מה יהיה עליהם שנולדים וגדלים במשטר של כיבוש?

מוחמד היה הרבה זמן במחסום. הסדרן של האוטובוסים סיפר שכבר לפני שעתיים ראה שמורידים אותו מהאוטובוס. אבל מוחמד לא הבין למה הורידו אותו. כולם הרי רואים שהוא נכה, אז למה לא נותנים לו להישאר באוטובוס כמו שנותנים לאחרים?

מוחמד לא הבין עוד הרבה דברים. הוא לא רגיל להיות במקום הזה ובגלל זה וגם בגלל שהיה מבולבל לא ידע לאיזה מסלול להיכנס ומה צריך עשות כשמגיעים פנימה לאיפה שהחייל יושב, מה להוציא ומה להשאיר ומה להראות ומה לא צריך להראות, וגלאי המתכות כל הזמן צפצף כשמוחמד עבר מתחתיו, אז הוא הלך אחורנית, ושוב עבר, ושוב צפצף, ואנשים צעקו לו מה הוא צריך לעשות, ואמרו: תוריד את הנעליים…. זה מהחגורה, את החגורה תוריד… יש לך כסף בכיס?… תשים את כל הדברים בפלסטיק, לא, את התעודה לא, את התעודה תשאיר ביד, גם את התסריח' (=אישור המעבר) ביד, תראה לו, תראה לחייל… אולי זה המשקפיים שמצפצפים… את האצבע תשים על זה…"

אבל למוחמד היה קשה לעשות הכל ביד אחת, גם להוריד את החגורה וגם לחלוץ את הנעליים ואחר כך לנעול אותם בחזרה, ואיך ביד האחת, הבריאה, שמחזיקה את הטלפון והמטבעות יסגור את האבזם של החגורה? כי היד השנייה מגובסת והיא בתוך מין סד שכזה שמזל שהוא מפלסטיק ולא מצפצף, כי אם לא היה מפלסטיק אז בכלל…

מוחמד שגר בבית-לחם חזר מרמאללה שם קיבל מהרשות הפלסטינית התחייבות כספית לכיסוי הוצאות שלושה ניתוחים שהוא צריך לעבור בהדסה כדי לשקם את כלי הדם והעצבים ביד שנפגעה ממסור כשעבד בנגרות.

הרופאים מקווים שיהיה בסדר סיפר מוחמד. אבל במחסום שום דבר לא היה בסדר בשביל מוחמד וגם משקפי השמש שהוריד וזרק על מגש הפלסטיק נעלמו, והוא חזר שוב ועבר את הבידוק וחיפש את המשקפיים, ועזרו לו לחפש וגם החייל שבחלון אמר: "תסתכל, אולי נפל למטה", אבל לא, המשקפיים נעלמו, "אולי מישהו לקח אותם בטעות" אמר מוחמד.

 image001

והיה שם גם איברהים מבית-איכסא שמהמשטרה הודיעו לו לבוא למחסום קלנדיה לקבל את שני הילדים שלו.

לא אמרו לו איך או למה הילדים שבבקר הלכו לביה"ס שבכפר מוחזקים במשטרה. רק אמרו תבוא והוא בא.

וגם עכשיו, אחרי שהכל כבר נגמר לא כל כך ברור מה היה שם, רק ברור שהיו שני ילדים, אחים, אחד בן שבע ואחד בן תשע שהגיעו למרכז ירושלים, "הם נתפסו כשהם עושים מעשה וונדאליזם" סיפר השוטר שהביא אותם בניידת, "הם שברו עם אבנים חלונות של מכוניות ובגלל שהם כל כך קטנים אנחנו לא עושים להם כלום ותכף מחזירים להורים".

הילדים רק עמדו זה בצד זה ושתקו. לא הוציאו הגה ולא ענו לשאלות ולא חייכו ולא בכו. כלום. עמדו ושתקו. וגם כשאיברהים טלפן לאשתו ובישר לה שהילדים נמצאו והיא רצתה לשמוע את קולם ואיברהים הצמיד את הטלפון לאזנו של הגדול הילד שתק.

מהשוטר ומהשתיקה של הילדים אי אפשר היה להבין איך הילדים האלו בני השבע והתשע עשו את הדרך הרחוקה הזאת או מי עזר להם להגיע לאן שהגיעו.

אבל חוץ מלשאול איך הגיעו ולמה הם עשו את מה שעשו הרבה יותר חשוב לשאול מה יהיה עליהם ושכמותם שנולדים תחת כיבוש וגדלים במציאות של כיבוש ומביאים לעולם ילדים תחת משטר של כיבוש והולכים לעולמם תחת כיבוש.

אודות תמר פליישמן