מלחמת הצפון נגד הדרום

למעט הדמוקרטיה הישראלית, כמעט אין מדינה שזכתה בדמוקרטיה שלה ללא מלחמת אזרחים. הדמוקרטיה בישראל כוננה על ידי הסכמות ופשרות שהצליחו לשמור על אחדות ועל המיתוס של "נצח ישראל". מראשיתה התבססה הדמוקרטיה הישראלית על דמוגרפיה, כלומר על יצירת רוב יהודי. הדאגה המתמדת לשמר את הרוב היהודי הפכה לציר הפוליטי החברתי והאידאולוגי המרכזי בישראל. כך נוצר גם נוהל "הסטטוס קוו", שכפה פשרה על חילונים בדמות שמירת השבת והכרה בערך "תורתו אומנותו". זהו המקור לבן הכלאיים הקרוי המדינה היהודית והדמוקרטית. בעקבות הסתירה המהותית בין היהדות כדת לבין הדמוקרטיה כערך חילוני ליברלי, נמנעה הכנסת מכינון חוקה. את המשימה הזאת השאיר בן גוריון לדורות הבאים. וכך, לקראת חגיגות היובל ה- 75 להקמתה, ישראל עומדת בפני מהפכה משטרית, החותרת למחוק את אותם איזונים והבנות שיצרו את "הנס" הישראלי.

לא עברו עשרים שנה מאז ביססה ישראל את הרוב הדמוגרפי שלה תוך גירוש 750,000 פלסטינים, והרוב היהודי הפך למדומה, כאשר בעקבות מלחמת 1967 ישראל השתלטה על ירושלים המזרחית, הגדה המערבית ורצועת עזה. מאז שהרוב היהודי הפך למדומה בהחלט, ישראל עשתה אינספור ניסיונות לשמר את אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, החל מתוכנית האוטונומיה והאופציה הירדנית, דרך הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, ועד בניית גדר ההפרדה, אבל כולם קרסו. בעקבות זאת, החליט הרוב המוחלט של הציבור הישראלי להתעלם מהבעיה הפלסטינית, לתת לצבא לנהל את "הסכסוך", ולהמשיך לחיות תוך התעלמות מוחלטת מהנעשה בשטחים הכבושים.  

מי שהביאה את הרעיון הזה לאבסורד היתה ממשלת השנוי, שכללה ימין, מרכז, שמאל ואפילו את התנועה האסלאמית. כל אלה נשבעו להותיר את הניגודים האידאולוגיים בצד, ולנהל את המדינה כאילו הדמוגרפיה בין הים לירדן לא השתנתה במשך 55 שנה. כאילו לא נוצרה בשטחים מציאות מורכבת, המאיימת באופן ברור ומידי על הדמוקרטיה הישראלית. כ450,000 מתנחלים התיישבו בשטחים הכבושים, מאז 1967.  ההתנחלויות נבנו בסמיכות לכפרים ולערים הפלסטיניות, על קרקעות "מדינה" וקרקעות פרטיות. והנה הפרדוקס: ככל שההתנחלות הלכה והתרחבה המדינה היהודית והדמוקרטית הלכה ונעלמה.  

בתחום "הקו הירוק" אזרחי המדינה משתייכים לקהילות מגוונות ורב תרבותיות: חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, ערבים ויהודים, ימניים וליברלים, להט"בים וסטרייטים. לעומתם, הצבע השולט בהתנחלויות הוא אחיד – ציוני, דתי, משיחי וגזעני. מאחר ומדובר בקבוצה מגובשת ומלוכדת שחיה בין ובתוך האוכלוסייה הפלסטינית, הפריבילגיה של התעלמות מהכיבוש איננה תקפה לגביה. היא חיה את המציאות האלימה הזאת יומיום, נתונה למעשה תחת שלטון צבאי, כשהחוק הישראלי פורס עליה את חסותו בעזרת הוראת שעה.

זו הסיבה שהמתנחלים דורשים הכרעה. הרעיון של "ניהול הסכסוך" על פי תורתם של הליברלים הישראלים, הדואגים לאופייה דמוקרטי של המדינה, עולה למתנחלים בדם ובהעדר ביטחון מתמיד. כל עוד אין הכרעה, ההתנחלויות נותרות ארעיות, והמתנחלים מרגישים כאזרחים סוג ב'. בעיני עצמם הם מקריבים את חייהם למען המולדת בעוד הרוב הליברלי מתרחק מהערכים היהודים לטובת חיים חומריים ומתירנים.

הציונות הדתית מתאמצת להנחיל בלבבות את האידאולוגיה שלה, ולפיה יהודה ושומרון הם חלק מישראל, ומי שמזכיר את המילה כיבוש בוגד במולדתו. הם ניכסו לעצמם את הדגל, טענו מאז ומעולם שהפלסטינים אינם ולא יהיו פרטנר, ושחלוקת השטח בין הירדן לים היא בלתי אפשרית. לאחר שהציבור הרחב אימץ גם הוא את רעיון ה"אין פרטנר", המתנחלים החליטו שהגיעה שעת ההכרעה. לא עוד ניהול הסכסוך, אלא סיומו ע"י עשיית הצעד האחרון המתבקש, והוא להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית ולספחה לישראל. פירושו של הסיפוח הוא אזרוח מידי של 3 מיליון פלסטינים והפרתו של האיזון הדמוגרפי. הפתרון של הציונות הדתית לבעיה הדמוגרפית הוא פשוט, שלילת זכויות אדם ואזרח מהפלסטינים, ובראשם הזכות לבחור ולהיבחר.

התנאי הראשון כדי לממש את תכנית הסיפוח הוא ליצור רוב קואליציוני ע"י החיבור עם החרדים, ועם "ישראל השנייה" המיוצגת על ידי הליכוד. אלוהים רצה שראש הממשלה יסתבך בפלילים, יעמוד למשפט, וכדי להציל את עורו ולהימלט מאימת הדין, יהיה מוכן לתת לציונות הדתית את כל מבוקשה. הבחירות האחרונות הניבו את הרוב הדרוש, ואם אין אני לי – מי לי, ואם לא עכשיו – אימתי? הפלסטינים מפורקים ומפולגים, ערביי ישראל עסוקים ברציחות פנימיות, ארצות ערב כבר ויתרו על הפלסטינים, העולם התפנה לעיסוקים אחרים, ו-64 מנדטים הם האות לכך שהזמן בשל וההזדמנות נתונה.

אלא שהדרך לסיפוח עוברת דרך בג"צ. בית המשפט העליון הוא הכוח השלטוני היחיד שאמון לשמור על אופייה הדמוקרטי של המדינה. על מנת לממש את האידאולוגיה המשיחית חייבים לפתור אחת ולתמיד את אותה סתירה מהותית בין היותה של המדינה יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. העם "הריבון", העניק לקואליציה רוב על מנת לממש את מצעה. בית המשפט העליון הפך לאויב "הרוב" מאחר והוא לא נבחר ופועל לשמר את אופייה השוויוני והדמוקרטי של המדינה. זה מתנגש עם ערכים יהודיים כמו יישוב ארץ ישראל, שמירת השבת, פטור החרדים מגיוס, מול הגנות המוקנות בחוק לאזרחים ערבים, פועלים פלסטינים ופליטים. לבעיה זו הפתרון הוא פשוט, הרוב יבחר את השופטים "כמו באמריקה", והשופטים יפסקו על פי רצון הרוב. כך תיסלל הדרך להפיכתה של ישראל למדינה יהודית מלא על מלא בכל השטח שבין הירדן לבין הים.

כך התגלגלנו למלחמת אזרחים מלא על מלא, בדמות מלחמת האזרחים האמריקאית בין הצפון הליברלי דמוקרטי לבין הדרום שדגל בעבדות והפרדה גזעית. היה זה אחד השלבים הכאובים שכונן את הדמוקרטיה האמריקאית. בישראל הצפון הליברלי הדמוקרטי נאבק בדרום המשיחי גזעני, שדוגל אף הוא בהפרדה גזעית ושולל את זכויות האדם והאזרח של הפלסטינים. המלחמה הזאת לא יכולה להיגמר בפשרה, כי אי אפשר לפשר בין עבדות לדמוקרטיה, כפי שאי אפשר לפשר בין אפרטהייד לדמוקרטיה.

במקרה של ארה"ב, לא היה ספק מי ינצח: הדרום ייצג את הפאודליזם בעוד שהצפון את החברה התעשייתית המודרנית. גם בישראל הצפון הליברלי מלמד את הדרום הפשיסטי שלא תמיד הרוב קובע, וכי קידמה, הייטק, אקדמיה ומדע הם החומר שמניע את החברה, ולכן הקרב הזה יוכרע לטובת המחנה הדמוקרטי. אלא שהמשיחיות הפשיסטית לא תובס כל עוד לא יוכרע גורלם של 3 מיליון פלסטינים החיים בגדה המערבית ושל 2 מיליון פלסטינים החיים בעזה. המציאות הפוליטית שהכיבוש יצר בגדה המערבית ובעזה, שמאופיינת על ידי אפליה, ייאוש, עוני והזנחה, מקשה מאוד על האפשרות להתחיל בשיח על העתיד הדמוקרטי של שני העמים.

אפשר להניח שהגישה הבסיסית של הישראלים הנוהרים לרחובות במשך שבועות ארוכים כדי להציל את הדמוקרטיה שוללת את הכיבוש. הגישה הזאת עדיין לא התגבשה לפרוגרמה פוליטית, וההימנעות של הפלסטינים מהשתתפות במאבק ההיסטורי הזה אינה מסייעת לגבש תכנית מדינית הולמת העונה לצרכים של שני העמים החיים בין הירדן לים. המחנה הלאומני והפשיסטי הוא האויב המשותף של דמוקרטים פלסטינים ושל המחנה הדמוקרטי הישראלי. את הפשיזם ניתן להביס רק בכוחות משותפים, והדרך לכך עוברת דרך הפלת ממשלת הזדון. לכן התמיכה בתנועת המחאה חייבת להיות בלתי מותנית, ועל כל דמוקרט לפעול להצלחתה.