של עובדים העומד אל מול ההון והפוליטיקה הישנה ובעיקר כנגד אשליית הלאום המשמשת כיום ככלי בידיהם של מדכאים. מרקס הבחין בקונפליקט זה של הפעילות הפוליטית ותנועתה של ההיסטוריה ולכך התכוון כשאמר שההוויה היא הקובעת את התודעה. אותה אמת שאנו מבקשים לראות בעולם היא אמת ששאבנו מתוך התבוננות בו, וראוי כי התבוננות זו תהיה זהירה ונאמנה למציאות כפי שהיא מתקיימת בהווה, ולא בדויה מרצונות לבנו.

עלינו לקחת אחריות, לשבור את דיכוטומיית ה"בחוץ-בפנים". "להשפיע מבחוץ" הוא מושג ריק מתוכן, תמיד תהיה מושפע ומשפיע. השפיעו מתוך עצמכם. בנו את האלטרנטיבה הראויה. ראוי להבין את הכוחות הקיימים כיום ואת מי הם משרתים, לזכור מהו שמאל ובעיקר מהו לא, עלינו להעריך את כוחם ולבנות את הכוח ללא פשרות. המציאות אינה העובדה העיקשת ש"כך הדברים עובדים", אלא שהגיעה השעה שיעבדו אחרת! אין העת לייאוש, לא בהרמת הידיים ולא בהתאבדות הרומנטית על הגורל הידוע מראש. זוהי העת למהפכה של אמת.

אודות תומר לביא