מי יספח את הבריאות הפלסטינית?

בזמן שגנץ ונתניהו מתווכחים ביניהם האם לספח מיידית את שטחי סי לישראל, משרד הבריאות הקדים אותם ויצא בהצהרה ברורה "לא יהיה מנוס מלספח רפואית את שטחי הרשות הפלסטינית". במילים אחרות, וירוס הקורונה העמיד בפני ישראל והרשות הפלסטינית מראה, והמציאות הנשקפת ממנה אינה פשוטה. עם או בלי סיפוח דה יורה, הסיפוח דה פקטו כבר קיים בכל הרמות, והפך את החלוקה לשתי מדינות לבלתי אפשרית. כפי שאמר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, לחברי ועדת הקורונה בכנסת (29 במרץ 2020) "ברשימת הדאגות הכי גדולות שלי נמצאים גם הפלסטינים, הם ואנחנו זה כלים שלובים אפידמיולוגית. אנחנו מנסים לתת לדבר הזה מענה". בר סימן טוב אינו היחיד. דוקטורים ופרופסורים המומחים לבריאות הציבור, שבים ומעלים את אותו רעיון: "מבחינה אפידמיולוגית הגדה המערבית, רצועת עזה וישראל הן יחידה גיאוגרפית אחת".

הפוליטיקאים כצפוי מתעלמים מהמציאות האפידמיולוגית החדשה שנוצרה בשטח, וממשיכים להשתעשע ברעיון החלוקה בין ישראל לרשות הפלסטינית בגדה המערבית ולשלטון החמאס בעזה. לרשות הפלסטינית ולחמאס החלוקה הזאת מאוד נוחה, משום שהיא מבטיחה להם את המשך שלטונם. בישראל החלוקה הזאת משרתת את תומכי רעיון ארץ ישראל השלמה, המבוסס על סיפוח השטחים, מבלי לקחת אחריות על תושביהם. אלא שמגפת הקורונה חשפה בפנינו את האבסורד במלוא עוצמתו. הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס אינם מסוגלים לקחת אחריות על בריאות אזרחיהם, כשם שאינם יכולים להיות אחראים על פרנסתם. מבחינת החוק הבינלאומי, ישראל נותרה, בעל כורחה, האחראית הבלעדית, הן לעתיד הכלכלי והן לעתיד הבריאותי של הגדה המערבית ועזה. 150,000 הפועלים הפלסטינים העוברים, בימים כתיקונם, את המחסומים מדי בוקר כדי לעבוד בישראל, הם החמצן הכלכלי של הרשות הפלסטינית. ואילו מערכת הבריאות הישראלית נותנת כיום את הגיבוי העיקרי למערכת הבריאות הפלסטינית הרזה והרעועה.

למרבה הפליאה, דווקא אותם 150,000 פועלים פלסטינים העובדים בישראל, הפכו בין לילה למוקד סכנה, כפי שהם מתוארים על ידי הרשות הפלסטינית. זאת מציגה אותם כמצורעים המסכנים את בריאות הציבור, ומאשימה אותם בכך שהם מייבאים את הקורונה מישראל לשטחי הרשות. ראש הממשלה הפלסטיני, המנסה לכסות על חולשתו, יצא בקריאה לפועלים הפלסטינים לחזור הביתה ולהיכנס מיידית לבידוד, ואף איים, שמי שלא יעשה כן, ייקנס וייענש. במקביל, דובר הרשות הפלסטינית, לגלג על  נתניהו אשר "עומד בפני ביקורת בגלל ההזנחה ואזלת היד בניהול המדינה בעת הפנדמיה, בעוד שמדינת פלסטין מפגינה יכולת, שיקול דעת, וניהול נכון של המשבר". וכך, כאשר משרד הבריאות הישראלי מכיר בגדה המערבית כיחידה גיאוגרפית בלתי נפרדת מישראל מבחינה אפידמיולוגית, הרשות הפלסטינית מציבה גדר משלה, כביכול כדי למנוע את זליגת הווירוס לשטחה באמצעות הפועלים הפלסטינים.

ובמה מתבטא "הניהול הנכון" של הרשות הפלסטינית? הטלת עוצר על הערים והכפרים, ואיומים על פועלים שרוצים להמשיך ולפרנס את משפחותיהם. כאשר הכלים העומדים לשימוש הרשות הפלסטינית כדי להתמודד עם מגפת הקורונה הם 13 מרכזים רפואיים, 125 מכונות הנשמה ומספר זהה של מיטות לטיפול נמרץ, ללא ערכות בדיקה, ללא צוותים רפואיים שהוכשרו לטפל בכמות גדולה של נדבקים – לא נותר לה אלא לחפש שעיר לעזאזל, אותו מצאה בפועלים הפלסטינים. רק לשם השוואה, בישראל, שבה נמצאים כרגע 83 חולים מונשמים, יש 2,000 מכונות הנשמה ועוד מכונות בדרך. צה"ל, המוסד, השב"כ, רפא"ל וחברות הייטק – מגייסים ידע ומשאבים ורותמים את מיטב האמצעים הטכנולוגים כדי למפות את הקורונה ולהתגבר על הווירוס. מספר הבדיקות היומי צפוי להגיע ל-10,000.

הרשות הפלסטינית מתנהגת כמו רב חובל שספינתו נישאת על גליו השקטים של האוקיאנוס, והוא אינו מבחין בסערה המתקרבת. במקום לאמץ תכניות חירום כדי להתמודד עם התפרצות וודאית של המגפה, להכשיר צוותים רפואיים להתמודד עם המגפה, ולדרוש מישראל להעמיד לרשותה בצורה מיידית את הציוד הדרוש, הרשות הפלסטינית עוסקת במשחקי יוקרה מול ישראל, ובהטלת האשמות שווא נגד הפועלים הפלסטינים, הנאלצים לעבוד בישראל לפרנסתם, ומחזקים במשך כל השנה ובמיוחד עכשיו, את הכלכלה הכושלת בשטחי הרשות.

