לבעלי דרכונים ישראלים בלבד

במהלך שנת 1997 הוצאו להורג בארצות הברית 74 אסירים ששהו באגפי הנידונים למוות בבתי הכלא ברחבי המדינה. הצעיר ביניהם היה בן 25 והמבוגר בן 62. על אף שניהלתי באותן שנים מעקב יסודי אחר המוצאים להורג ויושבי אגף הנידונים למוות – אותם הייתי ממפה בשיטתיות בספר שחור קטן שקראתי לו “הספר השחור הקטן של המתים” – והיכרתי היטב את הספור של מרביתם, יותר מכולם אני זוכר את סמואל מקדונלד.

את סמואל מקדונלד, גבר שחור בן 44, שהומת בהזרקה של חומר קטלני לוריד, ב-24 בספטמבר של אותה שנה, אני זוכר היטב, כי ממש בזמן שהוצא להורג במונטנה, נמצאתי אני בצריף עץ קטן וישן, ששימש במשך 210 השנים שלפני בואי (ובוודאי עדיין משמש) ככנסיה המקומית בעיירה ציורית בשם וודסטוק, ורמונט, שבצפון מזרח ארה”ב. עיירה שלא ידעה מראהו של גבר שחור מעודה.

לא לבדי נמצאתי שם, כמובן. הביאה אותי לשם עלמה אמריקאית נאה אחת, שהיתה בת זוג שלי במשך שנים אחדות קודם לכן ועוד חודשים ספורים אחר כך.

ל. היתה נצר למסורת אמריקאית רבת דורות שנאה היה להתפאר בה, והיא אף עשתה כן מעת לעת. היא היתה גבוהה ויפה, צחורת עור וזהובת שיער, בעלת נימוסים טובים ומידות נאות שנרכשו בעמל רב, כיאות למעמדה החברתי ולייחוסה המשפחתי – ומטורפת. לעיתים הוקסמתי מן הדלת שנפתחה בפני לעולם שכמותו לא היכרתי, פעמים אחרת היה זה דווקא הטירוף שמשך אותי. כך או כך, העברנו מספר שנים יחדיו. ממרחק הזמן נראה לי שהיינו קצת כמו שני ניצולים מטביעת אנייה שאוחזים באותה קורת עץ, אם כי היא מעולם לא סלחה לי שנרדמתי בפרמיירה הניו-יורקית של ה”טיטאניק”.

בשיאו של הביקור בכנסייה, שהזכירה לי יותר מכל את הכנסייה ב”בית קטן בערבה”, אמרה לי ל.:

And this is where my marriage is going to take place.

Oh yeah?

השבתי לה, כמעט נעלב –

And whom exactly you’re going to marry?

“You, of course”

היא ענתה בטבעיות.

But I’m a bloody Jew, don’t you remember?

השבתי, ומיד ידעתי שבא הקץ לחיינו המשותפים.

מספר חודשים מאוחר יותר הוא אכן הגיע.

אינני יודע מתי נהיה ענין הדרכון הזר למשאת הלב הישראלית הראשונה במעלה. אבל אני יודע שבחודשים האחרונים הפך הדבר לאובססיה לאומית. הקרב על המילקי ממש. כולם מחזרים על פתחי שגרירויות, מנסים לאתר שריד למוצא גרמני או דני, יווני או לטבי. אנשים מוכנים למסור סבא לקוזקים בערבות קישינב תמורת הכרה מולדובית רשמית, אם כי עדיף למסור אותו לידיהם של באווארים עטורי שפם משתפל על שתי לחיים סמוקות מבירה ביער השחור, שכן לא דין אזרחות מולדובית כדין אזרחות גרמנית. דומה שגרמניה היא הראשונה בבורסת הדרכונים הזרים. פרט אנקדוטי מעורר תמיהה כשלעצמו.

ועל כן מובא כאן סיפור אהבתי לאותה בת חן, שסבי סביה שתו תה במסיבה המפורסמת ההיא בבוסטון. שכן במשך שנים אחדות, לא רק שהיתה לי ההזדמנות לזכות באזרחות אמריקאית, אלא שאפילו יכולתי לעשות זאת ממש בדלת הראשית, ואילו אני, עקשן כפרד, לא הייתי מעוניין.

לא תודה, אמרתי לה בכל הזדמנות. וכשהייתה מקשה ושואלת, הייתי משיב לה כי עניין אחד הוא להיוולד אל תוך אזרחות מחורבנת במדינה מרובת בעיות, שכל בעל מוסר נאלץ להרהר ביחסו אליה ובמידת אחריותו על מעשיה גם בשמו, ודבר אחר לגמרי הוא לבחור אזרחות שכזו מרצון חופשי.

