מדינה יהודית! נקודה.

ג'ון קרי הסתבך. הוא הגה את המילה "אפרטהייד" כאשר הוא צפה את עתידה של ישראל, ולנוכח זעקות השבר שעלו בישראל ובקרב תומכי הימין בארה"ב הוא מיהר לתקן את עצמו. המילה אפרטהייד לא באה לתאר מציאות אלא להטיל ספק בלגיטימיות העתידית של המשטר הישראלי. קרי כמו רבים אחרים בא לברך ויצא מקלל, הוא בסך הכול אמר את המשפט הבא: " פתרון שתי המדינות יתברר כאלטרנטיבה המציאותית הריאלית היחידה. כי מדינה אחת מובילה או למדינת אפרטהייד עם אזרחים מדרגה שניה או למדינה ההורסת את האפשרות של ישראל להיות מדינה יהודית." בקיצור, המשך השליטה על הפלסטינים חותר תחת ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית. דבריו של קרי העידו על ייאושו מהממשלה הישראלית, יותר מאשר על עמדתו כלפי ישראל.

כמו מרבית הישראלים, קרי עושה הבחנה בין משטר אפרטהייד בלתי לגיטימי, לבין משטר דתי לאומי, שהוא מאוד לגיטימי בעיניו. כידוע, קרי קיבל את דרישת נתניהו מאבו מאזן להכיר באופי היהודי של ישראל כתנאי לעשיית שלום. בעוד חוקי האפרטהייד אינם לגיטימיים בעיניו, החוקים המפלים המחזקים את אופיה היהודי של המדינה לא זכו לביקורת. אלא שכל זה עדיין לא מכשיר אותו כאוהד ישראל. רק מי שתומך ללא כל סייג בממשלת ישראל, ומכיר בלגיטימיות של ההתנחלויות – ייחשב לידיד ישראל.

אפרטהייד? לא בדיוק

בשנת 1948, השנה שבה נוסדה מדינת ישראל כמדינת היהודים, כונן משטר ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה שהפך את משטרה לבלתי לגיטימי. בן גוריון ומפא"י נזהרו מליפול לטעות שעשתה הממשלה הלאומנית בדרום אפריקה. מגילת העצמאות שחתומים עליה כל הזרמים הפוליטיים, מהרביזיוניסטים ועד הקומוניסטים, הבטיחה שוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע ומין. כולם גם הסכימו על אופיה היהודי של המדינה. מאותו רגע עמדו השוויון האזרחי והאופי היהודי של המדינה בסתירה מתמדת, ולכן ההתחייבות שניתנה במגילת העצמאות לחוקק "חוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948"מעולם לא קוימה, כמו גם ההפרדה בין הדת למדינה. הצורך לשמר את אופיה היהודי ללא חוקי אפרטהייד אילץ אותה – אז והיום – לשמר את עליונותה הדמוגרפית. משום כך הפכה מלחמת 48 למכשיר טיהור אתני, ובאותה נשימה שבה זיכתה את האוכלוסייה הערבית הילידית בזכות הבחירה, כפתה עליה משטר צבאי. משום כך לא החילה את החוק הישראלי על השטחים שנכבשו ב-67, למעט ברמת הגולן שאוכלוסייתה הוברחה ובמזרח ירושלים, שם היא מצרה את אפשרותם של הפלסטינים לחרוג מהמכסה הדמוגרפית של 40%.

אמנם בינתיים נחקקו חוקים המפלים בין אזרחים יהודים וערבים, וחושפים את הסתירה בין אופייה הדמוקרטי ואופייה היהודי של המדינה, אך זה לא מפריע לבועז ביסמוט לגעור בג'ון קרי ולטעון: "ישראל? אפרטהייד? מה זה אומר מר קרי? תור ליהודים, תור לערבים ותור לשחורים אצל אבולעפיה ברחוב יפת ביפו, אם אבו מאזן ושותפו החדש הנייה לא יחתמו אתנו על הסכם?" ("אפרטהייד? ללא בבית ספרנו" ישראל היום 30.4). אכן אין כאן תורים נפרדים לפיתות, אך הפרדה קיימת גם קיימת, ונקודות המפגש בין אזרחים יהודים וערבים כאשר אין מדובר בין מעסיק ולעובדיו, היא נדירה ביותר. ישראל כוננה משטר של אפליה ממוסדת, שמתבטאת בחוק השבות וחוק האזרחות; היא הפקיעה את מרבית האדמות הערביות הפרטיות; וכיום מפלה את האוכלוסייה הערבית בהקצאת משאבים, קרקעות, חינוך, דיור ותעסוקה; היא גם אינה נבוכה לקיים דיון ציבורי סביב הצעות כמו שלילת אזרחות ישראלית מערבים והעברת אוכלוסייה ערבית לרשות הפלסטינית (כאילו היו שק תפוחי אדמה). מטרתם של כל אלה לבסס את אופייה היהודי של המדינה ולגונן עליו.