בנוסף להתרברבות חסרת הכיסוי ב"ניהול נכון" של המשבר, עוסקת הרשות הפלסטינית בהפצת שקרים מסוכנים, כאילו ישראל תעניק פיצוי כספי לכל עובד פלסטיני שנאלץ לנטוש את עבודתו בישראל ולחזור לגדה המערבית. ראש האיגודים המקצועיים הפלסטינים, שאהר סעד, אמר בראיון טלוויזיוני לסוכנות הידיעות מען (30 במרץ 2020), כשהוא מסתמך כביכול על החוק הישראלי: "לכל פועל פלסטיני העובד בישראל, ואשר עבודתו הופסקה, מגיע 100 יום דמי אבטלה משולמים בגובה 4,000 שקל וגם תשלומי ביטוח לאומי". זוהי טענה שקרית ומטעה. הפועל הפלסטיני, העובד בישראל ובהתנחלויות, אמנם מבוטח על ידי הביטוח הלאומי הישראלי, אבל ביטוח זה מצומצם אך ורק לביטוח תאונות עבודה ונכות מעבודה, ולמקרים של פשיטת רגל. הפועלים הפלסטינים אינם זכאים לדמי אבטלה, קצבת ילדים, קצבת זקנה, קצבת נכות ואבטחת הכנסה – זכויות שהביטוח הלאומי מעניק לתושבי ואזרחי ישראל. השאלה היא מדוע ראש האיגודים משקר במצח נחושה? התשובה לכך טמונה בחולשה של הרשות הפלסטינית. זאת דורשת מהעובדים לנטוש את מקומות העבודה בישראל, אבל לא מספקת להם שום רשת ביטחון. אין חל"ת, אין מענק, ואין קצבת ביטוח לאומי. חוסר האמון של תושבי הגדה ברשות הפלסטינית הוא כה עמוק, שכאשר היא ניסתה לחוקק חוק פנסיה בדצמבר 2018, קמה נגדה אופוזיציה קולנית ופרצו הפגנות. מתברר שהעם אינו סומך על השלטון חסר האונים והמושחת הדואג לעצמו ולמקורביו.

ישראל עומדת בפני אסון הומניטרי כפול. גם משבר בריאותי חסר תקדים בגדה וברצועה, וגם מצב של עוני עמוק, שילך ויתפשט עקב איבוד מקור הפרנסה היחיד של רבבות פועלים פלסטינים ומשפחותיהם. הדרך היחידה לקדם את פני האסון המתקרב היא כפולה: גם "לספח" את מערכת הבריאות הפלסטינית, וגם לפתוח מחדש את מקומות העבודה בישראל עבור העובדים הפלסטינים. שני הפתרונות שלובים זה בזה. ישראל לא תוכל לשחרר את הסגר על הגדה והרצועה, ולאפשר כניסה של פועלים פלסטינים, במצב שבו משתוללת שם מגיפה. רק אם ישראל תתחיל להתייחס לגדה המערבית ולרצועת עזה כאל יחידה אפידמיולוגית אחת, דמוגרפית וגיאוגרפית, היא תוכל לבלום משבר הומניטרי והתמוטטות טוטלית של השטחים הפלסטינים.

גנץ ונתניהו ממשיכים להתווכח על העיתוי להטלת הריבונות על הגדה המערבית, כאשר הסיפוח הבריאותי, הכלכלי, והביטחוני כבר מתחולל מתחת לאפם. המעטפת הבריאותית מצטרפת למעטפת המכס שנקבעה עוד בהסכמי פריז בשנת 1994, ולהסכם התיאום הביטחוני הקדוש. ולכן נשאלת השאלה – מה נשאר מהרשות הפלסטינית? אם היא לא יכולה לספק כלכלה, ביטחון ובריאות, מה ההצדקה לקיומה? המציאות המתהווה לנגד עינינו חזקה יותר מרצונה של הרשות הפלסטינית להמשיך ולהתקיים, ומרצונו של נתניהו לספח את השטח ולוותר על התושבים. וירוס הקורונה מוכיח, שבריאותם ורווחתם של הפלסטינים מוטלים בסופו של דבר על כתפיה של ישראל.

השאלה היחידה שנשארה פתוחה, ושישראל מנסה להתחמק מלתת עליה תשובה, היא מה יהיו זכויות האזרח של האוכלוסייה הפלסטינית? מדובר בזכות לנסוע ולנוע באופן חופשי, הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לביטוח לאומי, לביטוח בריאות ולדמי אבטלה, חופש ביטוי, דיור וחינוך –  כל אותן זכויות שנמנעו מהפלסטינים במשך 53 שנות כיבוש. סיפוחה של מערכת הבריאות הפלסטינית, כדי להילחם במשבר הקורונה, ללא מתן מענה לזכויות אלה, אינו מאפשר לקיים מערכת יחסים תקינה בין ישראלים ופלסטינים. כיום ברור לכולם, שגורלה של ישראל ופלסטין קשור בקשר גורדי, ושהן הפכו ליחידה אפידמיולוגית אחת. מה שנדרש עכשיו הוא, שישראלים ופלסטינים יהפכו ליחידה מדינית אחת, מוסכמת, שכל אזרחיה נהנים משוויון מלא. זה הלקח העיקרי של משבר הקורונה, והוא ילווה אותנו מכאן ואילך.

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת