מסכסוך לאומי למלחמת דת

הריגתו של ח'יר חמדאן מכפר כנא פילגה את המדינה לשניים, למרות שיהודים וערבים ראו בדיוק את אותה הקלטת שתיעדה את הריגתו. הציבור הערבי ראה שם רצח בדם קר, בעוד הציבור היהודי ברובו הצדיק את הירי על הצעיר שתקף בסכין שלופה ניידת משטרה. העובדה שהמסקנות הן הפוכות בתכלית מעידה על התהום הפעורה היום בתוך החברה הישראלית בין אזרחיה היהודים והערבים, תהום שלא ניתן לגשר עליה. עובדה היא שהשוטרים קיבלו מהממשלה גיבוי מלא, בעוד שכל חברי הכנסת וראשי המועצות הערבים נעמדו כאיש אחד עם השביתה וההפגנות. הפוליטיקאים משני הצדדים עטים היום על אירועים כאלו כדי למנף אותם לצרכיהם האלקטוראליים, וכולם משחקים את המשחק הפוליטי המכוער, גם כאשר החיים בישראל הופכים לגיהינום עבור האזרחים הערבים והיהודים כאחד.

מחול האש הזה נמשך כבר הרבה זמן. פוליטיקאים מהימין מתחרים ביניהם מי יותר קיצוני, מי יעיף את האזרחים הערבים יותר מהר מעבר לגדר ההפרדה, מי יעלה קודם להר הבית – אל-חרם אל-שריף, ומי יבעיר את הבעירה כפי שעשה שרון באוקטובר 2000. שרים מתחרים ביניהם סביב תכניות מדיניות הזויות: ליברמן רוצה להעביר את אום אל פחם לרשות הפלסטינית, בנט רוצה לספח את שטחי c, בוגי יעלון רוצה לתת לפלסטינים אוטונומיה, ועל כולם מנצח נתניהו, שמוכן לכל התרחישים גם יחד. המתכון שיביא לפיצוץ כבר הופעל, ממש כמו אז באוקטובר 2000, כאשר ברק הכריז על ערפאת כעל פרסונה נון גרטה, שרון טיפס על ההר, והאינתיפאדה התפוצצה להם בפרצוף. הפעם אבו מאזן מוכרז כאישיות בלתי רצויה, מירי רגב ומשה פייגלין מטפסים על ההר, והאינתיפאדה השלישית היתה בדרך אילו התנאים היו שונים: אילו חמאס לא היה עייף ומוכה ונתון במצור הדוק מכל עבר, ואילו אבו מאזן היה מפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל. אז אמנם עדיין אין אינתיפאדה, אך הזעם העצור מתפרץ מדי פעם ונסוג, ואינו מבשר טובות.

כאשר הלאום מיטשטש הדת משתלטת

לעומת זאת אנחנו עדים לסוג של מלחמת דת המתבשלת על אש קטנה. הפלסטינים אמנם מפולגים בין פת"ח לחמאס בשטחים, בין חד"ש לתנועה האסלאמית בישראל, אבל רובם מוסלמים, וכאשר הזהות הלאומית מיטשטשת, הזהות הדתית משתלטת. אצל היהודים לאום ודת חד הן, והממשלה פועלת לחזק את האופי הדתי-יהודי של המדינה כדי להדיר ממנה את הערבים.  בניסיון לשלול את הזהות הלאומית של הפלסטינים כדי לסכל הגדרה עצמית על בסיס טריטוריאלי, המדינה מחזקת דווקא את הזהות הדתית האסלאמית, שהרי כל שריפה של מסגד מחזקת עוד יותר את הזהות הזאת ואת תחושת הכעס המלווה אותה.

הזהות האסלאמית מתפשטת ככל שהמדינות הלאומיות מתפוררות, וכך מתפשטת הח'ליפות האסלאמית נוסח דאע"ש. הרקע לסכסוך הדתי המתפתח בתוך ישראל הוא התחזקות הקיצוניות הדתית באפריקה ובמזה"ת. הישראלים לועגים למלחמות העדתיות שהערבים שקועים בהן, מלחמת הכל בכל של סונים, שיעים ונוצרים, ומציגים זאת כחלק מתופעה ברברית ואבסורדית, שהחברה הישראלית פטורה ממנה. אלא שכאן, בתוך המדינה המודרנית ביותר באזור, מתפתחת מלחמת דת יהודית, המכוונת נגד מוסלמים: הצדדים מניפים את דגל הר בית מול דגל אל-אקסא ומבטיחים לסלק את הכופרים מההר הקדוש. יהודה גליק וחבריו פועלים להקים את בית המקדש השלישי, והשיח' ראיד סלאח מבטיח להקים את החליפות הדאע"שית בירושלים. היהודים תומכים בגליק ובזכותו להתפלל על הר הבית, והמוסלמים תומכים בשיח' ראיד ובזכותו להקים את הח'ליפות האסלאמית. וכל היתר, השפויים, נגררים לתוך המלחמה הזאת חסרי אונים.

