מה קרה ל"צבא העם"

ממשלת הימין על מרכיביה אוהבת את הצבא ושונאת את מפקדיו. הצבא אינו לרוחם של השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. הראשון שרת בצבא באופן חלקי ביותר, ונחשד בתכנון מעשה טרור בתקופת ההתנתקות, ואילו השני לא שרת כלל משום שלא נמצא ראוי על ידי הצבא בשל הזדהותו עם הגזען מאיר כהנא ומעורבותו בפרשיות אלימות. שני אישים אלו פועלים היום במלוא המרץ כדי להציל את הצבא מהקצונה הבכירה. סמוטריץ' מאשים את הרמטכ"ל אביב כוכבי בפוליטיזציה של הצבא, ומוסיף בציוץ "מי שרוצה לשמור על צה"ל מאוחד כצבא העם, בקונצנזוס ומחוץ לפוליטיקה, צריך לחוקק עשר שנות צינון לפחות לרמטכ"לים". גם בן גביר מצטרף אליו בציוץ דומה הקורא "לשמור על צה"ל נקי מפוליטיקה". הרמטכ"ל הפך לדמות המפלגת ופוגעת ב"צבא העם", ויעידו על כך בעיניהם שלושת הרמטכ"לים האחרונים – בני גנץ, גדי איזנקוט וכוכבי עצמו. מי שבעבר סמלו את האחדות הלאומית והיו מושא להערצה, הפכו היום לדמויות מבוזות ושנואות מטעם מי שקיבלו מנדט להקים ממשלת ימין על מלא.

פרשת החייל אלאור אזריה היתה ללא ספק אירוע מכונן. במרץ 2016 ירה אזריה בפלסטיני שתקף בסכין חיילים בחברון, בעודו שוכב פצוע וחסר אונים על הארץ, והרג אותו למרות שלא הווה סכנת חיים. הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, יצא בהצהרה חד משמעית: " אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל", וזכה לגבוי משר הביטחון בוגי יעלון. ביבי נתניהו גיבה את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון מיד לאחר התקרית, אולם כשהתחוור לו שרוב הציבור בישראל תומך באלאור אזריה, הוא שינה את עמדתו וקרא לחייל "הילד שלנו".

מאז, הקרע בין צמרת הצבא לבין נתניהו רק התרחב, עד שהגיע הרגע שבו הוא עשה יד אחת עם סמוטריץ' ובן גביר לפירוק הצבא: את הסמכויות בנוגע להתיישבות ביהודה ושומרון וכן מעורבות במינויים של ראש המנהל האזרחי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים הוציא מידי הצבא והעביר לידי סמוטריץ' כשר משני בתוך משרד הבטחון, ואת פלוגות מג"ב המוצבות בגדה המערבית לידי בן גביר. כך, השליטה על 3 מיליון פלסטינים עוברת מידי הצבא לידיהם של סמוטריץ' ובן גביר. לא פלא שברגע שהרמטכ"ל כוכבי נפגש עם נתניהו והביע בפניו את הסתייגותו מהצעד החריג והקיצוני הזה הוא הואשם באופן מידי "בפוליטיזציה" של צבא העם.

בראשית המדינה, כאשר הוקם צבא העם, הוא שיקף הסכמה ישראלית מקיר לקיר. לעומת צבאות אחרים, הקצונה הבכירה במדינת ישראל אינה בוגרת בתי ספר מקצועיים לקצינים אלא מטפסת במעלה הדרגות על בסיס כישוריה הפיקודיים. אלא שהעם של היום הוא כבר לא העם של תמול שלשום. אלאור אזריה הוכיח כי הוא ביטוי אוטנטי של "העם" (Das Volk), ונתניהו בחושיו הפופוליסטים הבין זאת מיד. ערכיו של "העם" תואמים להפליא את ערכיהם של סמוטריץ' ובן גביר, בעוד ערכיה של צמרת צה"ל מיושנים ואינם תואמים את רוח הזמן (Zeitgeist).

במשך חמישה דורות עברו מאות אלפי צעירים וצעירות ישראלים את חוויית השירות בשטחים הכבושים, בגדה המערבית ובעזה. כמעט כל אזרח בישראל החייב שירות חובה נאלץ לעשות את הפעולות הבזויות ביותר: החל בעמידה במחסומים, כניסה בלילות לבתי אזרחים, הריסת בתים, מעצרים, סגרים, וכלה בהגנה על מתנחלים והרג פלסטינים. כל זאת במטרה אחת פשוטה, לשמר את השליטה הישראלית על הגדה המערבית ועזה. ערכי צה"ל כמו טוהר הנשק, זכויות אדם, והמיתוס של הצבא המוסרי ביותר בעולם נשחקו עד דק.

הפילוג בתוך צבא העם משקף את הפילוג העמוק שחל היום בחברה הישראלית. ישראל העירונית, העשירה, הליברלית, שאזרחיה נושאים בכיסם הפנימי דרכון זר לעת צרה, אינה נוטלת על עצמה את משימות השיטור בגדה המערבית. בניה מוצאים עצמם ביחידות הטכנולוגיה והסייבר, כאשר הצבא מהווה עבורם מקפצה אל השכלה גבוהה והתעשרות בחברות ההייטק. ישראל הפריפרית, הענייה, זו שאין לה אופציה לדרכון אירופאי, היא שמרנית יותר, ופטריוטית כברירת מחדל. מרביתה רואה בערבים אויב ובליברלים בוגדים ושונאי היהדות.

