לטייקונים אין לאום

מאז הקמתה מחפשת ישראל את זהותה, ללא הצלחה מרובה. אמנם היא הגדירה את עצמה כמדינה יהודית, אבל מתברר שזה לא מספיק, מאחר והיא לא מצליחה להחליט אם היהדות היא לאום, דת, או גם וגם. לכך מתווספים דו הקיום המוזר בו חיות מדינת ההלכה והמדינה האזרחית, והאזרחות הישראלית שאינה תלויה בעצם הלידה בארץ או החיים בה, אלא במוצא הלאומי / דתי. האזרח הערבי נהנה מזכויות אזרחיות אבל לא מזכויות לאומיות, ומאזרחות על תנאי, שכן ניתן לשלול אותה עקב "הפרת אמונים למדינת ישראל". צרפת היא של כלל הצרפתים, ישראל היא של אזרחיה היהודים, ומי שמערער על קביעה זו נשללת ממנו זכותו הבסיסית להיבחר, ולהשפיע על גורל המדינה.

העדר גבולות ובלבול זהות

הזהות הלאומית נקבעת גם ע"י המרחב הגיאוגרפי, וגם כאן מתקיימות כמה זהויות במקביל.  הזהות הבסיסית היא "ארץ ישראל", המכילה בתוכה גם את השטחים הכבושים מאז 1967. גם מדינת ישראל, שאמורה להיות יישות יותר ברורה, לא הגדירה את גבולותיה במשך 64 שנות קיומה. לא ברור האם היא כוללת את איזור H1 בחברון, ואת שטחי C בגדה המערבית, האם גושי ההתנחלויות ואריאל הם חלק מזהותה הגיאוגרפית? עד לא מזמן הייתה עזה חלק מישראל, והיום כבר לא. לעומת זאת שטחי הרשות הפלסטינית יכולים בהחלט לחזור לשליטה צבאית ישראלית. אפילו עיר הבירה אינה מוכרת על ידי העולם, ועוד פחות מכך לאחר שסיפחה שטחים המשתרעים מבית לחם ועד רמאללה, וכללה אותם בהגדרה מעורפלת של גבולות "ירושלים שחוברה לה יחדיו". ועדיין לא הזכרנו את רמת הגולן המסופחת.

במילים אחרות המדינה לא מצליחה לקבוע לא את זהותה הלאומית ולא את גבולותיה הגיאוגרפים. מצד שני היא חוזרת ודורשת מהפלסטינים להכיר באופיה היהודי.

אלא שכאן לא מסתיימת בעיית הזהות. החברה הישראלית עצמה מתקשה מאוד לקבוע את זהותה האתנית-תרבותית. ה"ישראלי" כולל גם את הפלסטינים אזרחי ישראל וגם את העדות השונות. הרכבה של הכנסת מבטא את ריבוי הזהויות ואת העדיפות הפוליטית של כל עדה. האוכלוסייה הערבית מצביעה למפלגות הערביות, 80% ממצביעי הליכוד הם ממוצא מזרחי, ש"ס נשענת אף היא על המזרחים ולוקחת בוחרים מהליכוד, מרצ והעבודה מייצגות את האליטות האשכנזיות, ליברמן את דוברי הרוסית, הבית הלאומי את המתנחלים ואגודת ישראל את החרדים.

הכוח הפוליטי הוא זה שמכתיב את סך ההנאות ממנו תהנה כל עדה: ביטוח לאומי, שירות צבאי, שיכון, חינוך ושירותי דת – נתונים לשיקולים עדתיים גרידא. מאחר ולאזרחים הערבים אין כוח פוליטי, חלקם בעוגה שואף לאפס.

החלוקה המעמדית

אלא שקיימת עוד חלוקה בתוך החברה הישראלית והיא חוצה את כל העדות. זוהי החלוקה המעמדית. עשיריה של המדינה אינם שייכים לעדה מסוימת, אלא משקפים את הפסיפס העדתי, בניכוי הערבים כמובן. בין הטייקונים נמצא אוליגרכים רוסים לצד טייקונים מזרחים, העושים עסקים טובים עם הטייקונים האשכנזים, שבת אחים גם יחד. כוחם הפוליטי נשען על עצמתם הכלכלית ושליטתם באמצעי התקשורת. הפוליטיקאים משרתים אותם באופן שוויוני, ודואגים שהקפיטליזם הניאו ליבראלי ימשיך להתקיים ללא הפרעה, ולמרות המחאה.

הרוב המכריע של האזרחים משתייך למעמד העובד, או לשכבה הולכת וגדלה שלא מצליחה להשתלב בשוק העבודה על רקע אפליה לאומית/עדתית/מגדרית ועל רקע מחסור אמיתי במקומות עבודה. זהו מעמד רחב, הכולל את כל העדות והלאומים, יהודים וערבים, מזרחים, רוסים ואשכנזים, כולם עובדים בשביל הטייקונים, ומשקיעים את כספי הפנסיה שלהם בחברות הביטוח שבבעלותם, כשאלה בתורם משקיעים אותו בנדל"ן, בחו"ל או בהימורי בורסה. אמנם נכון שהמעמד העובד גם הוא מרובד: העובד הערבי נמצא בתחתית הסולם, מעליו הרוסי והמזרחי, והאשכנזי נמצא בראש. אבל בעוד שהפער החברתי בין הטייקונים לבין העובדים הולך ומתרחב, הרי שפערי ההכנסה בין העובדים השונים מצטמצמים. העבודה הלא מאורגנת, העבודה בחוזים אישיים והעבודה הקבלנית, וגם האבטלה המתגברת וייבוא מהגרי העבודה, הורידו את גובה ההכנסה עד כדי כך שרוב העובדים מתקשים לגמור את החודש. מעמד הביניים מתקרב למעמד הפועלים, ומעמד הפועלים מתקרב לקו העוני, וזוהי הסיבה העיקרית לפרוץ המחאה בקיץ 2011.

