מבצע עמוד ענן בעזה: מלחמה אבודה

לפני ארבע שנים ניסה חאלד משעל מנהיג חמאס, שישב באותם הימים בדמשק, לבסס את שלטונו על ידי התגרות ברורה בישראל. הוא היה אחראי על חטיפת גלעד שליט, גרף את אהדת העולם הערבי, תוך בידוד אבו מאזן ותומכיו במצרים, סעודיה וירדן. באותה תקופה עמדו לצדו ערוץ אל-ג'זירה הממוקם בקטר, איראן, וכל "מחנה ההתנגדות". היום חאלד משעל כבר לא יושב בדמשק אלא בקטר, המשטר הסורי עסוק בטבח עמו, אל-ג'זירה החליף צד, ושלטונו של אבו מאזן מעורער ללא הפטרון מובראק, מה עוד שנתניהו עושה הכל כדי להבאיש את ריחו בעיני הפלסטינים.

מבצע עופרת יצוקה מ2009 צרב בתודעת חמאס שתי תובנות חשובות. ראשית, המלחמה עם ישראל אינה כדאית, והיא מסכנת את שלטונה. שנית, ישראל אינה שואפת להפילה, ואף השלימה עם שלטונה. הימין הישראלי רואה היום באבו מאזן אויב מסוכן דווקא כי הוא מוכן לויתורים מפליגים למען השגת מדינה פלסטינית בגדה המערבית. זו הסבה שהנטיה של נתניהו ומקורביו בימין היא להשלים עם מדינה פלסטינית בעזה בראשות חמאס, כל עוד הוא יכול להמשיך בסיפוח זוחל של הגדה המערבית.

בהסתמכות על ההבנה השקטה הזאת בנתה חמאס את מבצרה בעזה במשך ארבע שנים כשהיא נסמכת על כלכלת המנהרות. ישראל מצידה הקלה את המצור ואפשרה לאחרונה את ביקורו של אמיר קטר,חמד בן ח'ליפה אל תאני, שהגיע לבקור הסטורי ברצועה עם מזוודות מלאות בדולרים. התהפוכות בעולם הערבי ציננו עוד יותר את התלהבות חמאס מהמאבק המזוין. חאלד משעל שהבין לאן הרוחות נושבות הצהיר כי הוא בעד מאבק באמצעים לא אלימים, כדי להשתלב באביב הערבי האזרחי. אלא שחמאס מתקשה להכריע בין היותה ממשלה של מדינה, או תנועת התנגדות, והיא נגררת אחרי ארגונים שונים ומשונים שמתחרים אתה על דעת הקהל ואינם סרים למרותה.

מצרים אז ועכשיו

עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים היתה אמורה להפיח רוח חיים חדשה בחמאס ובמאבקו נגד ישראל. הנשיא מוחמד מורסי, עומד למבחן בו עליו להוכיח כי מדיניות החוץ המצרית השתנתה וימי מובארכ לא ישובו. אלא שכמו בימי מובארכ, גם בלשכתו של מורסי צלצל הטלפון, ובעבר השני של הקו נשמע קולו הסמכותי של הנשיא אובמה, אשר ללא ספק הסביר מה הם כללי המשחק, ומה הוא מקומה של ישראל, כשחקן ראשי באזור. אין ספק שמורסי הקשיב קשב רב לדברי אובמה, ולקח את הדברים לתשומת ליבו.

המצב החדש במצרים אמור לאתגר את הנהגת חמאס לא פחות מאשר את ישראל. כל עוד היו האחים המוסלמים באופוזיציה, עזה היתה קרדום לחפור בו מול מובארכ. עתה כאשר תנועת האחים המוסלמים בשלטון, נראה כי משחק התפקידים השתנה, והשאלה היא מי ישרת את מי: מצרים את חמאס, או שחמאס תשרת את האג'נדה של השלטון המצרי החדש. התשובה ברורה. עם כל הכבוד לאינטרסים של חמאס, מורסי אינו מעוניין להגרר לעמות עם ישראל. לפני ארבע שנים התגאתה חמאס שהיא השלטון האסלאמי הערבי היחיד באזור. אך בינתיים היא איבדה את הבכורה לטובת מצרים ותוניס. יתר על כן, אחרי כל כך הרבה שנים של שותפות מפוקפקת עם אחמדינג'אד ובשאר אסד היא גם אבדה הרבה מיוקרתה.

