מי מפחד מהשפה הערבית

69 שנים לאחר הקמתה נזקקת מדינת ישראל להגדרתה מחדש, מה שחושף בעייתיות בזהותה. נראה כי חוק הלאום שאושר בוועדת השרים של הממשלה נועד לרתום את העגלה לפני הסוסים. ישראל היא מדינה ללא גבולות מוגדרים, ללא חוקה, שעד היום לא הגדירה בצורה ברורה את יחסה כלפי ילידי הארץ הפלסטינים – בתוך שטחה או בשטחים שכבשה ב-1967. נראה כי מגילת העצמאות העמומה לא הצליחה לבטא בצורה ברורה את אופייה היהודי של המדינה. משום כך קם הימין הישראלי ורוצה לשכנע את העם, ובעיקר את בית המשפט העליון, שהנסיון להכליל את האזרחים הפלסטינים הערבים בתוך החברה הישראלית כאזרחים שווי זכויות, מסכן את אופייה היהודי של המדינה.

האינטלקטואלים הערבים מערערים על עצם הלגיטימיות של הקמת המדינה כשהם מעמידים את הנכבה מול העצמאות. בשנים האחרונות אנו עדים למלחמת נרטיבים לגיטימיים המתחרים ביניהם, ולפני 10 שנים נכנס הנרטיב הפלסטיני לספרי הלימוד בבתי הספר הערביים באישור משרד החינוך. ככל שעובר הזמן מאז הוקמה המדינה, גובר הרצון אצל חלק מהציבור היהודי לנרמל את החיים בישראל הן ביחס לערבים והן בנושאי דת ומדינה. ציבור זה  אימץ הסתכלות ביקורתית על העבר, והוא מתריס נגד הממשלה הימנית, אשר מתייגת את האזרחים הערבים כאויב, ופועלת לחוקק חוקים גזעניים מסוג חוק המואזין. עתה מופיע על הבמה חוק הלאום, שמוריד את הערבית משפה רשמית למעמד "מיוחד", שאינו ברור: האם האוטובוסים בחיפה וירושלים יפסיקו את הכריזה בערבית? האם חברי הכנסת הערבים לא יוכלו עוד לנאום בשפת האם שלהם?

דבר אחד הוא ברור, אין ביכולתו של חוק הלאום לשנות מאומה את מעמדה של השפה הערבית. התנועה הציונית הצליחה אמנם למחוק את שפת היידיש, שהתקיימה במשך כאלף שנה, כדי לכפות את העברית במקומה, אבל אין ביכולתה לחסל את השפה והתרבות הערבית, המשתרעת מצפון אפריקה ועד גבול תורכיה. מעמדה של השפה הערבית איננו תלוי בעמדת הימין הישראלי, אלא דווקא במצבם של הערבים עצמם. אין זה סוד שהתרבות והשפה הערבית נמצאות במשבר זהות קשה, הקשור לתהפוכות העוברות על החברה הערבית בכללותה. כוחה של השפה תלוי בכוחה הכלכלי, החברתי והפוליטי של החברה המדברת וכותבת בה, ובמובן זה מעמדה של הערבית אינו "מיוחד" אלא רע ביותר.

לפי דו"ח של אונסקו משנת 2003, האזרח הערבי הממוצע קורא הרבה פחות מספר אחד; צריך לאסוף 80 אנשים ביחד כדי לסיים ספר אחד בשנה. לעומתם, אזרח אירופאי קורא בממוצע 35 ספרים, והישראלי 40. סקר אחר שנערך בשנת 2008 הראה שיפור ניכר בהרגלי הקריאה של האזרחים הערבים, אלא שהפעם נכלל הקוראן בחומר הקריאה. זוהי עדות ברורה למגמה של השתלטות הדת על המרחב התרבותי והציבורי יחדיו. השפה הערבית הפכה לכלי בידיים של מטיפים דתיים, הפועלים לדכא את התרבות הערבית ואת האדם הערבי. שפת הקוראן הפכה לכלי שיסוי כנגד התרבות הזרה, המערבית, הצרכנית, ובעיקר כלי דכוי המופנה נגד היוצר הערבי והיצירה הערבית. למעשה יצירה חילונית וחופשית נחשבת לכפירה בפני עצמה לפי ההלכה אסלאמית, כמו גם ההלכה היהודית.

איילת שקד יכולה בהנף קולמוס להוריד את השפה הערבית למעמד "מיוחד", אבל גם אבו מאזן אינו טומן את ידו בצלחת. בפברואר השנה הוא מנע את הפצת הספר "פשע ברמאללה" ועצר את המחבר יחיא עבאד בשל תיאורים ארוטיים של אחד מגיבורי הספר. הסופר הצעיר אחמד נאג'י נעצר באוקטובר 2015 בקהיר עקב פרסום הספר "השימוש בחיים", אשר עסק אף הוא בארוטיקה. לא צריך ללכת רחוק כדי לגלות שצנזורה לא מופעלת רק בעולם הערבי. גם כאן בתוך ישראל 5, דקות מגן שמואל, ביישוב באקה אל גרביה פוטר מורה לערבית מעבודתו על כי העז ללמד את ספרו של הסופר תושב עכו עלאא חליחל "אורוואר עכו" עם תיאוריו הפלסטיים של היחסים בין קבוצת זונות צרפתיות וחייליו של נפוליאון בבטנה של האנייה שהובילה אותם אל חופי פלשתינה.

