למה האזרחים הערבים לא נוהרים לקלפיות

אחת הסברות הרווחות במחנה המרכז – שמאל היא שכדי להביס את הימין צריך להעלות את אחוז ההצבעה בקרב המצביעים הערבים. אנשי מרצ מסבירים את האיחוד עם מפלגתו של אהוד ברק, ואת העובדה שהפסיקו לחפש חיבורים ישירים עם המפלגות הערביות, בכך שהם מצפים שהרשימה המשותפת תפעל ב"מגזר שלה" ותביא כמה שיותר מצביעים ערבים לקלפיות. תפקידו של "המחנה הדמוקרטי" על פיהם מסתכם בהוצאת התל אביבים העצלים מכורסאותיהם כדי למלא את חובתם האזרחית. אלא שככל הנראה הציפיות האלו יתבדו, משום שהערבים ימשיכו להדיר את רגליהם מהקלפיות. ולומר את האמת, גם השמאלנים התל אביבים מתקשים לעכל את החיבור המוזר בין מרצ לברק. אחרי הכל, מי יכול להתחבר לאחראי על אירועי אוקטובר 2000, מי שסלל את דרכו של הימין בקביעתו ש"אין פרטנר" בצד הפלסטיני, ובנוסף, מי שבמסגרת "עשייתו לביתו" חיפש ומצא שותפות עם פדופיל מורשע כמו ג'פרי אפשטיין?

בגזרה הערבית, הסכסוכים הפנימיים בתוך הרשימה המשותפת, וההשפלה שעברה בל"ד עד שהתרצתה לקבל את התכתיב של חד"ש ושותפיה, החריפו עוד יותר את חוסר האמון של הציבור הערבי, שלא רואה כל תועלת בהצבעה למפלגה עם אופי לאומי סקטוריאלי, כזה שמנטרל אותה מכל השפעה פוליטית בכנסת ומחוצה לה. יש מי שמסביר את תופעת ההמנעות של האזרחים הערבים כ"בעייה עם הרוב היהודי", כמו ג'קי חורי, שהודה בעמוד הדעות של "הארץ" ב- 8.8.2019 שאמנם המפלגות הערביות עשו טעויות, אלא שעיקר האשמה מוטלת ב"כישלון המערכת הפוליטית לתת פתרונות ודחיקת הציבור הערבי לשולי השיח הציבורי". כמו כל העסקנים הערבים, יודע ג'קי חורי להפנות את האצבע המאשימה כלפי הרוב היהודי, ומתריס כלפי "כל החולמים על שותפות ועל שנוי אווירה…. שהחברה הערבית הרבה יותר בשלה מהיהודית".

אלא שהרטוריקה הזאת אינה משכנעת את מי שחי, פועל, ומתחכך יום יום עם בעיותיה של החברה הערבית ומכיר אותה מקרוב. מי שבאמת רוצה להבין את המציאות הקפקאית בה חי האזרח הערבי צריך לקרוא את מאמרו של עו"ד נדאל חאיק שפורסם במגזין "דה-מרקר" ב- 3.7.2019. מאמרו של חאיק, מנכ"ל ומייסד עמותת עורכי הדין לקידום מנהל תקין, הוא צילום רנטגן המשקף את חולייה של החברה הערבית, ומאפשר להבין יותר טוב את הסיבות להמנעות מההשתתפות בבחירות של האזרחים הערבים. כבר בתחילת המאמר מציין חאיק את הבעיה העיקרית ממנה סובלת החברה הערבית: ניהול שלטון מקומי כושל "הנשען על הכוח האלקטורלי של ראשי החמולות". הוא ממשיך ומפרט חמישה כשלים בסיסיים:1. מדיניות נפוטיסטית של העסקת עובדים בלתי מתאימים תוך ניגוד עניינים 2. תת אכיפה. 3 .תפיסה לא דמוקרטית שמעדיפה את בני החמולה השלטת ולא את כלל האזרחים. 4. היעדר שקיפות. 5. ביקורת פנימית חלשה.

החידוש העיקרי במאמרו של נדאל חאיק הוא לא הפניית האצבע המאשימה פנימה כלפי המשפחתיות, אלא העובדה שהכותב הוא אזרח ערבי המוכן להסתכל אל המציאות ללא פחד ומורא. בניגוד למפלגות הערביות ומספר גדול של עיתונאים הערבים אין הוא ממהר להאשים את המשטרה, הממשלה, הרוב היהודי ומי לא, כדי להתחמק מהתמודדות עם הבעיה של החברה הערבית. האמת המרה היא, שחוסר האמון של הציבור הערבי במפלגות הערביות נובע מעצם העובדה שהן לא עושות דבר כדי להילחם בחמולתיות ולפעול למען דמוקרטיה ושקיפות. להיפך, השלטון המקומי הערבי נשלט ע"י קואליציה בין משפחות למפלגות, כאשר ההצבעה לבחירות לכנסת נעשית על פי מפתח חמולתי. כל משפחה עושה דיל עם מפלגה מסויימת, המשפחה היריבה עם מפלגה אחרת, ובמשחק הזה משתתפים כולם ללא יוצא מהכלל.

