מחאה וקוץ בה

הדבר הדחוף והמידי על סדר יומה של המחאה הוא לעצור את בליץ החקיקה, שהתחדש במלוא עוזו לאחר שהקואליציה פוצצה את השיחות  בבית הנשיא כשהפרה את ההבנות בנושא הבחירות ללשכת עורכי הדין . אם חוק ביטול "הסבירות" יעבור, הצונמי החקיקתי יגרוף את המשטר הדמוקרטי בישראל ולא ישאיר ממנו זכר.

המציאות הכאוטית שהכתיבו לוין, סמוטריץ' וגפני הקפיצה את כל יושבי הכורסה, אוהבי בתי הקפה וחובבי הטיולים בחו"ל, והם התגייסו כאיש אחד כדי להגן על שארית הטריטוריה הליברלית שממנה נהנו עד היום. רבים מהם מחזיקים בדרכונים זרים, וחלקם כבר החליטו שאם ידה של ההפיכה המשטרית תהיה על העליונה  וישראל תהפוך להונגריה או פולין, הם יהגרו. מבחינתם מצב כזה הוא סופו של המפעל הציוני, ולכן כדי לעצור בגופם את ההפיכה הפשיסטית הם מוכנים לנקוט באמצעים קיצוניים, החל מהפגנות, שיבושים ועד סירוב לשרת בצבא.

אין ספק שהנפת דגלי הלאום, שירי ארץ ישראל היפה ושירת המנון התקווה מצביעים על נוסטלגיה לישראל בראשית התהוותה, כשמגילת העצמאות הצביעה על רצון לכונן מדינה חילונית דמוקרטית שזוכה לתמיכה בקרב משפחת העמים. אלא שסמלי המדינה העכשוויים רחוקים מאד ממה שסימלו בעבר, וההתרפקות על ערכיהם אינם מתיישבים עם המציאות הביביסטית החדשה שהתהוותה בישראל. המחאה של 2023 יצרה ללא ספק מחנה חדש, והציבה גבולות הפרדה ברורים בינה לבין המחנה הנגדי. המחנה הדמוקרטי ליברלי מתגבש תוך כדי תנועה, ומבטל את קונצנזוס ה"כולנו אחים" של המחנה האוטוקרטי והתאוקרטי משיחי.

לא עוד ההתבטלות שהתפתחה לאחר רצח רבין. חברי המחנה הליברלי רואים היום במחנה הנגדי את סמל הרוע שאסור לשתף אתו פעולה, אסור לשאת ולתת עמו, ובוודאי לא להתפשר אתו. ההקצנה לא פוסחת גם במחנה האוטוקרטי. הליברלים מהווים בעיניהם סכנה לקיום המדינה היהודית, כאשר השר פינדרוס קובע שהומוסקסואלים מסוכנים יותר מחיזבאללה, ועובד חוגי עוזר השר כ"ץ (לשעבר) מקונן: "היטלר, הרגת 6 מיליון במקום להרוג את אהרון ברק". קווי ההפרדה שורטטו ולא נותר אלא להיכנס לקרב חזיתי.

יתרונותיו של מחנה הדיקטטורה ברורים. הוא שולט בממשלה; מגובש אידאולוגית; מסתמך על משנה סדורה שהוצנחה ישירות מהחוגים השמרנים בארה"ב והוטמעה ע"י התמנון רב הזרועות "פורום קהלת"; חותר לכונן אפרטהייד רשמי בשטחים הכבושים; פועל במרץ להשתלט על שומרי הסף ומערכת המשפט, וחותר להשתלט על התקשורת, מערכת החינוך והאקדמיה כדי להנחיל את ערכיו הלאומניים והפשיסטיים. בזמן שהמחנה הליברלי,  חי בתחושה של אכול ושתה, כאילו אין מחר, הוא כבר הספיק לחוקק את חוק הלאום. לעומת המחנה הדיקטטורי, הדמוקרטים הליברלים נמצאים באופוזיציה ומפולגים בינם לבין עצמם. חלקם חותרים לפשרה עם הדיקטטור, וחלקם מבינים היום שהפשרות של העשורים האחרונים רק חיזקו את הפשיסטים, ועודדו אותם לפעול במלוא כוחם להשליט דיקטטורה משיחית בישראל ואפרטהייד בשטחים הפלסטינים הכבושים.

ועדיין, הליברלים דמוקרטים מקרינים כוח, נחישות והתמדה, המתבטאים בהפגנות המוניות ורצופות כבר חצי שנה. המחאה, הנבחנת מדי יום על ידי הימין, בלמה עד עתה את החקיקה הפשיסטית. חבריה מייצגים את המגזרים היצרניים, הכלכליים והבטחוניים, שבלעדיהם ישראל אינה יכולה להתקיים. היזמות, החדשנות והיצירתיות באות לביטוי במגוון האמצעים והפעולות שמצליחות לעורר את דעת הקהל, לערער את הקואליציה ואת כושר המשילות של הממשלה, ואף לעורר השתאות בעולם.

זהו הכוח המניע של המחנה הדמוקרטי הליברלי. הוא איננו תופעה אלקטורלית חולפת, אלא תנועה המבוססת על פעילי שטח הנטועים עמוק בתוך הקהילות שלהם, והם פועלים בתוכם במסירות אין קץ. המחנה הזה זוכה לתמיכתו של הבית הלבן, שסירב להזמין את נתניהו לוושינגטון כל עוד הוא ממשיך בניסיונותיו להפוך את ישראל להונגריה. עמדת הממשל האמריקאי היא גורם מכריע ומסייע להצלחתה של תנועת המחאה.