מציאות מדומה של דמוקרטיה וכיבוש "זמני"

מסתבר שלא צריך לכונן משטר אפרטהייד כדי לשמר בקנאות רוב ועליונות יהודיים. כאמור, זוהי הסיבה, שלמרות השליטה הרצופה על הגדה המערבית ורצועת עזה במשך 47 שנה, היא לא החילה את החוק הישראלי על השטחים. מבחינה זאת הסכם אוסלו היה מאוד שימושי, והוא איפשר למדינה לשמור על אופייה היהודי תוך המשך הכיבוש, באמצעות הפרדה בין הגיאוגרפיה לדמוגרפיה – רוב השטח נותר בידי ישראל, ורוב האוכלוסייה הכבושה הועברה לאחריות הרשות הפלסטינית. כך יצרה המדינה היהודית מציאות של דמוקרטיה מדומה בתוך שטחה, וכיבוש "זמני" בגדה המערבית.

בגדה המערבית מקיימת ישראל שלוש מערכות משפט חופפות: החוק הישראלי החל בשטחי ההתנחלויות; החוק הצבאי החל על כל השטח, וחוקי הרשות הפלסטינית כפופים לו; ובתווך – שאריות החוק הירדני. ההבדל בין משטר האפרטהייד לבין המציאות הקיימת היום בישראל הוא, שהאפרטהייד יצר מציאות ברורה וחדה של הפרדה בין שחור ולבן, כאשר שחורים מנועים מהצבעה לפרלמנט על פי העיקרון של אדם אחד קול אחד. המציאות הישראלית מורכבת יותר משום שהיא יוצרת אנרכיה של חוקים וגוונים. על כן השאלה איננה איך נגדיר את מדינת ישראל, אלא איך נשנה את המציאות הממזגת כיבוש עם דמוקרטיה, ואפלייה ממוסדת עם מראית עין של שוויון זכויות.

כישלון המו"מ יצר מציאות מדינית חדשה, משום שרעיון המדינה הפלסטינית ירד מהפרק לאור הסירוב הישראלי להתמודד עם סוגיות שיכולות לצקת תוכן אמיתי במדינה פלסטינית עצמאית. גורל העיר ירושלים, עתידן של ההתנחלויות, ואופי הגבולות, לוטים בערפל. הסכמי אוסלו נחתמו כדי לדלג מעל סוגיות אלו, וחילוקי הדעות סביבם רק החריפו עם התפשטות ההתנחלויות, עד שההסכם הזמני הפך לקבוע. מאחר ומדינת ישראל רוצה להמשיך לשמור על אופיה היהודי, עולים הקולות הקוראים לפעולה חד צדדית, כדי למנוע היווצרות של "מדינה אחת", זאת שקרי מזהיר מפניה. נפתלי בנט מטיף להנציח את המציאות שנקבעה באוסלו כשהוא אומר: "אין פתרון מושלם. צריך לחזק את האוטונומיה הפלסטינית כי אין לי רצון לשלוט בהם. שיעשו מה שהם רוצים". אחרים מציעים פשוט לשרטט גבול, ולסגת מאזורים שישראל לא מעוניינת להישאר בהם ממילא, ללא הסדר, כפי שנעשה בעזה ובלבנון.

טיעונים לוגיים, מול מציאות דיאלקטית

שתי ההצעות האלה לא פותרות את הבעיה. נסיגה חד צדדית מאזורים מסוימים לא תסיים את הכיבוש. גם המשך הסטטוס קוו כמו שמטיף לו בנט רק מנציח את הכיבוש הישראלי. נתניהו ובנט יוצרים אשליה כאילו ניתן למנוע מהפלסטינים מדינה בעילה שהם לא מכירים ביהדותה של המדינה, ובו בעת לא לשלוט בהם. הם אלופי הסברה, ומצטיינים בשימוש בטיעונים לוגיים, אלא שהמציאות היא דיאלקטית, מורכבת, ולא ניתן לשנותה בסיסמאות ערבות לאוזן הישראלית. האלטרנטיבה למדינה פלסטינית היא המשך הכיבוש. אי אפשר לדרוש מהפלסטינים "שיעשו מה שהם רוצים" כאשר לא מותירים בידיהם את המשאבים לכך. מי שחושב שניתן לקיים מדינה מתוקנת בצל כיבוש צבאי שוגה באשליות.

אמנם ג'ון קרי נסוג מדבריו, אך אין בכך לשנות את המציאות: ישראל מאבדת את הלגיטימיות שלה בעיני העולם, משום שהיא שוללת את זכויותיו הבסיסיות של העם הפלסטיני. יותר ויותר מתברר שבעיני הימין אופיה היהודי של ישראל אינו מאפשר לה להכיר בישות פלסטינית עצמאית משום שישות זו כביכול חותרת תחת הלגיטימיות של המדינה היהודית. ישראל נתונה אם כן במלכוד. כדי לתחזק את הכיבוש ולשמר את ההתנחלויות היא נאלצת שוב ושוב לעשות שימוש בכוחה הצבאי שהלגיטימיות שלו הולכת ומתערערת בעיני העולם. למרבה האירוניה, היום מי שחוצץ בין ישראל ואינתיפאדה עממית היא דווקא הרשות הפלסטינית, המהלכת על קרח דק מאוד. כאשר הקרח ייסדק, שום דבר לא יחצוץ בין ישראל לבין האזרחים הפלסטינים, ואז יתגלו נתניהו ובנט במלוא עליבותם.

 

אודות יעקב בן-אפרת