מי בעד מדינה פלסטינית

קביעתו של אבי גבאי, "תהליך השלום מול הפלסטינים מעניין רק אנשים בני 50 פלוס" מדוייקת מאוד. "אתם חושבים" הוא אמר לתומכיו "שלאנשים אכפת מהשאלה האם תהיה מדינה פלסטינית, כאשר אבו מאזן גם ככה לא רלוונטי ולא מגיע למו"מ?" אכן אין כל סיבה מדוע לצעירים ישראלים יהיה אכפת האם תקום מדינה פלסטינית כאשר אפילו בני גילם הפלסטינים הפסיקו להאמין שאכן המדינה הזאת תקום אי פעם. אבו מאזן הפסיק להיות רלוונטי לא רק בעיני הישראלים, אלא בעיני הפלסטינים עצמם. בעזרתו הנדיבה של הנשיא טראמפ, הימין הישראלי, הצליח מעל ומעבר, והמדינה הפלסטינית נקברה קבורת חמור.

אי האמון של תושבי הגדה ברשות הפלסטינית ובאבו מאזן התבטאה בהפגנות ההמוניות שהציפו את ערי הגדה המערבית נגד חוק הביטוח הלאומי. לאור הזעם שהצטבר נגד הרשות הפלסטינית, נאלץ אבו מאזן לבטל את החוק, שהיה אמור לגבות 7% ממשכורות העובדים בסקטור הפרטי ו- 9% מהמעסיקים. מעניין שדווקא העובדים שעד כה לא זכו לפנסיות או דמי אבטלה כלל התנגדו בצורה הנחרצת ביותר למס החדש. הם יודעים שאין לסמוך על הרשות הפלסטינית, וכי הכספים האלה, כמו גם המיליארדים שנכנסנו לקופת הרשות מהמדינות התורמות, לא שירתו את הציבור אלא מימנו את משכורותיהם השמנות של פקידי הרשות וארגוני החברה האזרחית.

הצעירים הישראלים אינם מתעניינים במתרחש בשטחים שמעבר לגדר כי הם תוכנתו לחשוב שלא עומדת בפניהם אלטרנטיבה אחרת. גזירת הגורל שלהם היא לשרת שלוש שנים במחסומים, לבדוק תעודות זהות, לרדוף אחרי מיידי אבנים, להשכיח את החווייה באמצעות "הטיול" שלאחר הצבא, ולאחר מכן לחזור לחיים נורמליים. לעומתם, הצעירים הפלסטינים לא רואים טעם להלחם בכיבוש בזמן שהרשות הפלסטינית עצמה מקיימת תאום בטחוני עם צה"ל, אבו מאזן מדכא בכוח כל מי שמעז לפרסם פוסט בפייסבוק המבקר את הרשות, או חושף מעשי שחיתות. ההפגנות נגד חוק הביטוח הלאומי הפלסטיני חושפות את האמת המרה: האזרחים הפלסטינים אינם מאמינים שיש בידי הרשות, או בידי החמאס, כל רצון לקיים מדינה דמוקרטית מודרנית, המאפשרת לאזרחיה קיום של כבוד.

בעולם הערבי קיבל רעיון המדינה הלאומית מכה אנושה. האביב הערבי, הפיל משטר אחרי משטר באפקט של דומינו, והותיר אחריו עיי חורבות, כלכלות הרוסות, מאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים. ה"רפובליקות" הערביות קרסו. החל ממצרים, דרך לוב ותימן, ועד סוריה ועיראק. רק ממלכות הנפט שרדו עד כה. עד לאביב הערבי הפלסטינים היו בני העם היחיד במזה"ת שלא זכה לעצמאות. אך עם התפוררותן של המדינות הערביות, השתוו התנאים של הפלסטינים לאלה של יתר מדינות ערב, ומכמה בחינות מצבם טוב יותר מאלה של הסורים, העיראקים, התימנים, הלובים והמצרים. לאור הכאוס האזורי הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית איבד מערכו ומהיתכנותו. הלאומיות הפכה שם נרדף לדיכוי, חורבן ומלחמות אזרחים.

ואולם, הרעיון הלאומי הציוני מגיע אף הוא למבוי סתום. כאשר ישראל שללה את ההגדרה העצמית הפלסטינית היא למעשה חתרה תחת החזון הציוני להקים מדינה יהודית ודמוקרטית, והרי לפנינו חוק הלאום הצופה אל העתיד. בהעדר מדינה פלסטינית נחרץ גורלם של מיליוני פלסטינים להישאר תחת ריבונות ישראלית, ועל כן פתאום חייבים לעגן בחוק את אופייה היהודי של המדינה. יתר על כן, שלטי החוצות, המראים את החיבוק ההיסטורי בין נתניהו לבין טראמפ, מספרים יותר מכל לאן התגלגל הרעיון הלאומי הציוני. כדי להמשיך ולהתקיים עליו להישען על לאומנים מהסוג של טראמפ, מארין לה פן, ויקטור אורבן, ומתאו סלביני. הגדיל לעשות מתחרהו של נתניהו בני גנץ, שגם הוא תלה שלטי ענק עם הססמה Israel über alles (ישראל לפני הכל). כגנרל מנוסה, גנץ מבין שכדי לנצח את נתניהו חייבים להעביר את המערכה לשטח היריב.

לא רק ישראל בנתה חומת הפרדה כדי לשמר את אופייה היהודי. טראמפ השבית את הממשל הפדראלי למשך התקופה הארוכה ביותר בדרישה להקציב את הכספים הדרושים כדי לבנות את "החומה" בין ארה"ב למקסיקו. זוהי הבטחתו העיקרית לבוחריו, שנלחמים לשמר את אמריקה הלבנה מפני הפלישה של מהגרים מארצות אמריקה הלטינית. בריטניה מנסה כבר שנתיים להיפרד מהאיחוד האירופי כדי לשמר את אופייה "הבריטי", ובגרמניה קמה לה המפלגה החדשה "אלטרנטיבה לגרמניה" כדי לשמור על אופייה הגרמני של המדינה אשר הוצפה במהגרים סורים שברחו מהתופת. הונגריה אף היא הציבה גדרות, ואיטליה סגרה את חופיה מפני פליטים אפריקאים, ביניהם משפחות על ילדיהן, הטובעות בים התיכון.

בשם מדינות הלאום, נתניהו, טראמפ ודומיו מנהלים מלחמת מאסף נגד כוחות הגלובליזציה שאיחדו את מדינות העולם ברשת אינטרנטית אחת גדולה. אמנם הגלובליזציה יצרה קורבנות חדשים בתוך המדינות המערביות המתועשות לאחר שמקומות העבודה נדדו לסין, אך המלחמה כנגדה על ידי נציגי הימין החדש מאיצה את התחממות כדור הארץ ומלבה מלחמות סחר שהורסות את הכלכלה. הם משאירים את אפריקה, המזה"ת ואמריקה הלטינית להתבוסס בעוניין. סיסמאות כמו "אמריקה (הונגריה, גרמניה, צרפת, ישראל) תחילה" איננה פותרת את הפערים החברתיים במדינותיהם. המסד האידאולוגי שלהם נשען על השנאה לזרים, לנשים, לליברלים, לעיתונות, לבתי משפט ולעצם המשטר הדמוקרטי עצמו.

הרעיון הלאומי התפתח עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה-19 במה שקרוי "אביב העמים", כשהוא מונע על ידי אנרגיות הנפט והפחם. יחד עם הקדמה שהוא הביא, הוא גם גרם להתחממות כדור הארץ עד כדי איום על קיומה של האנושות. היום משמש הרעיון הלאומי כנשק להלחם נגד המהפכה התעשייתית הרביעית שאנו עוברים כיום, ושיש בה כדי להציל את האקלים, את החברה ואת הכלכלה, באמצעות אנרגיות מתחדשות ועל בסיס של כלכלה המעצימה את האזרח ומחלישה את בעלי ההון. המהפכה הזאת יוצרת תחליף למשטר הניאו ליברלי הקיים, ופותחת פתח לכלכלה שיתופית, ירוקה ומבוזרת, שיכולה להציל הן את כדור הארץ והן את האנושות מעוני ופיגור.

צודק אבי גבאי בקביעתו שרק בני החמישים פלוס מתעניינים במדינה הפלסטינית, כי הם מי שנאחזים בכל הכוח ברעיון הלאומי הציוני. בני החמישים פלוס מרכיבים בארה"ב ובמערב את מעמד הביניים, שנותר מתוסכל לאחר שירד בנכסיו, והוא מתגעגע אל העבר הזוהר, אל הימים שבהם העבודה במפעלים הגדולים הבטיחה לעובד משכורת שפרנסה את משפחתו וכיסתה את לימודי ילדיו. הצעירים של היום נולדו למציאות שונה, מציאות שבה המדינה בגדה בהם, והפוליטיקה פועלת לטובת העשירים. הם חדלו להאמין בסיסמאות לאומניות, והם קשורים לפלטפורמות האינטרנטיות שדרכן הם לומדים, מתפרנסים ומתקשרים עם בני גילם ברחבי העולם. תרבותם היא תרבות כלל אנושית. גבולותיהם מוגדרים ע"י הרשתות החברתיות, והפלורליזם האתני והתרבותי מהווה מקור להעשרתם.
שם מעבר לגדר, גדל דור חדש של צעירים פלסטינים שהססמה מדינה פלסטינית הפכה בעיניהם למאוסה, והיא מהווה כיסוי לקיומה של רשות פלסטינית מדכאת, מושחתת המשתפת פעולה עם הכיבוש. רק היום התפרסם בעיתון הארץ מאמר פרי עטם של שני גנרלים לשעבר, עמוס גלעד ואודי אבנטל, תחת הכותרת "קריסת הרשות היא פגיעה בביטחוננו", שקובע: "התפרקות הרשות והרחבת השליטה הישראלית לכדי סיפוח דה־פקטו, צפויות להוביל להיעלמות רעיון שתי המדינות ולהעצמת רעיון המדינה האחת, שכבר כיום קונה לו אחיזה גוברת בזירה הפלסטינית."

למעשה, מה שהגנרלים רואים כ"פגיעה בביטחון" יכול להפוך להזדמנות להביא לנרמול הכלכלה והחברה בישראל אחת ולתמיד. הוויתור של פלסטינים על רעיון המדינה ואימוץ הפרדיגמה של מדינה משותפת היא פועל יוצא מהסירוב לחיות גם תחת כיבוש וגם תחת אוטונומיה מושחתת. אין בה כל כוונה "לחסל" את מדינת ישראל, אלא לזכות באותם זכויות ייסוד בה זוכים האזרחים הישראלים. בואו לא נשכח שהיום הכלכלה הפלסטינית משולבת לחלוטין בכלכלה הישראלית, השקל הוא המטבע החוקי, כמו גם מעטפת המכס.
אין סיבה שהפלסטינים לא יזכו להזדמנות שווה לפתח את כלכלתם, יזכו לחופש הצבעה ותנועה, ולכל אותן זכויות ייסוד בה זוכים בני אדם באשר הם. צחוק הגורל הוא שככל שהרעיון הלאומי הפלסטיני קורס אתו גם קורס הרעיון הלאומי הציוני. הגיע הזמן לאמץ פרדיגמה חדשה, שבה השגשוג של צד אחד אינו בהכרח הכישלון של הצד השני. שעצמאות של צד אחד אינה בהכרח כיבוש של הצד האחר. כלכלה שבנויה על טכנולוגיה חדשה ואנרגיה מתחדשת יכולה להיות מצע מצויין לעתיד ישראלי פלסטיני משותף.

Avatar

אודות יעקב בן אפרת