היום עזה אינה עומדת בראש בסדר העדיפויות של השלטון המצרי. סקירה קצרה של כותרות העיתונות הערבית מהיום מלמדת משהו על הנושאים המטרידים את האחים המוסלמים במצרים. אתמול, לראשונה בהסטוריה שלה,  שבתה הרכבת התחתית בקהיר. שלושה מיליוני נוסעים נתקעו בדרכם לעבודה, תוהו ובוהו השתלט על רחובות קהיר, הקהל קילל וגידף את הנשיא מורסי על פי מיטב המסורת הדמוקרטית החדשה, ושר התחבורה נאלץ להענות לדרישות העובדים ולפטר את מנכ"ל הרכבת התחתית.

באותו זמן, כעשרים חברים מהאגף הליבראלי שמאלי במועצה המכוננת התפטרו עקב חילוקי דעות עם האחים המוסלמים על אופי החוקה, ומצרים כולה גועשת ורועשת. האגף הלברלי דורש  שהסעיף השני בחוקה, האומר שהחוקה במצרים "תתבסס על עקרונות השריעה", ישאר על כנו ואילו האחים המוסלמים מעדיפים להוציא את המילה "עקרונות" לטובת "השריעה" בלבד. לקינוח, כותרת אחרת מבשרת שהשוק האירופי החליט להלוות למצרים 5 מיליארד יורו. די ברור למי מצרים חייבת דין וחשבון, ומה משקלה של שיחת טלפון אחת בין אובמה למורסי.

ניתן לצפות שצעדיו של מורסי יהיו מדודים – החזרת השגריר מתל אביב, פניה למועצת הבטחון, וכינוס של שרי החוץ של הליגה הערבית. אולם, במידה והמלחמה הזאת תתרחב,  וישראל בכל זאת תשבור את הכלים, ההנהגה המצרית תעמוד בפני דילמה קשה. יש להניח, שהשותפים ביבי-ברק מבינים שזה לא הזמן למתוח את החבל יותר מדי, אם הם רוצים לקבל תמיכה במסע הצלב שלהם נגד איראן.

פלסטין אז ועכשיו

אפשר להניח שהאינטרסים המשולבים של השילוש הלא קדוש: ישראל, חמאס ומצרים החדשה, ייצרו במשך הזמן סוג של דו קיום חדש, המשתלב אף הוא באביב הערבי. אלא שהאיום האסטרטגי על ישראל לא יוסר, וימשיך להכתיב את סדר היום שלנו לשנים הבאות. ולא, לא מדובר בפצצה האיראנית וגם לא בטילי הפאג'ר בעזה, אלא דווקא ההתרחשויות בגדה המערבית, שישראל פועלת לחזק את אחיזתה בה. ההודנה עם חמאס אולי תבטיח את שלטונה על עזה, אבל אין בה כדי לפתור את הבעיה העיקרית, שהיא חייהם של למעלה משני מיליון פלסטינים שנשארו מעבר לגדר ההפרדה בגדה.

מה שעומד על הפרק הוא אביב פלסטיני חדש, המונע ע"י המשך הכיבוש, הקיפאון המדיני, ההדרדרות המהירה במצב הכלכלי, וחוסר יכולתה של הרשות הפלסטינית להבטיח את הצרכים המינימליים של האוכלוסייה. האביב הפלסטיני ימוטט את הרשות הפלסטינית, ויעמוד באופן ישיר מול הכיבוש. כיפת ברזל וחיסולים ממוקדים לא יעזרו כאן, והפעם לא אזרחים ישראלים תמימים יעמדו בחזית, אלא חיילים ישראלים חמושים מול אזרחים פלסטינים בלתי חמושים, היוצאים לרחוב בדרישה לשים קץ לכיבוש, ולאפשר להם לחיות בכבוד במדינה דמוקרטית עצמאית. לתרחיש זה אין לנתניהו, ליברמן וברק תשובה, מלבד התשובה שיש לבשאר אסד מול עמו. כוחות ההסטוריה אינם מרחמים. כולנו יודעים איך יגמור בשאר אסד, ומכאן קל להסיק גם מה יהיה סופו של הכיבוש.

תגיות: ,

אודות יעקב בן-אפרת