הצעירים שבהם, שזוהי להם הזדמנות למוביליות חברתית מחכים בחדווה להתגייס לשירות "משמעותי", וחטיבת כפיר, האמונה על השיטור בגדה המערבית, מחכה להם בזרועות פתוחות. הרי מישהו חייב לעשות את העבודה השחורה, וממילא אחרי השירות הצבאי הם ימצאו את עצמם עובדים בעבודות שלא דורשות כישורים אקדמאיים, וללא הקידום וההערכה להם קיוו. התסכול שלהם, שתועל בזמן שירותם הצבאי להתעללות בפלסטינים, מתועל לאחר הצבא לתמיכה בבן גביר.

בשלהי שנת 1988, כאשר צה"ל עוד היה "צבא העם", ובניסיון לדכא בכוח את האינתיפאדה הראשונה  נתן שר הביטחון יצחק רבין את הפקודה "לשבור להם את הרגליים ואת הידיים". המראות של חיילי צה"ל מתעללים בפלסטינים הציתו מחאה בינלאומית אדירה, והביאו את הממסד הביטחוני להכרה שהפעלה של כוח מופרז תוך שבירה של כל הכללים ופקודות הצבא עצמו, הופכים את צה"ל לצבא קלגסים.

ארבע שנים אחר כך, בשנת 1992, נבחר רבין לראש הממשלה וכעבור שנה חתם עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת על הסכמי אוסלו. הרעיון הישראלי הגאוני היה להתפטר ממשימות השיטור בגדה וברצועה ולהעבירם לידי הרשות הפלסטינית. בתשובה למבקריו זרק רבין את אמרתו המפורסמת "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי "בג"ץ ובלי בצלם". מאז, מבקריו של רבין בימין לא נרגעו. רבין נרצח, הסכמי אוסלו נשכחו, והשאלה הפלסטינית ירדה לחלוטין מהשיח הציבורי. ממשלות ישראל על שלל גווניהם הפוליטיים הצליחו באמצעות חלוקת עבודה עם הרשות הפלסטינית ליצור מראית עין של יציבות ביטחונית שעד כה הצליחה לשמר את המצב השברירי מפיצוץ. אישורי תעסוקה למאות אלפי פלסטינים בישראל וריסון מסוים של הבנייה בהתנחלויות יצרו מראית עין של "שלום כלכלי".

אלא שהשלום הכלכלי הזה התבסס על יד ברזל ביטחונית מחד, ועל המשך קיומה של הרשות הפלסטינית, שאיבדה לחלוטין את אמון עמה, מאידך. למעשה מבקשת הממשלה החדשה לחזור 30 שנה אחורה, להוריד את הכפפות ולהחזיר את "המשילות", אותו שם נרדף לשבירת רגליים וידיים. המתנחלים והפשיסטים בממשלה החדשה החליטו לשים סוף לשלום הכלכלי, והקרע עם צמרת הצבא לא ניתן לאיחוי. החלוקה בין סמוטריץ' ובין גביר ברורה. סמוטריץ' ידאג להלבין את המאחזים הבלתי חוקיים וירחיב את ההתנחלויות במסגרת סמכויותיו במנהל האזרחי, ופלוגות מג"ב של בן גביר ישברו את הידיים והרגליים של כל פלסטיני שיעז להתקומם. 

הכותרת הראשית של עיתון "הארץ" ב- 28.12 מסתכמת במילה אחת בלבד "כאוס". הסופר, שהוא גם אב שכול, דויד גרוסמן, מנבא תוהו ובוהו עקב הקמת הממשלה החדשה. בתוך הטקסט שכולו כאב וצער, מתגנב משפט מוזר המעיד בעיקר על מצב רוחו של המחבר ושל רוב רובה של האופוזיציה לממשלה. תוך שהוא מבכה את השנאה התהומית והמיאוס ההדדי בין היהודים לעצמם, הוא גם מבכה את העובדה שהכיבוש "לא יסתיים כנראה בעתיד הנראה לעין, הוא כבר חזק מכל הכוחות הפועלים בזירה הפוליטית". "הכיבוש" בעיני גרוסמן הוא עוד נושא משלל הנושאים עליו הוא חלוק עם נתניהו, אבל הוא אינו רואה בכיבוש את מקור הבעיה ואת המנוע שמשמן את גלגלי הפשיזם, את השנאה לערבים, ולכל מי שמכנה את השליטה על 3 מיליון פלסטינים "כיבוש".

בניגוד לדברי גרוסמן הכיבוש אינו "חזק מכל הכוחות הפועלים בזירה הפוליטית", עובדה שהוא עדיין נתקל בהתנגדות עזה בקרב הפלסטינים. חולשתו של גרוסמן ומחנהו מול הימין הפשיסטי, נובע מעצם העובדה שהם מעולם לא ראו, וגם היום אינם רואים בפלסטינים בני ברית לבנייה של מדינה משותפת דמוקרטית ושוויונית. השמאל הציוני שגרוסמן מייצג, רואה בפלסטינים בעיה קיומית, ולכן תמיד הועיד להם פתרון פוליטי שכרוך בהיפרדות, אף כי זו כבר  אינה אפשרית. לכן נותרו במציאות שתי אלטרנטיבות מנוגדות, או מדינת אפרטהייד או מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים. האופוזיציה לנתניהו שוללת את שתיהן, ובכך מפנה את הדרך לממשלת נתניהו השישית על מלא.