אזרחות בסימן שאלה

מה שמאחד את האזרח הערבי בישראל עם אחיו הפלסטיני, הסורי והעיראקי – אינו היותו מוסלמי, אלא היותו מקופח ומשולל זכויות אזרחיות, וזה העיקר. המרד הסוני בעיראק פרץ לאחר שהמשטר השיעי הנתמך בידי איראן שלל למעשה את האזרחות מהסונים, ואלה עברו לדאע"ש. כך גם קרה בסוריה, שעליה אמר גמאל עבד אל-נאסר: "בסוריה יש את מפלגת הבעת', וכל היתר הם פשוט סורים משוללי זכויות." גם הפלסטינים בשטחים הכבושים משוללי זכויות אזרח, ולמרבה הפלא, גם האזרח הערבי הדורש אזרחות מלאה בישראל, נענה במשפט פשוט: ישראל היא קודם כל מדינת היהודים והיהודים בלבד.

יש מי שטוען שמצבם של הערבים בישראל טוב בהרבה ממצב אחיהם במדינות ערב, וייתכן שיש צדק באמירה זו. אבל כאשר כל בוקר קם שר ומאיים לשלול את האזרחות מאזרחי המדינה הערבים ומתחרה עם חבריו באמירות גזעניות, ביטחונם של האזרחים הערבים בעתידם כאזרחים מתערער, והזעם וההשפלה גוברים. מיליוני אזרחים ערבים ברחבי המזה"ת קמים נגד הדיכוי, ומנסים לשנות את מעמדם במאבקים עממיים. אין כל סיבה שהאזרחים הערבים לא ינסו לעשות זאת.

במשך שישים שנים, פוליטיקאים ופרשנים מדברים על הקיפוח של האזרחים הערבים כפי שמדברים על מזג האוויר – ניתן לחזותו אבל לא לשנותו, זה פשוט מצב שצריך לחיות אתו. מסתבר שהחברה היהודית השלימה עם המצב, וגם החברה הערבית למדה איך לחיות עם זה. איך? בולעים את ההשפלה ואת הזעם, לומדים לחיות מקצבאות הביטוח הלאומי ומהלוואות מהבנק, חיים בצמצום, ולא משקיעים בנוער ובעתידו. הבעיה היא שהזעם מתפרץ במלוא עוזו קודם כל פנימה, לתוך החברה הערבית עצמה. רצח נשים, רצח על רקע סכסוכי משפחות, תגרות יומיות, יריות "שמחה" בחתונות שמתפתחות ליריות לצורך איום על השכנים – כל אלו הפכו לעניין שבשגרה. ככל שהתסכול גובר, גוברת גם האלימות. בהפגנות ההמוניות האחרונות לא נעשה שימוש בנשק חם, למרות שבכל בית ערבי יש נשק. לשם מה? להגנה עצמית, לא מפני המשטרה אלא מפני השכנים הערבים.

מדינת ישראל חיה בפיצול אישיות: היא רוצה להיות דמוקרטית וגם יהודית, היא מתחייבת בפני ארגון המדינות המפותחות להילחם בעוני, ממנה את שר המדע יעקב פרי כאחראי לקידום המגזר הערבי, ומקציבה משאבים לצורך עידוד היזמות. אלפי מילים נשפכות על הצורך לשלב נשים ערביות בעבודה, פארק היי-טק מוקם באזור נצרת, ועכשיו מתכננים עיר ערבית חדשה. כל זה מתרחש כשההסתה נגד הערבים אינה יודעת גבול, והשאלה היא, איך אפשר לקדם את החברה הערבית באווירה כל כך טעונה בעוינות וגזענות? כאשר יד אחת נותנת, והשנייה מאיימת בשלילת אזרחות המצב רק מחמיר.

הממשלה הנוכחית מדרדרת את ישראל לסכסוך דתי. האירועים האחרונים והסכסוך על ההר הקדוש רק מראים כי אי אפשר לבודד את ישראל מהאזור. נתניהו משלה את עצמו שניתן לנצל את האנרכיה שקיימת בעולם הערבי כדי להתחמק מפתרון השאלה הפלסטינית ולהתעלם מזכויותיהם של האזרחים הערבים. בפועל הוא רק מכניס את האנרכיה הדתית-שבטית לתוך המדינה. כמו אסד, סיסי ודיקטטורים אחרים, נתניהו חושב שהכוח הוא חזות הכול. המציאות מראה שכוח רק מרחיב את מעגל האלימות, ומכניס את החברה כולה למערבולת. מהימין אין לנו למה לצפות, אבל המוזר הוא כי לא קמה עד כה אלטרנטיבה פוליטית יהודית-ערבית משותפת, שתשים קץ למחול השדים הנורא הזה, שרק מזין את הקיצוניות משני הצדדים.

אודות דעם מפלגת פועלים

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.