מקסם השווא של התחרותיות

גיא רולניק, העורך הכלכלי של "דה מרקר", יכול לחגוג על חשבון עמיתו סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ממון". בקרב על חקיקת חוק הריכוזיות הייתה ידו של רולניק על העליונה. הניצחון הזה, לדבריו, הוא על קואליציה של "אנשי העסקים, טייקונים ורגולטורים, רואי החשבון, עורכי הדין, הכלכלנים והעיתונאים ששירתו אותם: הקואליציה שהכחישה את רעיון הריכוזיות – מועדון קטן שהשתלט על המדינה ועל כלבי השמירה, ומחסל את הדמוקרטיה והשוק החופשי – הייתה מקיר לקיר." (דה מרקר, 11.12) לרשימה שנוצחה על ידי רולניק אפשר להוסיף את העיתון המתחרה, ידיעות אחרונות.

מה גרם לכך שהחוק זכה לתמיכתה של הכנסת במפגן אחדות נדיר בין ימין לשמאל, נגד אותה קואליציה נערצת, שנתניהו מסר לידיה את כספי הפנסיה שלנו, וכולם סמכו עליה בעיניים עצומות? התשובה פשוטה – השיטה הכלכלית אכזבה. היא התמוטטה בקיץ 2008, ומאז היא נמצאת בטיפול נמרץ. כל עוד הבועה עבדה, הטייקונים עשו הון והבורסה גאתה, איש לא ביקר את השיטה. להפך, הטייקונים הוצגו כאשפים וכל פוליטיקאי ביקש את חברתם. אלא שמאז אותה התמוטטות, לאחר שטייקונים כמו דנקנר, תשובה, ולבייב בקשו מבעלי חובם לעשות להם "תספורות", הכול מתנערים מהם לפתע.

בקיץ 2011 הזיעו מאות אלפי מפגינים ברחובות תל אביב, ביחד עם מיליונים רבים שצעדו גם הם ברחבי העולם. הפערים החברתיים גדלו בצורה מפלצתית, וככל שהפריון עלה ירדו המשכורות. במשטר כלכלי צודק עלייה בפריון הייתה מביאה לעליה בשכר, אלא שלא כך קרה. הפער המוזר בין פריון ושכר התגלם ברווחי החברות והלך הישר לכיסי המנהלים ובעלי המניות. כלכלת השוק שברה את חוק הכבידה וטפטפה רק כלפי מעלה. העושר הצטבר באלפיון העליון, בעוד שהעשירונים התחתונים התרוששו. במקום להודות שכלכלת השוק גרמה לעיוותים חברתיים אדירים, ורוקנה את הדמוקרטיה מתוכן, החליטו הפוליטיקאים, ובראשם נתניהו, לתקן את השיטה כדי שאפשר יהיה להשאירה על כנה.

קפיטליזם לעם

חוק הריכוזיות נועד לתקן עיוותים שנוצרו בכלכלת השוק, והוא יוצר רושם מוטעה שהוא מיטיב עם הציבור מאחר והוא מגביר את התחרותיות. הבעיה היא שדווקא התחרותיות היא אם כל החוליים של השיטה. בשמה הופרט המשק כולו, כאשר בנקים, קרנות פנסיה, משאבי טבע, ומפעלים הועברו לידיים פרטיות. בשמה הורדו מכסים לייבוא סחורות זולות, קווי יצור הועברו לסין, עובדים זרים הובאו, ושירותי רווחה הופרטו. בשמה פועלים היום להפריט את הנמלים ואת חברת החשמל, וחוק הרווחים הכלואים יוצר גן עדן לחברות הגדולות.

עכשיו, כאשר מתבררת המציאות המעוותת שיצרה התחרותיות, ממציאים לנו שוחרי השוק החופשי תובנה חדשה, שנוסחה על ידי הכלכלן האיטלקי-אמריקאי לואיג'י זינגאלס בספרו "קפיטליזם לעם: שחזור הגאונות האבודה של השגשוג האמריקאי" . גיא רולניק קרא את הספר, המליץ לנתניהו לקראו, ונתניהו אהב אותו. ואין זה פלא, שכן רולניק פרסם בדה מרקר סקירה ארוכה המשווה בין התובנות של מחבר הספר למדיניות המעשית של נתניהו. התובנה החדשה מציעה להבדיל בין כלכלת השוק לבין כלכלת עסקים, בין pro business לבין pro markets, לאמור, לא כל מי שתומך בכלכלת השוק בהכרח תומך בכלכלת בעלי העסקים.

זהו ניסיון מוזר להפריד בין כלכלת השוק לבין שחקניה היחידים, הלא הם בעלי ההון. התחרותיות מובילה בהכרח ליצירת מונופולים. פרדוקס? לאו דווקא. אמנם בראשיתה היא מוזילה את המחירים, אך בו בזמן היא מורידה בהתמדה גם את שיעור הרווח, וזה מה שמכריח את החברות להתמזג כדי להגדיל את נתח השוק. את זאת כבר גילה קארל מרקס לפני יותר ממאה וחמישים שנה, והמציאות היום רק מוכיחה זאת.

למעשה מרקס סתר את התיאוריה של אדם סמית – שיצר 80 שנה לפניו את מיתוס "היד הנעלמה" של השוק – ובה מצדדים נתניהו, רולניק, וגם הגורו האיטלקי-אמריקאי. על פי טענת לואיג'י זינגאלס, שרולניק תומך בה, המציאות הכלכלית העכשווית דומה לכלכלה סוציאליסטית, מאחר ושתיהן מונופוליסטיות. גם מרקס הבין את העובדה שהכלכלה הפכה ריכוזית, אלא שלטענתו, במקום שהמונופולים הקפיטליסטים ישרתו את ה1% על חשבון ה99%, צריך להלאים אותם כך שהפירמידה תתהפך.

