מצרים: דרך הייסורים של הדמוקרטיה

ביום שישי האחרון ציינה מצרים שנתיים למהפכת 25 בינואר, שהובילה להפלתו של חוסני מובארכ ולסיום ששים שנות דיקטטורה. המאבקים בשנתיים האחרונות מצביעים על התנגשות בין שני השחקנים הראשיים: האחים המוסלמים אשר כבשו את השלטון בבחירות, והאופוזיציה שהתאחדה מאחורי גוף בשם "חזית ההצלה". בעוד האחים המוסלמים נמנעו לקרוא לחבריהם לצאת לרחובות כדי לתמוך בשלטון, האופוזיציה ניצלה את ההזדמנות להפגין את כוחה, וכבשה את הכיכרות בערי מצרים בסיסמה "המהפכה ממשיכה" ובקריאה להפיל את המשטר החדש.

פרשת הרג אוהדי הכדורגל

סביב נושא אישור החוקה התרחשו בחודשים האחרונים התנגשויות רבות בין המחנות הנאבקים על דמותה של מצרים העתידית ונפלו קורבנות רבים, אך בשבוע האחרון נראה כי האנרכיה משתלטת. גזרי דין מוות שהוציא בית המשפט בפורט סעיד נגד אוהדי קבוצת הכדורגל "אל מסרי" באשמת הרג אוהדי מועדון "אל אהלי" מקהיר, בתום משחק כדורגל בפברואר 2012, הציתו את ערי תעלת סואץ: אסמאעילייה, סואץ ופורט סעיד. המונים תקפו את מתקני המשטרה ומוסדות ציבור, והציתו את משרדי האחים המוסלמים.

מספר ההרוגים בערי התעלה הלך ותפח, והמשטרה לא בחלה באמצעים כדי להדוף את ההמונים אשר תקפו את מתקניה ואת בתי הסוהר בניסיון לשחרר את העצורים. ברגע שהשופט גזר את דינם של אוהדי "אל מסרי" התפרצו משפחות חמושות אל מתקן הכליאה, וכתוצאה מכך נהרגו שני שוטרים ואזרחים רבים נהרגו ונפצעו. הזעם כלפי האחים המוסלמים והקריאות להפלת משטרם  גוברים. תגובתו המיידית של מורסי חשפה פאניקה, כאשר הפעיל את חוקי החירום והכריז על עוצר לילי על ערי התעלה. ההחלטה לא החזיקה מעמד כי ההפגנות הליליות הפירו את העוצר, הצבא סירב לאוכפו, ומורסי נאלץ לסגת מהחלטתו החפוזה.

מה שקרה בפורט סעיד מטיל אור על התמונה כולה. גזר דין המוות לא נומק, הראיות במשפט לא היו חדות, קציני המשטרה אשר היו אמונים על הביטחון במגרש יצאו ללא פגע, ומי ששילם את המחיר היו האוהדים. מן הצד השני עמדו אוהדי מועדון "אל אהלי" אשר היו בשורות הראשונות של המהפכה, והבטיחו להבעיר את קהיר אם בית המשפט לא ימצא אשמים. גזרי הדין העלו בו זמנית צהלות שמחה של משפחות 70 ההרוגים מקהיר וקריאות שבר וזעם בפורט סעיד על כניעתו של השלטון לרגשות הנקמה של אוהדי "אל אהלי" מבלי לעשות צדק עם האחראים האמיתיים לטבח.

אין אמון באחים המוסלמים

בתקופת משטרו של מובארכ נוצר קרע עמוק בין האזרח לבין השלטון. לאזרח המצרי אין אמון בנשיאות, בבתי המשפט וביתר מוסדות השלטון, שהיו ונותרו מושחתים. המשימה העיקרית העומדת בפני המפלגות והתנועות שהביאו להפלתו של מובארכ היא לבנות משטר חדש מהיסוד. הצבא והמשטרה, בתי המשפט ואגפי השלטון השונים צריכים לעבור שינוי יסודי ולשרת את האזרח ולא את השלטון.

אולם, מאז שהאחים המוסלמים זכו בנשיאות מסתמן המשך של המשטר הישן בלבוש איסלמי חדש. האחים המוסלמים רואים את זכייתם בנשיאות כאישור להשתלטות על המדינה, והולכים בדרכו של  מובארכ שמינה את נאמניו לכל התפקידים הציבוריים. מורסי נבחר לנשיאות באופן דמוקרטי, ולתפיסתם של האחים המוסלמים מוטל עליהם להבטיח את המשך שלטונם לששים השנים הבאות (לפחות).

כך מתארת זאת סמא סולימאן באתר המצרי אל-בדיל: "מה שהעם ראה בשלטון הפוליטי החדש, שהיה אמור להיות שלטון לכל המצרים, הוא בפועל שלטון למגזר קטן מאוד של העם, האחים המוסלמים… הם מנסים למנות אחראי מטעמם בראש כל רשות, וכך לשלוט במרכזי ההחלטות כדי לשמור על האינטרסים שלהם ולהישאר בשלטון." צעדיו של מורסי מאז הגיעו לנשיאות רק חיזקו את ההרגשה שהאחים המוסלמים מנסים לגנוב את המהפכה. הקש ששבר את גב הגמל הייתה הכרזה נשיאותית מנובמבר האחרון, שהנשיא נוטל לעצמו סמכויות חוקתיות מוחלטות, ואישורה של החוקה באישון לילה נגד רצון האופוזיציה בדצמבר.

כל זה קרה מיד לאחר הסכם ההודנא בין החמאס לבין ישראל בתיווך מצרי, והסכם בין מצרים לקרן המטבע הבינלאומית על סיוע של 4.8 מיליארד דולר. זה גרם לאופוזיציה לטעון שההפיכה החוקתית נעשתה בהסכמה ישראלית אמריקנית, ובתמורה לשקט שהשיגו האחים המוסלמים לישראל. ביקורו של הנסיך מקטאר והבטחתו להזרים מיליארדי דולרים לכלכלה המצרית רק הגבירו את החשש כי קטאר מממנת את האחים המוסלמים ומנסה להשתלט על מצרים.  מאז מצרים גועשת ורועשת והאלימות ברחובות גואה. משאל העם אשר אישר את החוקה בדצמבר לא הרגיע את הרוחות, והבחירות הקרבות לפרלמנט רק מחדדות את הוויכוח הפוליטי, אשר יצא מאולפני הטלוויזיה המנומסים אל הכיכרות הגועשות.

אחים ומוסלמים, אבל ניאו-ליברלים

כוחה של האופוזיציה המצרית, המאחדת את כל הזרמים המתנגדים למדינת הלכה, ליברלים, נאצריסטים, סוציאליסטים ותנועות הצעירים, נובע מהמצב הכלכלי הקשה של מצרים, ומהמדיניות הכלכלית של ממשלת הישאם קנדיל. התברר שהאחים המוסלמים ממשיכים את הקפיטליזם הניאו-ליברלי ורוצים להעלות מיסים, לבטל סובסידיות ולהפריט את המגזר הציבורי, והפעם לטובת בעלי ההון המקורבים אליהם. הם מאשימים את הפועלים באחריות למצב הכלכלי הרעוע, עקב השביתות וההפגות הדורשות את מה שהמהפכה הבטיחה: צדק חברתי ופרנסה בכבוד.

מצרים נתונה בסכסוך תרבותי וגיאוגרפי עמוק. האחים המוסלמים נשענים על האיכרים והמיליונים שאינם יודעים קרוא וכתוב. לעומתם, תומכים המרכזים העירוניים הגדולים כמו קהיר ואלכסנדריה, וריכוזי הפועלים הגדולים כמו אל-מחלא, באופוזיציה האזרחית. מספר הקולות הרב של האיכרים אינו מבטא את משקלם הפוליטי, ועל כן שלטונם של מורסי והאחים המוסלמים הולך ונחלש. הצבא נזרק למשחק הפוליטי עקב אזהרתו של הרמטכ"ל המצרי, עבד אל-פתאח אל-סיסי, שהמדינה המצרית ניצבת על סף קריסה.

האזהרה שהפנה הצבא לכל הצדדים מעידה על כך שהוא אינו נתון למרותו של הנשיא, אלא רואה עצמו כצד שלישי ומתווך במשוואה. התפתחות מפתיעה נוספת, המבודדת את מורסי עוד יותר, היא הצטרפותה של מפלגת "א-נור" הסלפית למחנה האופוזיציה. בפרלמנט שפוזר נהנה מורסי מרוב מוצק, כאשר הברית בין הסלפים לבין האחים המוסלמים גרפה שני שליש מהקולות. עתה, החיבור של הסלפים עם האופוזיציה חותר תחת האפשרות של האחים המוסלמים להשיג רוב בפרלמנט. נראה כי הניסיונות של קטאר להשתלט על מצרים באמצעות האחים המוסלמים הרגיזו את סעודיה. זו רואה באחים המוסלמים איום על שלטונה, ולכן דחפה את התנועה הסלפית, הנתמכת על ידה, להחליף מחנה.

סכנת מלחמת אזרחים

לאור ההתפתחויות הפוליטיות האלו יצא מוחמד אל בראדעי, אחד ממנהיגי "חזית ההצלה", בקריאה לשיחות פיוס בין הנשיא לבין האופוזיציה, כדי לשים קץ לאנרכיה שהשתלטה על מצרים. כאשר צעירים אנרכיסטים לובשי שחור, "הבלק בלוק", שורפים בנייני ציבור והרחובות בוערים, ברור ששני הצדדים חייבים להתעשת לפני שהמהפכה תידרדר למלחמת אזרחים. הבעיה היא שדרישות האופוזיציה אינן קלות לעיכול האחים המוסלמים: תיקון החוקה, מינוי תובע כללי חדש, שינוי חוק הבחירות והקמת ממשלת פיוס לאומי במקום הממשלה הנוכחית. כמו כן, דורשת האופוזיציה שהצבא יהיה צד בשיחות ושיהיה ערב לביצוע ההסכמות.

בינתיים מסרב מורסי לדרישה להקים ממשלה חדשה ולערב את הצבא בשיחות, מה שמצית את הלהבות עוד יותר. האופוזיציה קוראת להפגנה ענקית ביום שישי הקרוב, בדרישה להפיל את האחים המוסלמים, שמצדם מאשימים את האופוזיציה כמשת"פים של אנשי מובראכ ושל החוליגנים המטילים טרור על אזרחי מצרים (הבלתגיה). יחד עם זאת, לאחר שנתיים של מהפכה, נראה כי כל הצדדים, האחים המוסלמים, הצבא והאופוזיציה האזרחית, לומדים את מגבלות כוחם.

עד כה לא הצליחה המהפכה ליצור קונצנזוס לאומי סביב השאלה מהי דמוקרטיה ומה הם חוקי המשחק הדמוקרטיים. האחים המוסלמים לומדים בדרך הקשה שמצרים אינה איראן, והאופוזיציה תצטרך ללמוד לחיות בדו-קיום עם תנועה שלא נולדה אתמול ותישאר במצרים כל עוד הפיגור והבורות ישלטו בה.

מי שמחק את האביב הערבי והכתיר אותו כ"חורף ערבי" עלול להתבדות. מהפכות גדולות תמיד היו רצופות מאבקים אידיאולוגיים קשים שלעתים הגיעו למלחמת אזרחים, כפי שקרה בארה"ב, ברוסיה ובצרפת. זוהי טבעה של ההיסטוריה וזה טבען של מהפכות גדולות. מצרים עוברת מהפכה ענקית שבה העם לומד להיות פוליטי, להיות מעורב ולהיאבק על דמותה העתידית של ארצו.

אודות יעקב בן-אפרת