אלא שבלימת ההפיכה המשטרית אינה מעשה של זבנג וגמרנו. כדי לנצח, המחנה הדמוקרטי ליברלי חייב להביס את המחנה הדיקטטורי ע"י כינון משטר שיבטיח את כללי המשחק הדמוקרטי לשנים ארוכות.  את זאת הוא יוכל לעשות רק באמצעות כינון חוקה או חוקי יסוד עמידים שיבטיחו את הפרדת הרשויות מחד, ואת ערך השוויון בין כל אזרחי המדינה ללא הבדל דת, גזע, מין או נטייה מינית, תוך ביטול חוק הלאום המקדש את העליונות היהודית.

כדי לבסס את הדמוקרטיה, המחנה הדמוקרטי חייב להגיע בדיוק לאותו הציבור שהכלכלה הניאו-ליברלית הישראלית הותירה עני, דחוק לשוליים וממורמר. ההנחה שהכלכלה הישראלית יכולה לשגשג באמצעות קטר של  300.000 אנשי הייטק, בעוד שהימין הפונדמנטליסטי יבסס את שלטונו ואת השפעתו על מי שנדחקו לשולים, תוך כדי סיפוח הגדה המערבית היא שגויה. ה"דיל" שאפשר פריחה כלכלית עבור בעלי זכויות היתר, תמורת הסכמה שבשתיקה למשטר חשוך ובלתי דמוקרטי קרס בבחירות האחרונות.

דמוקרטיה ליברלית אינה יכולה להתקיים ללא שוויון כלכלי. זה גם הלקח שלמדה המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, שמאז בחירת ביידן הובילה שנוי חברתי כלכלי רדיקלי, מכלכלת שוק אל כלכלת רווחה מוטת עבודה וייצור. כך הצליחה המפלגה הדמוקרטית לנצח את טראמפ הן בבחירות לנשיאות והן בבחירות האמצע. ערך השוויון חייב לכלול גם שוויון אזרחי לאזרחים הערבים, המהווים 20% מאוכלוסיית ישראל. הבעיה הנצבת בפני המחנה הדמוקרטי הליברלי היא איך "לאזן" בין הפנייה לתומכי הימין שנזנחו בשוליים לבין הפנייה לאזרחים הערבים.

ברור שדגלי ישראל, המנון התקווה והרטוריקה הציונית אינם מזמינים את האוכלוסייה הערבית שסובלת מהזנחה וגזענות ממוסדת. אך אין זה הסיפור כולו, שכן האוכלוסייה הערבית על מוסדותיה ונציגיה גם היא אינה דוגלת בערכים דמוקרטים וליברלים. הדבר מתבטא בכוחה של התנועה האסלאמית, במבנה השלטון המקומי הנבחר על פי מפתח חמולתי, במפלגות הערביות המסונוורות ע"י לאומנות צרה, ותומכות ברודנים כמו פוטין ואסד, ובחברה שמסרבת לגנות הומופוביה.  

ערכי הדמוקרטיה הליברלית והשוויון אינם יכולים להתקיים לטווח ארוך אם לא נלווה אליהם ערך השלום. העמדה הפשיסטית ברורה: שלום עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי, ולכן חייבים להביס אותם שוב ושוב, ולכונן משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים. לעומת המחנה הפשיסטי, המחנה הדמוקרטי מסרב לגעת בסוגיה הזאת ובורח ממנה כמו מאש. הוא מתנגד בתוקף לפוגרומים ולשריפת הכפרים שמבצעים נערי הגבעות בעידוד שריהם המשיחיים, הוא מתחלחל מעצם המחשבה שהפשיסטים ייכפו עליו מדינה דו לאומית, הוא נשבע לא לשלוח את הנכדים לשמור על "חורים" כמו קריית ארבע או יצהר, אבל מקבל בסופו של דבר את התיזה ש"אין עם לדבר".

גם בטענה זו, להודות, יש קורטוב של צדק. החברה הפלסטינית הנשלטת ע"י חמאס והרשות הפלסטינית רחוקה מאוד מעקרונות דמוקרטים ליברליים. היתרון של הפשיסטים הוא שהם מציעים רעיון פשוט של  "הכרעה" בדמות אפרטהייד. לעומתם, המחנה הדמוקרטי ליברלי יודע מה הוא לא רוצה, אבל לא מסוגל להגדיר לעצמו מה הוא כן רוצה.

אם בנושא האזרחים הערבים המחנה הדמוקרטי ליברלי דוגל בשוויון אזרחי מלא, גם כאשר החברה הערבית על כל מוסדותיה נותרת מחוץ למחאה, הרי גם בנושא הפלסטיני, חובה על המחנה הדמוקרטי להציב פרספקטיבה ברורה מול המחנה הפשיסטי. התשובה היחידה לאפרטהייד היא דמוקרטיה לכולם בין הירדן לבין הים. אפשר להגיד שזה לא אקטואלי כרגע, אך יש גם מי שיגיד שגם ניסוח חוקה וחקיקת חוקי יסוד שיבטיחו את אופייה הדמוקרטי והשוויוני של המדינה אינם אקטואליים כרגע.

לכן על המחנה הליברלי שבצדק מציב כיום חזון עתידי של דמוקרטיה ושוויון, להוסיף אליו גם חזון של שלום. לא כזה שמבוסס על הפרדה על בסיס לאום וגזע, אלא כזה שמבוסס על שיתוף והכלה; על יסוד חוקה שתבטיח את הזכויות של כלל האזרחים, ישראלים ופלסטינים; על בסיס של כלכלה שוויונית, שתפעל לרווחתם של כלל האזרחים בין הירדן לים. זוהי הדרך היחידה לבסס את קיומה של הדמוקרטיה.