מטאנס שחאדה מחפש פתרון שורשי

"המגזר ערבי" כפי שהוא נקרא בעגה הישראלית, חזר לכותרות ובגדול. זה לא קרה בגלל הצהרות פרובוקטיביות של עזמי בשארה, או בגלל ההשתתפות של חנין זועבי במשט המרמרה, אלה כבר מזמן לא נותנים את הטון. דווקא ביבי נתניהו הוא מי שעשה זאת ובגדול. שם, בלב אום אל-פחם, אימת וואדי ערה, הוא הצטלם לצדו של "מתחסן המיליון" מוחמד עבד אל-וואהאב ג'בארין. כך הוא שם קץ לחרם ההדדי בין יהודים וערבים, שנמשך בדיוק 20 שנה, מאז אירועי אוקטובר 2000. ברקע עומדות הבחירות הקרובות והמסקנה שנבעה משלושה סיבובי בחירות מתסכלים, והיא, שההסתה נגד הערבים רק שרתה את ה"רשימה המשותפת", ומנעה ממנו את 61 המנדטים המיוחלים כדי להימלט מאימת הדין.

מאמר המערכת של הארץ מה-6.1 מציין את נתניהו לשבח על כך "שהפיל את החומה", אבל מי שבאמת יזם את המהלך הוא לא אחר מאשר ח"כ מנסור עבאס, מנהיג התנועה האסלאמית. צעדיו של נתניהו מתואמים עם מנסור עבאס. האחרון טבע את המושג "לא ימין, לא שמאל" התואם את סיסמת האסלאמיים "لا يمين ولا يسار الإسلام هو الحل", ובעברית "לא ימין ולא שמאל האסלאם הוא הפתרון". זוהי הסיסמה המכוונת את מנסור עבאס ומכאן נכונותו לשיתוף פעולה עם נתניהו אשר אימץ את העיקרון "لا يمين ولا يسار نتانياهو هو الحل" ובתרגום לשפת ביבי, "לא ימין ולא שמאל נתניהו הוא הפתרון". מנסור עבאס יודע כי בוחרי הרשימה המשותפת מאוכזבים ממנה לאור העובדה שההישג ההיסטורי של 15 המנדטים לא הניב כל תוצאה: היא לא הפילה את נתניהו וגם לא הביאה ולו הישג ממשי אחד עבור האוכלוסייה הערבית.

דרישותיו של מנסור עבאס תמורת התמיכה בנתניהו הן פשוטות: תכנית ממשלתית למיגור האלימות בחברה הערבית, ועל כך נתניהו כבר שוקד; פתרון לסוגיית הבניה הבלתי חוקית בנגב; והעסקה של אקדמאים ערבים בשירות הציבורי, כולל משרות בכירות. אלו אינן  דרישות מופרזות, למעשה הן הרבה פחות מדרישותיהם של החרדים והמתנחלים, ולכן אין לנתניהו כל בעיה להיענות להן. יתר על כן, כבר בשנת 2015 ממשלתו אישרה את החלטה 922 לשנים 2016 – 2020 להעניק סכום נדיב של 10 מיליארד שקל למגזר הערבי, ללא קשר לתמיכת האסלאמיים. אז קפצו וצהלו הנציגים הערבים ושלל העמותות על ההישג האדיר שאמור לשנות את פניה של החברה הערבית. אלא שראה זה פלא, באוקטובר 2020 נאלצה הממשלה להאריך את תוקף ההחלטה כי הכספים פשוט לא נוצלו, ושוב צהלו הח"כים הערבים למרות שלא היתה להם סיבה לחגוג. העובדה שכספים אלו לא נוצלו נובעת מכישלון הניהול של השלטון המקומי הערבי.

התברר שהבעיה אינה מצטמצמת לתקציבים, כפי שטענו נציגי הציבור הערבי במשך שנים רבות, אלא חוסר תפקוד והעדר יכולת ביצוע של הרשויות המקומיות. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא המבנה החמולתי של החברה הערבית, המהווה מקור לשחיתות ולרפיסות ניהולית. חלק מהתקציבים האלה נופלים בידיים של ראשי המועצות המקומיות ומנוצלים להעסקת מקורבים, שאינם בהכרח מתאימים לתפקיד; המכרזים במקרים רבים תפורים, ואין שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות. בדרך כלל הכספים הנותרים בלתי מנוצלים הם "כספים צבועים", המיועדים להוצאות מוגדרות. ראשי החמולות לא מעוניינים בהם, כי ניצולם מכריח אותם לנהל אותם בצורה שקופה, למטרה מוגדרת ותוך פיקוח ממשלתי הדוק.

התנועה האסלאמית פועלת לחזק את המבנה החמולתי השמרני שהפך למקור כוחה. ביד אחת היא דורשת מנתניהו תקציבים למיגור האלימות, וביד השנייה היא מחזקת את המבנה המסורתי, שמטפח את דיכוי האישה, את אי השתלבותה בעבודה ובקהילה, ואת הצנזורה התרבותית והכפייה הדתית. מכאן הדרך קצרה אל חוסר סובלנות, שנאה כלפי האחר, אלימות בתוך המשפחה, ובין אדם לחברו.  

כאן נכנס לסיפור שלנו ח"כ מטאנס שחאדה מרשימת בל"ד, שהוא כמובן מתנגד חריף למנסור עבאס, ולכל תמיכה בנתניהו או ברשימה ציונית בכלל. לפי ידיעה שפרסם מגזין "דה מרקר" (6.1) ח"כ מטאנס שחאדה לא מסתפק בתקציבים, "ומחפש פתרון שורשי". נראה שנפל לו האסימון, והוא מבין שזרימת מיליארדים לידי ראשי מועצות הערביות לא תשנה את המצב, ועל כן הוא קובע: "בעוד שבתוכנית 922 התמקדו במתן תקציבים, אני רוצה תוכנית שתטפל באופן עמוק יותר בבעיות המגזר", ומגלה לנו את האמת לאמיתה: "המדדים הכלכליים בעשור האחרון מעידים כי הצמיחה בכלל כלכלת ישראל זלגה למגזר הערבי, אבל הפערים בין המגזר הערבי ליהודי נשמרים. תכנית 922 אולי סייעה לרשויות המקומיות, אבל לא חוללה שינוי ברמת הפרט".

כאן מתבקשת השאלה, איך מסביר ח"כ שחאדה את התופעה המופלאה, שהרשות המקומית נהנית אבל התושבים של אותה רשות לא נהנים? בכל זאת נראה ששחאדה מפחד לומר את האמת, והיא שהכספים מעודדים שחיתות, העסקת מקורבים, ומנוצלים בצורה כזאת שהחברה ניזוקה והפרט לא רואה תוצאות. בפתרון השורשי ששחאדה מחפש הוא מפרט ארבעה מישורים: שדרוג החקלאות, פיתוח התיירות, שדרוג הלימוד הטכנולוגי והשקעה במחקר ופיתוח. אכן הכיוון נכון, אבל נשאלת השאלה איך מתכננת מפלגת בל"ד לממש אותו?

מנסור עבאס מצא את הדרך אל ליבו של ביבי, אבל אל ליבם של מי פונה ח"כ שחאדה? במילים אחרות, על איזה כוח פוליטי מסתמך ח"כ שחאדה, השולל כל שיתוף פעולה בין יהודים וערבים שאמור לפגוע ב"טוהרת הזהות הפלסטינית" שהוא שומר עליה מכל משמר? שחאדה משקר לעצמו פעמיים, פעם אחת כאשר הוא לא קורא לילד בשמו ולא מוכן לבקר את החברה הערבית והמבנה החמולתי שלה, ופעם שנייה כאשר הוא נמנע מלומר בצורה ברורה, שבניגוד לאג'נדה הפומבית הבדלנית שלו, הוא למעשה תומך בשילוב החברה הערבית בכלכלה הישראלית.

האמת היא שהחברה הערבית כבר משולבת בתחומים רבים בכלכלה הישראלית, ולא נותר לנתניהו אלא להכיר בעובדה הזאת ולהפיק ממנה תועלת. הבעיה היא שהשילוב של החברה הערבית לא משנה את העובדה שהפערים בין החברה היהודית והערבית נשמרים, והמבנה החמולתי שלה רק מחזק אותם. השאלה האמתית איננה איך החברה הערבית תדביק את הפער, אלא איך החברה הישראלית כולה תשנה את פנייה.

עידוד התיירות, החקלאות המתקדמת והחינוך הטכנולוגי אינם בעיה "ערבית" גרידא,  אלא שאלה העומדת בפני כלל החברה הישראלית. הפערים החברתיים, שלטון המונופולים, ההפרטה, הרעבת הסקטור הציבורי כולל חינוך ובריאות, אינם שאלה "ערבית" או "יהודית", היא בעיה שהחברה כולה מתמודדת אתה. הראייה המגזרית הזאת אינה מקדמת את החברה הערבית, אלא מדירה אותה מהמאבק האמתי לשנוי פניה של החברה הישראלית בכללותה. שיתוף הפעולה בין יהודים וערבים הוא חיוני כדי לקיים חברה דמוקרטית ושוויונית לטובת כלל תושביה.

התוכנית הכלכלית של מפלגת דעם מסתמכת על המודל האמריקאי שמנהיג ג'ו ביידן, הלו הוא הניו דיל הירוק, הווה אומר פיתוח הכלכלה על בסיס אנרגיה ירוקה, בניית תשתיות תחבורתיות וטכנולוגיות, וחיזוק הסקטור הציבורי תוך חלוקה שוויונית של העושר. מובן שבישראל לא ניתן לנתק את השינוי הזה משאלת השאלות, והיא הכיבוש המתמשך, בדיוק כשם שבארה"ב לא ניתן לנתק את השנוי המיוחל משאלת הגזע. שיתוף פעולה יהודי ערבי יכול להתממש רק על בסיס אל-לאומי, לא ציוני ולא לאומני פלסטיני. הוא דורש בסיס של עקרון אוניברסלי, שמטרתו להציל את כדור הארץ מצד אחד, ולבנות משטר דמוקרטי שוויוני המאחד ישראלים ופלסטינים על בסיס כלכלה אחת, מדינה אחת, חוקה אחת.

כל עוד ימשיכו הפוליטיקה המגזרית, שיתופי פעולה אופורטוניסטים בין "המרכז שמאל" לרשימה המשותפת, בין הימין והתנועה האסלאמית, החברה הערבית תמשיך לפגר והפערים רק יעמיקו, בעוד שהחברה הישראלית תמשיך להיות שסועה בין ליברלים ושמרנים. החברה הערבית חייבת לעבור מהפכה פוליטית וחברתית, לחסל את משטר החמולות כדי להתקדם למאה ה21. החברה הישראלית חייבת לעבור מהפכה חברתית אידאולוגית על מנת לצאת מהמצב הדו קוטבי שבו היא מנסה לקיים דמוקרטיה בצל אפרטהייד. זוהי משימה אדירה, ורק שיתוף פעולה אמתי ועקרוני בין יהודים וערבים יצליח לממשה.