לבני קוראת את המפה

על כניסתה של ציפי לבני לקואליציה של נתניהו כבר נאמר הכל, בנימה שלילית בדרך כלל. בפוליטיקה הישראלית אין מקום לניקיון כפיים, יושרה וקיום הבטחות, ומי שנוהג כך נענש על ידי הבוחר המתחבט והמתפתל. הבוחר מצביע בסופו של דבר עבור הבלתי נודע. הוא העלה את קדימה, הוריד אותה והזניק את יש עתיד והבית היהודי, וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. מפלגות קמות, והכל עוסקים בניחוש כמה זמן ייקח להן להעלם.

בבחירות 2009 ציפי לבני ניצחה והלכה לאופוזיציה. הפעם, בצורה מוזרה, היא הפסידה אותן בגדול, והיתה הראשונה לקפוץ על עגלת הקואליציה. ההתמודדות של לבני עלתה למפלגת העבודה בהרבה מנדטים, ולמרות שהליכוד נחלש, נתניהו נותר ברירת המחדל היחידה להרכבת ממשלה. והשאלה היא מה גרם ללבני להתעקש להישאר מחוץ לממשלה הקודמת? ולמה היא למדה לקח ו"התפקחה", ומצטרפת היום לאותה הגברת, אבל באדרת הרבה יותר ימנית?

הלקח של אובמה ולבני

הלקח של לבני הוא פשוט. הניסיון שלה להפיל את ממשלת נתניהו עלה לה בסילוקה ממפלגתה, וכמעט חיסל את הקריירה הפוליטית שלה. לפני ארבע שנים עלה נתניהו בראש קואליציה ימנית קיצונית, כשמולו עלה אובמה בראש קואליציה שמאלית ליבראלית.

זה נראה היה כאילו שני הקטרים רצים במסלול התנגשות, וגם היה ברור איזה קטר כבד יותר וימחץ את הקטן ממנו. ביבי ייצג את מדיניותו השמרנית של בוש הבן, ולבני ייצגה את מדיניותו הליברלית של אובמה. עד כה לא היה ראש ממשלה ישראלי שגבר על הממשל האמריקאי, והפסדו של יצחק שמיר ליצחק רבין בבחירות 1992 עקב סנקציות שהפעיל נגדו בוש האב, נותר כלקח פוליטי לדורות הבאים.

מה שקרה במציאות נגד את חוקי הפיזיקה. הקטר הקטן היה יותר מוצק, וגרם לקטר הגדול למצמץ ראשון. אובמה לא חפש התנגשות אלא פיוס עם מתנגדיו הרפובליקאים, בעוד הם וגם ביבי פועלים בכל הכוח להפילו. אובמה אכזב את בוחריו, ותוך שנתיים איבד את הרוב בקונגרס, ולבני לא יכלה להביא להפלת הממשלה.

לפני 4 שנים ביקר אובמה בקהיר ופסח על ירושלים, וייצר ציפיות גבוהות להתנעת התהליך המדיני. לבסוף הוא נאלץ להחזיר את שליחו המיוחד, ג'ורג' מיטשל, שכשל, והתחיל לפעול בכוון ההפוך. הוא לחץ על אבו מאזן לא לקדם יוזמה להכרה במדינה פלסטינית באו"ם, הוא מנע ממועצת הביטחון לתמוך בהצעות הפלסטיניות, ולבסוף חדל לגמרי להפעיל לחץ על ישראל לקיים מו"מ עם הפלסטינים.

דווקא עכשיו, אחרי ארבע שנים שבמהלכן נתניהו הוכיח כי אין לו כל כוונה להגיע להסדר קבע עם אבו מאזן, אובמה מחליט לבקר בישראל, ומודיע בריש גלי כי הנושא הפלסטיני לא עומד בראש מעייניו, איראן וסוריה קודמים. אובמה אמנם זכה בקדנציה שנייה, אבל מצבו בקונגרס אינו מזהיר. ידידי נתניהו עושים לו את המוות, והוא אינו מסוגל לספק לעמו את הצורך הבסיסי ביותר שלו – עבודה.

מצד שני, אובמה קורא היטב את תוצאות הבחירות בישראל. ידידתו לבני יצאה בשן ועין, והגיבורים החדשים של מערכת הבחירות האחרונה טאטאו את הנושא המדיני מתחת לשטיח, בעזרתה הנדיבה של שלי יחימוביץ' וחבריה מתנועת המחאה. במצב זה, מה הטעם ללכת לאופוזיציה, כאשר צפוי מדבר מדיני?

נתניהו מצדו איבד את מעט הח"כים השפויים שהיו לו, כמו איתן, בגין, מרידור ושאמה. במקומם יש לו את הפייגלינים ואת דני דנון, כשמצביעי הליכוד נודדים ימינה לכוון אורית סטרוק מקרית ארבע ונוער הגבעות. הוא מצפה שציפי לבני וחבריה המתונים יצילו אותו מחבורת הקיצוניים הסובבת אותו.

