מה נותר בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה?

בחודש מרץ, לאחר שביבי יקים את ממשלתו החדשה, מתעתד הנשיא אובמה להגיע לביקור היסטורי ראשון בישראל וברשות הפלסטינית. אובמה רוצה לדבר עם העם בישראל, אבל בפיו אין כל בשורה. הנושא הראשון על סדר יומו העמוס של הנשיא האמריקאי יהיה איראן, ולאחריו סוריה. במקום האחרון נמצא הנושא הפלסטיני, לגביו אין לו כל יוזמה חדשה.

הפגנת מורים בגדה המערבית. צילום: לינה א-ספין.

אין פלא שאובמה מתרחק מהנושא הפלסטיני. הוא כבר נכווה ברותחין, כאשר מינה את מיטשל כשליחו המיוחד, וזה העלה חרס בידיו. נתניהו אמנם נענה לדרישתו, והקפיא את הבניה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, אבל אחר כך חידש אותה במשנה מרץ. מאז עברה חלפה לה קדנציה שלמה, בישראל וגם בארה"ב, ואף לא מראית עין של תהליך מדיני, ועוד ארבע שנים שחונות ממתינות לפתחנו. נתניהו התחייב לעיקרון שתי מדינות, אבל פועל בכוון ההפוך – ההתנחלויות מתרחבות, ואילו המדינה הפלסטינית מצטמקת.

פשיטת רגל כלכלית

בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה מתרוצצים בכירי הרשות הפלסטינית כאילו נכלאו במלכודת, והם מחפשים כל דרך להשתחרר. הן בשטחים שבשליטת הרשות בגדה המערבית, והן בעזה תחת שלטון החמאס, מתחוללת קטסטרופה במלוא מובן המלה. אבל הנושא הזה כלל אינו עולה בשיח הציבורי הישראלי. על המתרחש בגדה אנחנו שומעים מדי פעם, בידיעה נידחת באחד העמודים הפנימיים, כאשר צעירה או צעיר פלסטיני נהרגים מאש צה"ל בנסיבות לא ברורות, וחקירה נפתחת בנושא. "השוויון בנטל" הפך לחזות הכל, ואילו "הסכסוך" לא מעניין אף אחד. מעמד הביניים הישראלי התעייף מלממן את החרדים ואת הערבים, ומה טוב שנפתלי בנט ויאיר לפיד משלבים ידיים כדי להקל את החיים.

ספק אם יעבור זמן רב עד שהתסיסה בגדה המערבית תגלוש לעברה השני של הגדר, ולתודעת הציבור הישראלי. המצב הכלכלי הוא בכי רע, הרשות הפלסטינית אינה משלמת את המשכורות כי קופתה ריקה, ומאחר והיא מעסיקה 16% מכוח העבודה, כל הכלכלה המקומית משותקת. משכורת חודשית של מורה פלסטיני עומדת על 3,000 ₪, ושכרו היומי של פועל אינו עולה על 87 ₪. (בהשוואה, שכר המינימום היומי בישראל הוא 182 ₪). נוסיף לזה שיעור אבטלה של 20%, שמגיע ל-34% בקרב צעירים בגלאי 15-25, ומה שאנחנו מקבלים הוא הר געש פעיל, שאינו חדל לפלוט זרמי לבה רותחים. בישראל מעדיפים כנראה לקוות שזרמי הלבה לא יחצו את גדר ההפרדה.

מה גורם למשבר הכלכלי בגדה המערבית? השוק האירופי ומדינות ערב מזרימים לקופת הרשות הפלסטינית מיליארדים רבים, בתקווה שהסכסוך יגיע לפתרונו, והמדינה הפלסטינית תזכה לעצמאות כלכלית. ההסדר הזה נמשך כבר 22 שנה, ובמקום שישרת את העם הפלסטיני, הוא משרת את הכיבוש הישראלי, אשר מנצל את הזמן כדי להרחיב את ההתנחלויות. בתגובה מעכבים האירופאים את המענקים, ומכינים רשימה שחורה של תוצרת המיוצאת מההתנחלויות. המטרה היא לאלץ את ממשלת ישראל להפסיק להשקיע בהתנחלויות, ולהתחיל באמת לפתור את הסכסוך.