מה שעו"ד חאיק אינו מציין, היא העובדה שבבחירות המוניציפליות, המשטר החמולתי מגובה ב- 99.9% של המצביעים הערבים בבחירות לרשויות המקומיות, בעוד שאחוז ההשתתפות בבחירות לכנסת נשאר 49.2% בלבד. המספרים האלה מראים עד כמה החברה הערבית רחוקה מלהיות "בשלה", ועד כמה היא נתונה להשפעתם של תפיסות שבטיות, המתבטאות בכל תחומי החיים: בחינוך, בבריאות, ביחס לנשים, בתופעת האלימות ועד לבעיות אקולוגיות. הפער העצום בין ההתגייסות המלאה לבחירות השלטון המקומי חמולתי, לבין ההשתתפות הנמוכה בבחירות לכנסת, משקף את הבעיה: התפיסה המשפחתית-פאודלית גוברת על התפיסה הדמוקרטית-מודרנית, ומונעת כל התקדמות בחברה הערבית.

מאמרו של עו"ד חאיק נכתב על רקע הכשלון האדיר לממש את החלטת הממשלה 922 משנת 2015 להקצות כמעט 10 מיליארד שקל לפיתוח האוכלוסייה הערבית. בעת שהתקבלה ההחלטה הזאת ידע ח"כ איימן עודה להתפאר בהישג הגדול של הרשימה המשותפת, ואף הצטלם עם נתניהו כאות הוקרה ופיוס. אלא שכאן הסתיים תפקידו, מאחר והסכומים המובטחים מועברים הישר לרשויות המקומיות הערביות, המהוות לדברי חאיק את "קבלן ביצוע" של הממשלה. חאיק מגלה את המציאות העגומה בעקבות דו"חות מבקר המדינה. עברו כבר ארבע שנים מאז הוחלט להקצות סכומי עתק לאוכלוסייה הערבית בתחומי חינוך, תחבורה, דיור, תשתיות, תעסוקה, ביטחון פנים ותרבות, אבל ביצועם מקרטע. במילים אחרות הפוליטיקאים הערבים התבשמו בהישג לא להם, שכן השלטון המקומי החמולתי משותק לחלוטין. העדר המנהל תקין, חוסר השקיפות, והעובדה שאין לראש החמולה כל התחייבות כלפי התושבים אלא למשפחתו המורחבת בלבד, שוללת כל אפשרות לפתח את היישוב לרווחת כלל התושבים.

מכאן שהתקווה שהאזרחים הערבים ינהרו באוטובוסים כדי להצביע ולהפיל את נתניהו לטובת מפלגת הגנרלים והשמאל הציוני המזדנב אחריהם שוב תתבדה. הבעייה של החברה הערבית נעוצה באופייה המשפחתי, וזאת עובדה שכל אזרח ואזרחית ערביה יודעים מהרגע שנולדו. הימין הישראלי, חוק הלאום, השאלה הפלסטינית, החרדים והחרדלים רחוקים מהמציאות שאותה חווה האזרח הערבי ביומיום. יתר על כן, כאשר המפלגות הערביות המרכיבות את הרשימה המשותפת נותנות גושפנקא למשטר החמולתי בבחינת "אם אתה לא יכול להביס אותו, הצטרף אליו", הן רק מחריפות את הבעייה ומעמיקות אותה.

זו היא המציאות שמפלגת דעם, שפועלת רבות במגזר הערבי מתמודדת אתה מזה שנים רבות. המשפחתיות גורמת לדה-פוליטיזציה והמפלגה מתייתרת כאשר המשפחה תופסת את מקומה. המחיר שהחברה הערבית משלמת על כך הוא קשה מנשוא. דעם כמפלגה לא עוסקת בהאשמות, היא מודעת ונאבקת נגד סכנת הימין הישראלי, וגם מבינה כי האופי הציוני לאומי של השמאל הישראלי מסנוור אותו, ומונע כל שיתוף פעולה אמתי בין יהודים וערבים. דעם רואה את הצורך בשנוי עמוק שיחול בשתי החברות, הן הערבית והן היהודית. להגיד שחברה אחת בשלה לדו-קיום והשנייה לא, עושה עוול למציאות. הבשלות דורשת הרבה עבודה, ובעיקר אומץ לב, ואלו החסרים ברגע זה בשני הצדדים.

רשימת "כלכלה ירוקה – מדינה אחת" מעמידה מצע הבנוי על שנוי מהפכני בו זמני הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית, כתנאי הכרחי להבסת הימין. החברה הערבית חייבת להשיל מעליה את המשטר המשפחתי, והחברה היהודית חייבת לזנוח את הפרדיגמה הציונית, שהובילה אותה למדינה בעלת סממנים ברורים של אפרטהייד. על שתי החברות לאמץ את עקרונות הכלכלה הירוקה והקיימות המבוססת על אנרגיה מתחדשת ושיתופיות. הכלכלה הירוקה לא מבחינה בין לאומים ולא מכירה בגבולות. היא מבוססת על עקרון הסולידריות בין אנשים, עמים ולאומים למען הצלת כדור הארץ מההתחממות הגלובלית, ואת החברה האנושית מעוני וחוסר השוויון שיוצר המשטר הקפיטליסטי החזירי.    

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת