מצרים איבדה את דרכה

ביום ראשון (7.7.13), נאספו רבבות מצרים בכיכר תחריר, בניסיון להוכיח לעולם שלא מדובר בהפיכה צבאית, אלא בתיקון שיחזיר את מהפכת ה- 25 בינואר לפסים דמוקרטיים. כדי להעניק לניסיון משנה תוקף, שבו מטוסי חיל האוויר המצרי לחוג בשמי קהיר כשהם מותירים מאחוריהם שובל עשן בצבעי דגל הלאום המצרי. המהפכנים המצרים זעמו על אובמה שלא נתן את ברכתו להדחת הנשיא הנבחר מורסי, וממש התחננו בפני ה- CNN שישנה גרסה ויפסיק לתאר את האירועים כהפיכה.

אך כבר למחרת השתנתה האווירה מקצה לקצה. 51 קרבנות, שנפלו באש הצבא המצרי בשעה שהפגינו מול בסיס המשמר הרפובליקאי שמורסי מוחזק בו, קלקלו את החגיגה, והעמידו את העם המצרי ואת העולם בפני המציאות העירומה. הסברי המשטרה והצבא במסיבת העיתונאים היו בלתי מספקים. העולם לא השתכנע שהצבא הפך בין לילה לצבא העם. מיד לאחר הטבח, הודיעו מפלגת "אל-נור" הסלפית ומפלגת "מצרים החזקה" שהתפלגה מהאחים המוסלמים, שהן פורשות מהקואליציה התומכת בצבא, וכך עשה גם המוסד הדתי אל-אזהר שתמך בהפיכה. הליברלים המצרים שנתנו את ברכתם להפיכה הצבאית, תמכו כאיש אחד בגרסת הצבא, ולא טרחו אפילו להביע צער על נפילת הקורבנות. בעודם דורשים בשפה רפה להקים ועדת חקירה, הצבא מיהר להחליט מי אשם, ועצר 650 איש הנמנים על הזרם האסלאמי בחשד למעשי טרור.

הצבא הוא מקור הסמכות

למחרת הטבח, פרסם הנשיא הזמני, עדלי מנסור, צו חוקתי חדש, ששואב את סמכותו מהצו הצבאי מה-3 ביולי. בכך הבהיר מנסור חד משמעית, מי השליט האמתי במצרים. הצו הנשיאותי גרם למבוכה בקרב כל השותפים הפוליטיים להפיכה, ובראשם תנועות "תמרוד" ו"חזית ההצלה". אלה הסתייגו והביעו ביקורת על הצו, בטענה שהוא הוכן על ידי הצבא בסתר ובלי להתייעץ אתם. הם גם נחרדו לגלות שהצו מעניק לנשיא הזמני סמכויות טוטליטריות.

בעוד סעודיה ואיחוד הנסיכויות כבר התגייסו לטובת ההפיכה והזרימו 8 מיליארד דולר לטובת השלטון החדש, כדי להבטיח את מותו של האביב הערבי שכה מאיים על המלוכה הסעודית; הממשל האמריקאי עדיין מתלבט, וטרם החליט אם להגדיר את האירועים האחרונים כהפיכה, מה שימנע את המשך הסיוע האמריקאי לצבא. קריאתה של ישראל שלא להפסיק את הסיוע מבהירה שעבור האמריקאים והישראלים, הדמוקרטיה במצרים מעולם לא הייתה העניין, אלא השמירה על הסכמי השלום.

על מנת להקל על אובמה, הודיע הנשיא הזמני על עריכת בחירות חדשות בעוד שישה חודשים. אלא שכל בר דעת מבין שלא ניתן לרבע את המעגל. איך ניתן לערוך בחירות חופשיות בהשתתפות האחים המוסלמים, כפי שתובע אובמה, בזמן שהצבא סוגר את משרדיהם ואת ערוצי הטלוויזיה שלהם, ועורך מסע של דה לגיטימציה כאשר הוא מאשים אותם בטרור? כך נחשפת כוונת הצבא ושותפיו מחזית ההצלה ותנועת תמרוד, למנוע מהאחים המוסלמים להשתתף בבחירות, בדיוק כפי שעשה זאת מובארכ לפניהם. הסיסמה החוזרת היא – "לא חוזרים לאחור". אבל איך לא יחזרו לאחור אם בעוד ששה חודשים ינוהלו בחירות דמוקרטיות והאחים המוסלמים שוב ינצחו?

חזרה לימי מובארכ

אם נבדוק היטב את התנהגותם של "המהפכנים" נגלה כי הדמוקרטיה היא מהם והלאה. מינויו של חאזם ביבלאווי לראש הממשלה, מצביע על הכיוון של הממשלה החדשה. ביבלאווי הוא כלכלן ניאו ליברל, שתפקידו לשכנע את קרן המטבע הבינלאומית לתמוך במשטר החדש, ולחסל את משטר הסובסידיות הנהוג במצרים, צעד שמשמעותו הגברת הרעב והעוני. לממשלה החדשה אין בשורה לתנועת הפועלים המצרית, הדורשת שורה רחבה של שינויים, ובראשם העלאת שכר המינימום. עמדתו של המועמד של תנועת תמרוד, מוחמד אל בראדעי, מוכיחה עד כמה הם התהפכו ושינו את עמדתם. בראדעי, מי שביקש את הוצאתו של הצבא מהמשחק הפוליטי ודיבר על זכויות אדם, נותן היום יד חופשית לצבא. זהו אותו צבא השולט על 25% מכלכלת מצרים, והאחראי על טבח של 51 אזרחים מצרים, ועל פגיעה חמורה בחופש ההתארגנות והביטוי.

למעשה מצרים חזרה למשוואה ששלטה בה לפני המהפכה. העם המצרי שוב נתון בין המשטר הישן של מובארכ, המיוצג על ידי הצבא והליברלים, ובין האחים המוסלמים. ערוצי הטלוויזיה המצרים הסתגלו מהר למצב החדש; כולם מדברים בקול אחיד; ורוחו של מובארכ שוב מרחפת מעל בניין "מאספרו" שבו שוכנות תחנות השידור הרשמיות, כמו שהיה במשך 60 שנה. הגישה של מפלגות השמאל ומפלגת הוואפד מימי מובארכ – עדיף הצבא על פני האחים מוסלמים – שוב שולטת. בתווך נשאר העם המצרי, המתבוסס בעוניו תחת משטר דיקטטורי ומושחת ההופך את האזרח לסמרטוט חסר זכויות; אותו משטר שכנגדו הוא התקומם לפני שנתיים וחצי.

האחים המוסלמים אינם הבעיה של מצרים אלא רק סימפטום. עלייתם היא התוצאה הבלתי נמנעת של 60 שנות דיקטטורה, של התרבות מהירה של האוכלוסייה, של עוני מנוול, אנאלפביתיות, קריסה של כל התשתיות החיוניות וניכור מהעולם המודרני. זהו כר הגידול שעליו צומחת התנועה האסלאמית.

חולשת השמאל

המהפכה המצרית יצרה הזדמנות נדירה להצעיד את מצרים אל העתיד, דרך ביצורו של משטר דמוקרטי אשר יאפשר לאזרחי מצרים להתנסות ולפתח את המודעות הפוליטית. האחים המוסלמים אינם יכולים להפוך את מצרים למדינה מודרנית, מאחר והתפיסה הדתית שלהם עומדת בניגוד מוחלט לחופש היצירה התרבותית והמדעית, ודיכוי האישה מונע את היציאה מהסגירות והפיגור החברתי. אולם אלה אינן סיבות לתמוך בגנרלים ובהפיכות צבאיות. הדרך היחידה להתמודד איתם היא בבחירות דמוקרטיות.

מצרים הלכה בדרך של הפיכה צבאית לא בגלל שמורסי פעל לאסלאמיזציה, אלא בגלל חולשתם האדירה של השמאל ושל הליברלים המצרים. הם לא האמינו שהם יכולים לנצח בבחירות חופשיות, הם מפחדים מהעניים ומתעבים אותם "כי ניתן לקנות אותם בשק סוכר ופח שמן", ולכן הם העדיפו לחזור למשטר הישן ולהחזיר את מצרים 60 שנה אחורה. בנוסף, תפיסתם הכלכלית אינה שונה מתפיסתם של האסלאמים; שניהם מחפשים את תמיכתה של אמריקה וקרן המטבע הבינלאומית.

מהפכה אינה "אינסטנט", זהו תהליך ארוך של מאבק בין השקפות עולם, סביב פרוגרמות שיוכלו להצעיד את מצרים אל העתיד. פרוגרמה כזאת לא הייתה בידי צעירי תמרוד, לא בידי השמאל, וכמובן שלא בידי האחים המוסלמים. לצבא אין תשובה לבעיותיה הגדולות של מצרים.

קשה להתנבא לבאות, אולם אי אפשר למחוק את מהפכת ה-25 בינואר, ואת השינוי התודעתי העמוק שהביאה. הפגנות התמיכה האדירות בהפיכה הצבאית בכיכר תחריר, והפגנות הנגד בתמיכה באחים המוסלמים, מראות למצרים שאי אפשר למחוק חצי עם, וכי הריב בין הצדדים רק משרת את אנשי מובארכ והצבא. הברירות ברורות: או ששני המחנות ישתפו פעולה ויכוננו משטר דמוקרטי כדי להציל את מצרים, או שמצרים תמשיך לדשדש בבוץ הדיקטטורה עוד שנים רבות. במידה והכוחות הפוליטיים השונים לא יתעשתו, העם המצרי ישלח אותם לכל הרוחות. העם המצרי הוא שיצר את מהפכת ה- 25 בינואר, המפלגות רק קלקלו אותה. הצעירים שעשו את המהפכה ישכילו לעשות אם יציבו בפני מצרים "מפת דרכים" מהפכנית משלהם, שתוכל להציל את הדמוקרטיה, את עתידם ואת עתידה של מצרים.

אודות יעקב בן-אפרת