ישראל מצדה "מענישה" את הרשות הפלסטינית, ומעכבת את כספי המסים שהיא גובה במעברי המכס על סחורות המיובאות לשטחי הרשות. בכך היא מרוקנת עוד יותר את הקופה הפלסטינית המדולדלת. אחד האבסורדים שיוצרת שיטת הענישה הכלכלית הזאת מתבטא באספקת החשמל לרשות, שמתבצעת עד היום על ידי חברת החשמל הישראלית. בהעדר עבודה ומשכורות, תושבי השטחים אינם יכולים לעמוד בתשלומי החשמל לרשות, וחובה של הרשות לחברת החשמל הישראלית רק הולך וטופח. ממשלת ישראל מעבירה לחברת החשמל את הכספים שהרשות הפלסטינית חייבת לה ומנכה אותם מכספי מסים שהיא אמורה להעביר לרשות, וכך נותרת הכלכלה הפלסטינית תקועה, ללא כל יכולת לצאת ממעגל הקסמים של הכיבוש.

אבו מאזן וחמאס בפשיטת רגל פוליטית

מול מציאות עגומה זו, בועט אבו מאזן בכל הכוונים. ראשית, הוא פנה לעצרת הכללית של האו"ם וביקש שתכיר בפלסטין כמדינה משקיפה. מבוקשו ניתן לו, אלא שאז התברר שמצבו רק החמיר. כעונש על פנייתו לאו"ם, החליט הקונגרס האמריקאי להעניש את אבו מאזן, ולעכב את הזרמת המענקים הכספיים לרשות. ושוב התברר שהרשות הפלסטינית תלויה לחלוטין בישראל. אבו מאזן למד על בשרו, שאין זה מספיק להכריז על מדינה, אלא צריך גם לקיים אותה, ושבלי טריטוריה, בלי מטבע ובלי כלכלה – אין שום סיכוי לממשל בר קיימא. צעדו זה של אבו מאזן התברר כלא יותר מתרגיל פוליטי, שנועד להראות לפלסטינים שהרשות אינה יושבת בחיבוק ידיים.

במקביל, פנה אבו מאזן לחמאס. הפניה הזאת נועדה ליצור מצג של חזית אחידה מול ישראל, ולקעקע את טענתה של ישראל כאילו בשל הפילוג הפנימי בין הרשות לחמאס, אין לה פרטנר לשלום. ב-8 בפברואר נפגשו אבו מאזן וחאלד משעל בקהיר, וגררו עמם לשם גם את ראשי כל הפלגים הפלסטינים – כדי לנסח מסמך הבנות שישים קץ לפילוג. בתום סבב השיחות הם נפרדו כידידים. הסכמה לא יצאה משם, וספק אם אי פעם תצא.

חמאס שולטת ביד רמה בעזה, ואינה מעוניינת בבחירות חדשות. היא חוששת, במידה מסוימת של צדק, שאם תזכה בבחירות, העולם ופת"ח לא יכירו בתוצאה. לעומת זאת, אם תנצח תנועת פת"ח, תאבד חמאס את השליטה בעזה. משום כך עריכת בחירות ברגע זה לא באה בחשבון, ובלי בחירות אין אפשרות להתגבר על הפילוג הפנים פלסטיני.

הפילוג נובע מהעדר אסטרטגיה לגבי הדרך להקים מדינה פלסטינית. מחד, לאחר 22 שנה של שיחות עקרות, ברור שדרך המו"מ מיצתה את עצמה. מאידך, המאבק המזוין של חמאס גם הוא מיצה את עצמו, כאשר בעקבות "עמוד ענן", הגיעה ממשלת חמאס להסכם עם ישראל. ההסכם כלל שלוש נקודות עליהן התחייבה ישראל: הפסקת החיסולים הממוקדים, הקלת המצור, והימנעות מפריצת הגדר המפרידה בין ישראל לעזה.

