לילה של יום מפרך

יום ולילה הם עובדים שם בבור הגדול שהיה פעם השוק הסיטונאי והיום הוא בבעלות "קבוצת רכישה- גינדי וריבוע כחול (ויסמן)". הם עמלים על השלמת הפרויקט העצום הזה שאלפי אנשים יגורו בו. לא הם. הפועלים שבונים אותו, לא יגורו בו. לא  המנופאים, לא נהגי מערבלי הבטון, לא נהגי המשאיות, לא הברזלנים, לא הטפסנים, לא הבנאים, לא העוזרים, לא מנהלי העבודה ולא השומרים על המקום.
הם בונים בניינים שלא יגורו בהם. הם בונים בניינים שהפרנסה מבנייתם בדוחק מאפשרת להם לרכוש בית משל עצמם.בבניינים לתפארת שיבנו כאן יגורו בעלי הון ושותפיהם לרווחי ההון. אלו שמתפרנסים מעבודתם של אחרים רבים מאוד או מהימורים בבורסה בכספי הפנסיה של הפועלים האלה, או שגם וגם.

העובדים, אולי ירכשו דירה במשכנתא בפריפריה, ואולי יגורו אצל ההורים עם הילדים, ואולי לא יוכלו להחזיר את המשכנתא ואולי ואולי, אבל בעיקר יעבדו קשה, כמעט כל שעות חייהם יבלו בעבודה קשה כדי לרצות אחרים, דבר שנותן להם משכורת להחזיק את משפחתם עם הראש מעל המים בפריפריה.

אין שום רע בפריפריה, ומי בכלל רוצה לגור מעל רחוב קרליבך? רק שאין בפריפריה עבודה, והפנאי והתרבות אינם פנאי ואינם תרבות, והאדם העמל לא מגיע לרגע שבו הוא יכול לראות בחייו רגע של נחת. מילדיו, מזוגתו, מצפייה בסרט בסינמטק שדרות או אשדוד.
הוא צריך שמונה שעות עבודה במשכורת סבירה כדי שתתפתח תרבות שתגיע לכל בית ושהחינוך וההשקעה בו יובילו לשם.

עבור מה הוא חיי את חייו כך, הפועל מן הפריפריה? מכלה את שעות הלילה המאוחרות שלו בבורות בתל אביב, עבור מה?

עבור הסדר הקיים שלא רואה את צרכי החברה כולה אלא רק חלק קטן ממנה. חלק קטן שחי על חשבונו של הפועל.

ואנחנו נהפוך אותו, את הסדר הקיים.

את הסדר הזה נהפוך.

אודות ניר נאדר