"מהפכת היסמין" בטוניס – ניסיון ייחודי לדו־קיום בין האסלאם הפוליטי והכוחות החילוניים

<p><br />ההפיכה הצבאית שהתרחשה במצרים בראשית יולי 2013 מאיימת לדחוף את המדינה למלחמת אזרחים. כוחות האסלאם הפוליטי והכוחות האזרחיים הליברליים, שעד לפני שנתיים שיתפו פעולה בתהליך המהפכני, נלחמים כעת האחד בשני. לעומת האירועים המדאיגים והנסיגה של המהפכה במצרים, מהפכת היסמין בטוניס, שהיתה הניצוץ שהדליק את האביב הערבי, מהווה מקור לתקווה. במקום ההתכתשות בין הגורמים החילוניים והאסלאמיים, שאיפשרה את חזרת המשטר הישן לשלטון, מצליחות התארגנויות ריאליסטיות ובעלות חזון בטוניס לשמור על יחסי שיתוף פעולה, ולבנות, בקשיים גדולים, הליך דמוקרטי ייחודי.</p>

ובשנים שחלפו מאז, והן בגיבוש השקפת עולם ארגונית פנימית. לפי השקפה זו, התהוו המוסדות ודרכי קבלת ההחלטות בהתאחדות בהלימה לתפיסות הפוליטיות הדמוקרטיות. גם בעניין זה קיים פער גדול בין התאחדות העובדים של טוניס, מבחינת כוחה ומעמדה, לבין זו של מצרים. בעוד התאחדות האיגודים המקצועיים במצרים (ETUF) הפכה עם השנים לגורם חסר חיים פנימיים, ששאב את כוחו ומעמדו מהכפפה עצמית מוחלטת לשלטונו הדיקטטורי של מוּבּארַכּ, הצליחה הפדרציה של איגודי העובדים הטוניסאית לשמור על עצמאות פוליטית מסוימת ועל חיים דמוקרטיים פנימיים. חיוניותה של ההתאחדות מסבירה את יכולתה להפוך ברגעים המכריעים של המהפכה לגורם בעל עוצמה, שחיזק את הצעירים המפגינים.

בעוד שבמצרים נאלצים העובדים להקים לעצמם איגודים מקצועיים חדשים, עצמאיים ובלתי כפופים לשלטון הבירוקרטיה של מובארכ (כדוגמת יו"ר האיגוד, חוסיין מוּג'אוֶור, שהואשם במעורבות ישירה בדיכוי המפגינים במהפכת 25 בינואר 2011),[5] הרי שבטוניס נשארו רוב הכוחות הדינמיים בתוך מסגרת האיגוד. ובעוד שהאיגוד המצרי אינו זוכה להערכה ציבורית והשפעה חברתית, ההתאחדות בטוניס זוכה נהנית ממעמדה כגורם מרכזי, מאחד, המאפשר לה ליזום שיחות פיוס בין גורמים שונים ולמתן ניגודים פנימיים בזירה הפוליטית.[6]

תנועת אַ-נַהְדָה – כוח ארגוני וקו מתון

תנועת אַ-נַהְדָה בולטת ככוח מרכזי בזירה הפוליטית של טוניס מאז הפלת הדיקטטורה. יכולת ההשפעה הרחבה לה זוכה אַ-נַהְדָה, הינה תוצאה ישירה של פעילותה הענפה במשך עשרות שנים נגד השלטון הדיקטטורי. בשנים אלה היו מנהיגי התנועה ופעיליה, קורבנות של דיכוי רצחני, מאסרים, עינויים והגליה. למרות האיסור על פעילות התנועה מצד של שלטונו של בן עלי, הצליחה אַ-נַהְדָה לבנות תשתית רחבה של תומכים על-ידי שימוש במסגדים ובנטייה הטבעית של החברה לדת. היא היוותה ערוץ לביטויי הזעם של בני המעמדות הנמוכים נגד השלטון המדכא שהותיר אותם בחוסר כל. גם חלקים ממעמד הביניים, שחשו את נחת זרועו של המשטר, פנו בשנים האחרונות לסוג של חזרה לדת. כך קרה שאלהנדה נהנית מבסיס רחב של תמיכה בקרב רוב שכבות האוכלוסייה.[7]

בניגוד למנהיגי האחים המוסלמים במצרים, שהפרו בשיטתיות את התחייבותם שלא לחתור לשליטה בזירה הפוליטית, פעלה הנהגת אַ-נַהְדָה, מהתחלה, מתוך מודעות לצורך בשותפות ופלורליזם. המנהיג הבולט של אַ-נַהְדָה, ראשֶׁד אל-רָ'נוּשִי, שבינואר 2011 שב מגלות של עשרים שנה, הודיע כי אין לו כוונה לכפות אורחות חיים שמרניות על הציבור החילוני הרחב בטוניס.

תנועת אַ-נַהְדָה הצטרפה לקואליציית הכוחות האזרחיים, שדרשה את סילוק שיירי מפלגת הדוּסְטוּר (של הדיקטטור בן-עלי) מהשלטון. בבחירות בבחירות הדמוקרטיות למועצה המחוקקת, שנערכו באוקטובר

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7

Avatar

אודות אסף אדיב