מחמוד עבאס והנאום ההוא

מאת: חאזם סאע'ייה

פורסם בעיתון "אלחיאת" הלונדוני, 5 במאי 2018

חאזם סאע'ייה הוא עיתונאי לבנוני ותיק בעל טור מוביל בעתון אלחיאת הלונדוני, הידוע בתמיכתו באביב הערבי. זה מה שהיה לו לומר על הנאום של מחמוד עבאס מול המועצה הלאומית הפלסטינית:

בנאום שנשא בפני המועצה הלאומית הפלסטינית, הגן הנשיא מחמוד עבאס על השאלה הפלסטינית ועל זכויותיהם הבלתי מעורערות של הפלסטינים, ותאר את "הפתרונות" שמוצעים להם, כצבועים ומשוללי צדק ורחמים. הוא הדגיש, ובצדק, את ההתעלמות הבינלאומית מכללי הצדק כאשר הדבר נוגע לפלסטינים ולישראל, ותאר את אכזריות הדיכוי הישראלי שאינו פוסח גם על ילדים.

ואולם, על עבאס ניתן להגיד את המשפט שהפך לקלישאה: פרקליט גרוע לנושא טוב. הנאום הארוך שלו, באורך שלא הצדיק את עצמו, פגע במאמץ הפלסטיני ארוך השנים להתנתק מהתפישות האנטישמיות הכוללת גזענות, דעות קדומות ובערות. לבערות כמו לסבלנות יש גבול, ואילו הנשיא הפלסטיני חצה את כל הגבולות. ג'וזף סטלין הפך אצלו "היסטוריון יהודי", רחמנא ליצלן. הפרשנות המרכסיסטית לשאלה היהודית (המיוחסת לאברהם ליאון ואיזיק דויטשר) הוצגה בצורה גסה ופשטנית (יש לציין שאותה פרשנות, שהשוותה בין היהודים לקפיטליזם, היה גם בה גרעין של אנטישמיות). כך זימר עבאס מחדש את המזמור על הריבית והבנקים השנואים, וזייף את ההיסטוריה של יהודי אשכנז, כשהוא מסתמך על ספרים שספריות כבר הקיאו מקרבן. הוא גם הכחיש כל מעשה טבח נגד יהודים בעולם הערבי, גם אם זה נכון שמעשי טבח כאלה היו מעטים וקטנים ללא השוואה עם אלו שהתרחשו באירופה.

כל זאת ועוד בנאום אחד, נאום שבנימין נתניהו לא היה יכול לחלום עליו. נאום שמחזק את התירוצים הישראלים הגרועים ביותר, ומסיר את האחריות לסירוב לפתרון שתי מדינות, מההתנחלות היהודית, ומאפשר לטעון שעבאס הוא שנגרר אחרי האמנה הידועה לשמצה של "חמאס". אותה אמנה, שתנועת חמאס בעצמה הכניסה בה מספר שינויים מרככים בשנה שעברה. כאן ראוי להזכיר את התיזה הישנה של עבאס שהוגשה בשעתו במוסקבה, כדי להסיק את המסקנה, שהאיש נשאר מקובע באותו מקום. גם אם יש התקדמות שאין להכיחשה בתפישות של עבאס בשנים האחרונות, הוא עדיין תקוע בדעה ובעמדה.

ובכן, ולאחר כל ההתחשבנות, בשביל מה היה צריך להתעקש על "הנושא ההיסטורי" מאז המאה ה-11 עד השואה? ועל הצגת אותו "נרטיב פלסטיני" עבש? וכיצד לאחר כל זאת הוא עוד יכול לדבר ברצינות על "התנגדות עממית בלתי אלימה", על "תרבות שלום", ועל "שיתוף פעולה עם תומכי השלום בישראל"?

היחס הבעייתי של נציגי השאלה הפלסטינית לעובדות, נותר דבר מטריד. בראש העם, שמחזיק בשיעורי ההשכלה מהגבוהים בעולם הערבי, עומדת הנהגה שמסוגלת לעשות את כל אותן טעויות, אותן ירשה מהנהגת יאסר ערפאת, שהיה ידוע כמלך הטעויות. במקביל למציאות המורכבת והקשה להחריד בה נמצא העם הפלסטיני, המחשבה הפוליטית הפלסטינית השלטת, על כל גווניה, סובלת מקיבעון ומיחזור חסר חיים, ואינה מסוגלת להעלות רעיון יצירתי אחד.

עם זאת, שאלת הידע והיצירתיות, איננה בסופו של דבר שאלה של מיידע. היא ביטוי אחד מתוך אלף ביטויים לדרך הפעולה של הרשות הפלסטינית, שאינה מתעניינת במה שקורה בחברה שלה עצמה. שאינה מעוניינת לבטא את מה שמתחדש בלב המבנה החברתי, ואינה מעוניינת לתת ביטוי ליכולות, לידע ולתמורות שעוברים על החברה הפלסטינית.

משטרו של עבאס מצטייר כעוד משטר מבין המשטרים הדיקטטורים בעולם הערבי. משום כך, הנשיא הפלסטיני אינו רואה ב"אביב הערבי" דבר מלבד "שקר שהמציאה אמריקה", ביטוי שזכה למחיאות כפיים סוערות מצד חברי המועצה הלאומית.

המצב שבו עולה ופורחת השקפת עולם עלובה בעקבות תבוסת "האביב הערבי", הוא תוצאה ישירה של אותה תבוסה. מצד שני, מדיניותה המתנחלת והיהירה של ישראל, ממלאת תפקיד לא קטן בעידוד הנמכת אותה רמה רעיונית, שאחד מביטויה הוא נאום עבאס.

קצינים שתפשו את השלטון במדינות ערביות פעלו בשם "הלגיטימיות" שהעניקה להם ההפיכה. ואילו עבאס, וערפאת לפניו, שולטים בשם "הלגיטימיות" שהעניקה להם המהפכה. ואולם, התוצאה אינה שונה בהרבה. שוב אנו חוזים כיצד המדוכא יכול לדכא לחלוטין את המאבק שלו במו ידיו, בדיוק כפי שעושה מדכאו.