המשטר הנאור בקטאר, ביתו העכשווי של הפילוסוף הערבי עזמי בשארה, ושל מנהיג החמאס חאלד משעל, גזר 15 שנות מאסר על המשורר מוחמד בן ראשד אלע'גמי "איבן אל דיב", אשר שוחרר לאחר שריצה 4 שנים בכלא הודות ללחץ של ארגון "אמנסטי". "איבן אל דיב" נעצר בנובמבר 2011 בעקבות כתיבת שיר בשם "שיר היסמין" המוקדש למהפכת היסמין בתוניסיה שבישרה את ראשית האביב הערבי. ובעוד תחנת "אל-ג'זירה" (הקטארית) עודדה את ההמונים לצאת לרחובות, ורבבות אזרחים מילאו את הכיכרות ונשאו שלטים עם סמל התחנה ותחתם המילים "תודה אל-ג'זירה", נידון המשורר הקטארי ל-15 שנות בכלא על כי כתב בסוף השיר:

קראו בקול אחד למען גורל אחד                כולנו תוניס כנגד האליטה המדכאת

הממשלות הערביות ומי ששולט בהן         כולם ללא יוצא מהכלל גנבים

השאלה שמטרידה את דעת השואל           לא ימצא לה תשובה אצל אף גורם רשמי

אם ממילא הן מייבאות מחו"ל את הכל       למה שלא ייבאו את החוק והחירות

המשורר הפלסטיני במוצאו אשרף פיאד נעצר באוגוסט 2013 ונידון למאסר עולם בסעודיה באשמת כפירה, משום שפרסם שירים על הפליטות הפלסטינית בנכר. רשימה זו היא חלקית בלבד. הטרור הפוליטי של המשטרים הערביים מחד, והטרור הדתי של האירגוניים האסלאמיים לא משאירים הרבה מרחב לנשימה לתרבות הערבית. היוצר הערבי עומד בפני שתי ברירות קשות: להתפשר, להמנע מלגעת בכל נושא פוליטי, דתי או ארוטי כדי להגיע לציבור, או לתת חופש מוחלט למאווייו ולהפנות את הגב לחברה ממנה הוא בא. ככל שהסופרים נסוגים אל מול הדכוי המדיני או הדתי, כך החברה הערבית מסתגרת ומאבדת את הקשר שלה עם העולם. כמו במקומות אחרים בעולם, הרשתות החברתיות והאינטרנט מהווים כלי בידים של תנועות אסלאמיות ליצור זירה ווירטואלית ומציאות אלטרנטיבית, והן משתמשות בחדשנות והטכנולוגיה המערביים כדי להלחם נגד המערב ולקרוא להשמידו.

אמנם איילת שקד פועלת  לדכא את השפה הערבית, ומירי רגב נלחמת נגד תיאטרון אל-מידאן ונגד שיריו של מחמוד דרוויש, אבל לא הן שורש המחלה ממנה סובלת השפה הערבית. לאיילת שקד ולמירי רגב כלל לא אכפת שההצגות המועלות באל-מידאן אסורות ביישובים הערביים. הן לא מביעות דאגה מכך שחבורה של קנאים מונעים את לימוד "ארוואר עכו", שנכלל ברשימת הספרים לבחינת הבגרות בספרות ערבית, והן אפילו רואות בסיפוק איך מלאכתן נעשית בידי אחרים. וגם ההיפך הוא נכון, ראשי הציבור הערבי יודעים להרים אצבע מאשימה כלפי הגזענות של הממשלה, אבל שותקים ככבשים כאשר הם עצמם נותנים יד לדכא את היוצרים והיצירה הערבית.

האויב האמתי של התרבות הערבית אינו הממשלה הימנית, כי אין לה שליטה על המתרחש בתוך החברה הערבית עצמה, שלא לדבר על המתרחש בקהיר, דמשק, ריאד, דוחא ורמאללה. האויב האמתי של השפה הערבית הוא אחוז האנאלפביתיות הגבוה, הפיגור החברתי, המשטרים הדיקטטורים והתנועות האסלאמיות על כל גווניהם.

האביב הערבי עורר תקווה להתחדשות תרבותית, גרם לפריחתם של סופרים כמו עלאא אל-אסואני (בית יעקוביאן), יאסין חאג' סאלח, להוצאות לאור מהפכניות כמו "מירית" המצרית, להרכבים מוזיקליים שצורפו ותורגמו לעברית בספר "הפסקול של המהפכה" ולאין ספור ספרים, סרטים עלילתיים ודוקומנטריים, ויצירות שנתנו לשפה הערבית את תוכנה הדמוקרטי, החברתי והמתקדם. מעמדה של השפה והתרבות הערבית אינו תלוי בחוק שיזם ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר, אלא בכוחם ורצונם של מיליוני צעירים ברחבי העולם הערבי להביא לשנוי הפוליטי והחברתי המיוחל. מול מהפכה כזאת, אלף חוקי לאום לא יצליחו לשנות את המציאות החדשה המתהווה.

אודות יעקב בן-אפרת