העובדים נטולי כוח פוליטי

בעזרת כוחו הכלכלי הגיע המעמד השליט לשליטה מוחלטת במפלגות ובכנסת. הוא יודע לאחד כוחות כל אימת שהוא עומד מול תביעות העובדים, בין אם הם פועלים או ממעמד הביניים. העובדים עצמם נטולי כל כוח פוליטי, כי ביום הבחירות הם מתפזרים למפלגותיהם הסקטוריאליות. הליכוד והעבודה, ש"ס וליברמן, לפיד וליבני, הבית הלאומי ואגודת ישראל – כולם מסכימים שהשיטה הכלכלית חייבת להמשיך, ונמנעים מלדרוש חלק מרווחי העשירים. הויכוחים ביניהם מתמצים בחלוקת התקציב, הממומן בעיקרו על ידי העובדים, אבל כולם מקדשים את קיום הטייקונים ומחפשים את קרבתם. על כן בכנסת אין ייצוג לעובדים, יש בה ייצוג רק לסקטורים ועדות הנאבקים זה בזה על הפירורים שהטייקונים משאירים להם.

אלא שהעובדה שרוב הציבור לא גומר את החודש, בין אם המפלגה שהוא הצביע לה נמצאת בשלטון או באופוזיציה, מביאה חלקים גדולים של הציבור העובד להשתחרר מאשלית העדתיות-לאומיות. הציבור מתחיל לבחון את המפלגות על פי עמדתן הכלכלית-חברתית, ומפסיק ללכת שולל אחר סיסמאות לאומניות ריקות מתוכן. העובדה שהפוליטיקאים, ללא הבדל עדה או השתייכות מפלגתית, נתפסו בשחיתות והועמדו לדין, מערערת עוד יותר את האמון במפלגות הקיימות ובהסתה העדתית והלאומנית שעליה הן נבנות.

ההתפכחות מהסקטוריאליות

נראה כי מחאת קיץ 2011 הציבה קנה מידה חדש, הגובר על יתר השיקולים, לבחינת המפלגות והמצעים שלהן – הצדק החברתי. מי שלא מסוגל לפרנס בכבוד את משפחתו, מי שאין לו ביטחון תעסוקתי ולא יכול לקחת משכנתא, מי שרמת החינוך של ילדיו מתדרדרת ושירותי הרווחה שלו מופרטים ומתאדים, מתחיל לחשוב אחרת. הוא מבין כי המאבק על "ארץ ישראל" בא להסיט את הדיון מהמאבק האמיתי על הפרנסה ועתיד הצעירים. הוא מבין כי הסיסמאות הלאומניות וההסתה הפרועה נגד ערבים באות לחפות על כך שהמדינה נמכרה לעשיריה, וחדלה להיות שייכת לאזרחיה. הסכנה אינה חיצונית אלא פנימית, והיא מפוררת את החברה.

על כן בבחירות האלה, השאלה איזה בחירה על האזרח לעשות, עומדת בכל חריפותה. האם עליו לנהוג כיהודי, ערבי, מזרחי או רוסי? או האם עליו לעשות את הקפיצה המהפכנית, ולהבין מה הוא מעמדו ואת מקומו בחברה ללא אשליות? זהו האתגר שמפלגת דעם מציבה היום בפני הבוחרים. דעם פונה לעובדים מכל העדות והרבדים: מעמד הביניים, עובדי הכפיים והמובטלים שלא באשמתם, ממורי המכללות ועד פועלות החקלאות הערביות המשוועות לעבודה. זוהי מפלגה המדברת בשלוש שפות – עברית, ערבית ורוסית, אולם היא פונה למכנה המשותף הרחב של כלל העובדים, הנפגשים בתלוש המשכורת שהולך ומתכווץ ולעתים אף נעלם.

על מנת לאחד את כל אלה יש צורך להתגבר על חומת ההפרדה הלאומית. השאלה הפלסטינית ניתנת לפתרון על בסיס סיום הכיבוש, אלא שמי שרוצים להמשיך להתעשר על חשבון העובדים רוצים גם להמשיך את הסכסוך. שוויון זכויות של בני המעמד הרחב הוא תנאי לאחדותו, ובלעדיו לא נוכל לעמוד מול הטייקונים. לכן המצע של דעם מחבר את הפתרון המדיני עם זה הכלכלי, את השוויון עם הדרישה לצדק חברתי, ודורש צדק אחד לכולם. הגיע הזמן לשים קץ לסקטוריאליות וללאומנות ולהתאחד מאחורי דגל אחד, דגל מעמד העובדים.

אודות יעקב בן-אפרת