זו לא הריכוזיות, זו התחרות

המשק הישראלי, הסוציאליסטי כביכול, והמושמץ ע"י כל מצדדי התחרותיות, הוא דוגמה טובה לכך. בעבר שלטו במשק חברות כמו תנובה, סולל בונה, צים, כימיקלים לישראל, ועמידר, שהיו בידי הממשלה וההסתדרות. הן יצרו מקומות עבודה, שילמו שכר שאפשר היה להתקיים ממנו, סיפקו דיור ציבורי, והשליטו שוויון חברתי יחסי. כאשר הופרט המשק כולו בשם התחרותיות והיעילות, תנובה נשארה מונופול אבל בידי קרן אייפקס הבריטית, סולל בונה ובנק הפועלים עברו לידיה של שרי אריסון, וצים וכימיקלים לישראל עברו לידי האחים עופר. המונופולים נשארו מונופולים, אולם כשהם היו ממשלתיים הם שמרו על שוויון חברתי, ומאז שהם עברו לידי הטייקונים הם משרתים רק אותם ואת מקורביהם. הם יצרו נפוטיזם, אוליגרכיה, ויחסי הון שלטון; וגרמו לעוני, אבטלה, פערים חברתיים, וחוסר ניידות חברתית.

מצבו של הנוער היום קשה משהיה המצב של הוריו: לדור הקודם היה עתיד, לדור הצעיר אין; הדור הקודם הצליח לרכוש דירה, היום צעירים רק יכולים לחלום על כך. מציאות זו מאפיינת לא רק את ישראל אלא גם את ארה"ב ומדינות אירופה, שכולן תחרותיות. כלכלנים, עיתונאים, ופוליטיקאים משכנעים את הציבור כי השיטה הזאת תטיב עמם, כי התחרותיות מוזילה את מחיר המוצרים ומיטיבה עם הצרכנים. זהו מצג שווא, וחוק הריכוזיות ופירוק הפירמידות לא ישנו דבר וחצי דבר. ההיפרדות של בעל הון משליטה בבנק או בחברת ביטוח אינה מפרקת את המונופול עליו הוא שולט, ואין בה כדי לשנות את מצבם של העובדים ומעמד הביניים במאומה.

התחרותיות דורשת שוק, ושוק דורש בעלי הון, ואלו פועלים למטרה אחת בלבד, והיא הרווח, ואם אין רווח אין השקעה. משק הבנוי על תחרותיות ייצור את כל התנאים לפריחת השוק ויעניק כל הטבה אפשרית לבעלי ההון. כדי להרוויח, על בעלי ההון להשתלט על נתח שוק גדול ככל האפשר, לשלם כמה שפחות מס, ולהוריד את המשכורות כמה שיותר נמוך. כולם יודעים כמה משלמת היום תנובה לעובדיה, כמה מרוויח פועל בניין בסולל בונה, כמה מרוויח עובד בספינה של צים, כמה מרוויחה הקופאית ברשת המרכולים, וכמה מרוויחים עובדי הקבלן בכימיקלים לישראל.

כך נוצרת מציאות שהעובדים אינם משלמים מס כי שכרם נמוך מדי, בעלי ההון אינם משלמים מס כי התחרותיות מאפשרת להם להעביר את השקעותיהם למקלטי מס למיניהם, ורק מעמד הביניים נשאר תקוע באמצע, ונושא במלוא נטל המיסוי.

כלכלת השוק גוססת

כלכלת השוק גוססת. היא מונשמת ע"י הבנק הפדראלי האמריקאי, המפמפם 85 מיליארד דולר(!) כל חודש(!) לתוך השווקים הפיננסים. הזרמה זו מנפחת את הבורסות ואת רווחי החברות הגדולות השוחות במזומנים, אך מסרבות להשקיע במפעלים יצרניים חדשים. כך העשירים נעשים עשירים יותר והפערים החברתיים רק גדלים. כל הרפורמות בתחום הפיקוח אינן מעלות ואינן מורידות. הכלכלה הקפיטליסטית הפכה מונופוליסטית, וכל אחד יכול להבין איך גוגל, מיקרוסופט, אמזון, ופייסבוק השתלטו על האינטרנט. הכלכלה היצרנית מתה, העבודה אינה מפרנסת, והרווחים הגדולים נובעים ממשחקים פיננסים המסובסדים ע"י הממשל האמריקאי.

גיא רולניק יכול לשמוח, סבר פלוצקר יכול להתעצבן, נתניהו יכול להמשיך לתעתע בציבור וליצור אשליה שהכול תחת פיקוח. האמת היא שהכלכלה חולה, ולנו מציעים אספירין להקלת הכאבים. בינתיים ההפרטה נמשכת, החברות נמכרות לכל מרבה במחיר, קווי ייצור מועתקים אל מחוץ למדינה, רמת השכר מפגרת אחר יוקר המחיה, העובדים הזרים ממשיכים לזרום פנימה, וענפי התעשייה המסורתיים נעלמים.

זוהי המציאות שיצרה כלכלת השוק החופשי וזהו מחיר התחרותיות. היא תמשיך לשלוט על חיינו עד ששוב ייצאו המונים לרחובות, והפעם לא בשביל להכתיר את יאיר לפיד ונפתלי בנט, אלא כדי לבנות חזית חברתית פוליטית חדשה שתשים קץ לשיטה, ותחזיר את הפוליטיקה והכלכלה לידי הציבור.

                        [1]  Luigi Zingales, A Capitalism for the People: Recapturing the Lost Genius of American Prosperity

אודות יעקב בן-אפרת