את זה לא יכולתי לעשות.

ביום ראשון האחרון, בעודי עומד מחוץ להאנגר 11 בנמל ומתראיין לערוץ 10 לקראת ערב פצ’ה קוצ’ה שבו נטלתי חלק, זמזמה לי הודעה נכנסת בטלפון שבכיס. מכיוון שחשבתי שהשולח עשוי להיות מי מילדיי, ביקשתי סליחה והוצאתי את הטלפון לקרוא את הכתוב. ההודעה היתה מידידי ניר נאדר: “מקום שמיני ברשימה לכנסת זה בסדר מצידך?”.

לגמרי, עניתי לו, וחזרתי אל הכתב. וכך נהייתי מועמד לכנסת התשע-עשרה מטעם מפלגת דעם. מפלגת הפועלים.

מאז אותו רגע אני מוצף בשאלות, השגות, הערות וספקות מקרובים ומרחוקים. ועל כן הנה אני מצהיר כאן קבל עמים ועדות: אני חי כאן ומן הראוי שאילחם בכל הכוח על האפשרות שלי ושל הסובבים אותי לחיות כאן לפי תפיסתנו. אינני הולך לשום מקום משום שבין אם ארצה ובין אם לאו, אינני שייך לשום מקום אחר. המרחב הזה הוא התרבות ממנה צמחתי ושאליה אני יוצק בחזרה את עשייתי שלי. השפה העברית היא שפתי וגם השפה הערבית, על אף שאינני שולט בה, שייכת – ולעולם תשתייך – לעולם הפנימי שלי יותר מן השוודית או היפנית.

העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו, עומד להשתנות. מן הטעם הפשוט שחיינו בו כפי שהוא אינם אפשריים יותר. זהו תהליך גלובלי מחייב, והוא יגיע גם אלינו. שינוי זה לא יתמצה בשאלה אם ביבי או שלי יחימוביץ’ יעמדו בראשות הממשלה ומתי, וגם לא בכמות המנדטים שמרצ וחד"ש יצליחו לצבור. זה וזו וגם אלה ואלה, יהוו מן הסתם עדיין את הזירה הפוליטית שלנו גם אחרי הבחירות הקרובות, אולם הם כולם יפנו את הזירה כמה שנים מאוחר יותר, ובראייה מוקדמת לאחור אפשר כבר עכשיו לראות בהם כולם חלק מהעולם הישן.

מפלגת דעם (תמיכה בערבית) נשמעת לפי שעה לרוב מי שכבר שמע את שמה כשוליים לא רלוונטים, “מבזבזי קולות” כהגדרתם של רבים. אבל זיכרו אחר כך את מה שאני אומר לכם כבר עכשיו: רבים מכם, מצביעי מרצ וחד”ש והעבודה של הבחירות הקרובות, תהיו בין מצביעיה בבחירות הבאות. הקשיבו מעת לעת לדבריה של אסמא אגברייה זחאלקה בסרטי הווידאו שעולים מעת לעת או בחוג בית מבין אלה שהיא עושה כמעט כל ערב. לא תמצאו דמות מרשימה ממנה בפוליטיקה המקומית – ברורה, אמיצה ומדוייקת, חדה וישירה, ישרה ומלאת התכוונות וכוונות טובות והעיקר כריזמתית. מישהי לרוץ אחריה.

עיקבו אחר הפעילות ועבודת השטח של ניר נאדר ודני בן שמחון, של תנועת מען ושאר הארגונים המסונפים למפלגה הביטו ברשימת האנשים שבחרו להציב את עצמם ברשימה – וחכו. רבים מכם יתמסרו למפלגה אט אט, כי שאיפות העתיד של רבים מאיתנו – עצם אפשרות הקיום של רבים מאיתנו – מגולמים בתפיסת המציאות של דעם יותר מאשר של כל מפלגה או רעיון אחרים במרחב.

בבחירות הבאות, כשאתם תצביעו דעם, אני אאלץ להרהר לרגע האם להישאר במקום השמיני או להציע את עצמי עמוק יותר במורד הרשימה, כך שלא אמצא את עצמי מפסיק לשבת בסטודיו הקטן והנעים שלי ולפעול משם לעולם אסתטי יותר, ובמקום זה אהיה חלק ממפלגה שמהווה כבר היום את האלטרנטיבה הרלוונטית ביותר למציאות בה אנו חיים.

ואילו אתם, מכיוון שבלאו הכי תצביעו לדעם בעוד ארבע שנים. למה לבזבז לעצמכם את השנים האלו. מוטב לכם לעשות זאת כבר עכשיו

אודות דעם מפלגת פועלים

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.