שני השותפים הטבעיים של נתניהו, יאיר לפיד ונפתלי בנט, השתכרו מכוחם המשותף, והחליטו לכופף את נתניהו ולגמול אותו מהתלות בחרדים. "השוויון בנטל" הפך שם קוד לנגח את הליכוד, אבל אין בו מענה אמיתי לשתי השאלות הבוערות: המצב הכלכלי המדרדר וגם, ולמה לא, מה עושים בנושא הפלסטיני.

נתניהו הוא אומן ההישרדות, ותחביבו האישי מלבד ליקוק גלידה הוא השמירה על הקיים, בלי לטלטל את הספינה. לכן הוא זורק עצם שמנה ללבני הפצועה, ומחכה בסבלנות עד שהברית הבלתי קדושה בין רעננה לבין קרית ארבע תתפרק מכוח האינטרסים המנוגדים של שני הציבורים האלה, אשר כל מה שמקשר ביניהם הוא הסגידה לשירות בצבא ושנאת הערבים.

הלקח של אבו מאזן

אך מי שמנסה להתנבא נועד להיכשל. כאשר אובמה נאם באוניברסיטת קהיר הוא לא תיאר לעצמו שהוא מבשר את האביב הערבי. היום, כאשר הזירה הפוליטית הישראלית מקצינה, ואובמה מגיע לישראל בלי ציפיות, הוא עשוי בלי משים לבשר את תחילתו של אביב פלסטיני. שלוש שנות המו"מ העקר שלבני ניהלה, ועוד ארבע שנים של  חוסר מעש מצד נתניהו, יצרו מציאות חדשה, גם בעולם וגם בשטחים הכבושים. אירופה עייפה מהסכסוך ומהמשך המימון של הרשות הפלסטינית שלא מצליחה להפוך למדינה ברת קיימא, והפלסטינים עייפו מהרשות הפלסטינית, שאינה מסוגלת לספק את צרכיהם הבסיסיים.

שביתות האסירים, ובעיקר שביתת הרעב הארוכה של האסירים המנהליים, הן אות לייאוש ולחוסר האמון ברשות הפלסטינית, ובאפשרות לסיים את הסכסוך ולשחרר את 10,000 האסירים הכלואים בישראל. יש תיאום ביטחוני בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, אבו מאזן מחויב למו"מ עם ישראל, אבל הכיבוש נמשך כאילו אין רשות פלסטינית. ההתנחלויות פורחות, המתנחלים מטילים טרור, ובנוסף הרשות הפלסטינית מודה שהיא על סף פשיטת רגל.

אבו מאזן הטובע נאחז כרגע בכל קש שנמצא בהישג יד. הוא יוצר מראית עין של "התנגדות" לכיבוש, הוא זוכה להכרה במעמד של מדינה באו"ם למרות התנגדות ישראל וארה"ב, הוא יושב עם חאלד משעל לשיחות פיוס בקהיר וגם פוגש את אחמדינג'אד, הוא מקים אוהל תמיכה באסירים השובתים ומבטיח לאמהותיהם שיביא לשחרורם, כפי שהביא להכרה במדינה הפלסטינית.

כל זה לא מפריע לו לעצור אנשי חמאס, ולפרוס לאובמה שטיח אדום, למרות שאובמה ממשיך לצדד בנתניהו ובמדיניותו הסרבנית. ככל שאבו מאזן עושה יותר רוח נחשפת חולשתו: הפילוג הפנימי בין עזה והגדה, המצב הכלכלי המידרדר, והריצה של ישראל ימינה,  לא מותירים לרשות הפלסטינית מרחב תמרון.

הלקח של נתניהו

על כן תפקידה של ציפי לבני לא יהיה לנהל מו"מ רציני, שכן הסדר עם הפלסטינים מהווה סכנה קיומית להישרדות הפוליטית של נתניהו ושל הקואליציה שלו. נתניהו למד מרצח רבין ומנפילתם הפוליטית של ברק ואולמרט, שמי שמנסה את דרך המו"מ מוצא את מותו, הפיזי או הפוליטי, בעוד שמי שמסרב לעשות דבר, שורד ארבע שנים ומקבל סיבוב נוסף.

מצד שני, הפרטנר הפלסטיני הולך ודועך, מאבד קרקע עם כל יום שעובר, ומשאיר מאחוריו ציבור זועם וחסר תקווה. זהו מתכון בטוח לאינתיפאדה שלישית, כך גם קרה בארצות ערב הסובבות אותנו, ולפלסטינים יש את כל הסיבות שבעולם להתקומם. כל מה שמפריד בינם לבין האביב שלהם היא הרשות הפלסטינית שיוצרת אשליה של "מדינה בדרך", אולם הזמן עושה את שלו. שני העמים ישלמו את מלוא המחיר מול אזלת היד של מנהיגיהם להביא לסיום סכסוך, שכבר היה לכולם לזרא.

אודות יעקב בן-אפרת