מיליוני מפגינים יצאו, לראשונה בתולדות המדינה, להפגנות עממיות מרשימות ותוך נכונות מעוררת הערצה להקרבה. המשותף להם היה הסירוב להשלים עם המשטר הישן והשאיפה לחירות ולצדק. אלא שהניצחון בקרב הראשון לא הבטיח את פתרון הבעיות הקשות שהניעו את ההמונים לצאת לרחובות.
המפלגות החילוניות – מדיניות ריאליסטית שמייצבת את הדמוקרטיה
בצד האזרחי-שמאלי של המפה הפוליטית בטוניס שאחרי המהפכה, ישנה רשימה ארוכה של מפלגות המתחרות ביניהן על אהדת הבוחרים. בשל פיצול פנימי זה הפסיד המחנה הליברלי-שמאלי מיליוני קולות, שכן מפלגות רבות שהתמודדו בבחירות לא עברו את אחוז החסימה. לעומת תופעה זו של פיצול, ההתאחדות הכללית של העובדים בטוניס (UGTT) ממלאת תפקיד פוליטי חשוב, כגורם שביכולתו לפשר ולאחד.
שתי המפלגות שזכו במספר הקולות הגבוה ביותר אשר הצטרפו לקואליציה עם אַ-נַהְדָה, היו מפלגת הקונגרס (זכתה ב-8% מהקולות) ומפלגת אַ-תַקַתּוּל שזכתה בכ-7%.
הבולט בין מנהיגי המפלגות הללו הוא ד"ר מונסף אל-מרזוקי, רופא במקצועו שבילה שנים רבות בגלות בשל התנגדותו למשטרו הדיקטטורי של זֵין אל-עבּידין בן-עלי. אל-מרזוקי מכהן כנשיא טוניס מאז הבחירות באוקטובר 2011. הקשרים בין אל-מרזוקי, איש זכויות האדם והוגה דעות חילוני שמאלי, ובין ראשֶׁד אל-רָ'נוּשִי, מנהיג אַ-נַהְדָה, החלו בתקופת הגלות. שנים לפני המהפכה כתב אל-מרזוקי על הצורך בשותפות עם אַ-נַהְדָה, מתוך הכרה בכך שהחברה הטוניסאית שסועה בין מעמד הביניים החילוני והמודרני ובין ציבור רחב המושפע מרעיונות דתיים ומנהל אורח חיים שמרני. שני המנהיגים, אל-מרזוקי ואלגנושי, חתמו עוד בשנת 2003 על מסמך שקרא לאחדות ביניהם.[2] בראיון לרשת הטלויזיה רבת ההשפעה אל-ג'זירה הסביר אל-מרזוקי מדוע שני הצדדים חייבים לכבד את חוקי המשחק הדמוקרטי: "אם כוחות אזרחיים יגיעו מחר לשלטון, הם ייתקלו בהתנגדות עממית רחבה מצד המוסלמים, בדיוק כפי שהיום עומדת מול השלטון המוסלמי אופוזיציה חילונית גדולה. לכן חייב להיות סוג של הסכמה שינטרל את הקיצוניות האסלאמית והחילונית כאחד".
בשנת 2001 יצא לאור ספרו של אל-מרזוקי האם אנו ראויים לדמוקרטיה?,[3] שבו קרא באופן כמעט נבואי למהפכה בלתי אלימה של ההמונים, והיתווה תפיסה פלורליסטית שפירושה ויכוח חריף עם תפיסות וגישות דיקטטוריות, הן משמאל והן מהצד האסלאמי, אך נקיטת זהירות מפני גלישה למהלכים אלימים. הגישה הריאליסטית והמשתפת של מרזוקי בולטת בצד השמאלי-ליברלי בעולם הערבי, במיוחד על רקע ההתייצבות הגורפת של הליברלים במצרים לצד ההנהגה הצבאית.[4]
כפי שכבר הוזכר, התאחדות העובדים הכללית של טוניס (UGTT) מילאה תפקיד מרכזי בתהליך המהפכני, הן בתקופת ההתקוממות שהפילה את הדיקטטורה של בן-עלי
כתיבת תגובה