ההסדר הזה נותן לחמאס מרווח נשימה, אך אינו פותר את הבעיה האמיתית – המשך הכיבוש. נשיא מצרים, מוחמד מורסי, התחייב בפני אובמה לדאוג לשקט בעזה, וזאת תמורת סיוע כספי. אבל, כדי לאכוף את השקט, הוא זקוק לפיוס בין פת"ח לחמאס, וכל עוד הפיוס אינו מתאפשר, ימשיך הפצע העזתי לדמם.

כדי להגיע ליציבות כלכלית חייבת עזה להשתחרר מהתלות בישראל, ולפתוח את מעבר רפיח למצרים. אולם, השליטה על מעבר רפיח נתונה בויכוח. מצרים נתנה את התחייבותה לקהילה הבינלאומית, שהמעבר לשטחה יהיה נתון לשליטה של הרשות הפלסטינית בפיקוח ישראלי. חמאס כמובן מסרבת להתיר לאבו מאזן דריסת רגל בעזה. על כן, בלי נוכחותו של אבו מאזן, מצרים אינה יכולה לפתוח את מעבר רפיח, ועזה נשארת קשורה בטבורה לישראל.

בצעד של ייאוש, החליטו המצרים להציף במים את המנהרות המקשרות בין סיני לעזה, וזאת כדי לסמן למנהיגי חמאס שעליהם להתגמש מול פת"ח. אבו מאזן מצדו החל לעצור אנשי חמאס בגדה המערבית, דבר שהביא את מוסא אבו מרזוק, סגן מזכ"ל חמאס, להודיע שהמעצרים פוגעים בפיוס הפלסטיני ומוכיחים שלא ניתן לקיים בחירות (אל-חיאת, 14.2).

מה יגלה אובמה בביקורו

כאשר יגיע אובמה לשטחי הרשות הפלסטינית, הוא ייווכח בוודאי, שמדיניותו הפייסנית כלפי הימין הישראלי מקרבת את הרשות הפלסטינית אל סופה. יתכן שאובמה מבין, שמדיניותו הפייסנית כלפי משטר מובראכ במצרים ובן עלי בתוניס, הביאה בסופו של דבר את "האביב הערבי". התסריט הזה עלול לחזור על עצמו גם בשטחי הרשות – כאשר בני נוער וצעירים, בוגרי אוניברסיטאות, אינם מוצאים עבודה, הם יוצאים למחות ברחוב, והכעס שלהם יופנה, בראש ובראשונה, כלפי האחראי הישיר למצבם – הרשות הפלסטינית. אחרי הכל, הרשות היא זו שמאחרת בתשלום המשכורות, היא זו שאינה יוצרת מקומות עבודה, וגם זו שאין ביכולתה להכריח את ישראל לשבת לשולחן המו"מ.

סביר להניח שאובמה גם יודע את מה שהעולם כולו יודע, שהקונצנזוס הישראלי החדש, הכולל את כל המפלגות הציוניות, מקבל את הדוקטרינה, שניסח אביגדור ליברמן, שהסכסוך איננו פתיר. מה שנותר, אם כך, הוא לנהל את הסכסוך באמצעות מו"מ, אשר מטרתו המוצהרת היא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. מאחר והפלסטינים כבר עברו את הסכמי אוסלו, וכבר ראו איך הזמני הופך לקבוע, אין כל סכויי שהם יקבלו זאת.

אובמה הולך להחמיץ הזדמנות נוספת לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. למי שמתפלא על כך, כדאי לזכור, שזהו אותו אובמה שהחמיץ הזדמנות היסטורית לפתור את המשבר החברתי אצלו בבית, כאשר נכנע פעם אחר פעם לימין הקיצוני האמריקאי.

אודות יעקב בן-אפרת