משקולות של כאב

אני יודעת שהדבר היחיד שאדם שמשתחרר מבי"ח רוצה וצריך זה לזחול למיטה. לנוח. להחלים.

אלא שלהיגיון הכיבוש מי שביתו בעזה וטופל בבי"ח בגדה אינו כאחד האדם.

האיש קטוע שתי רגליו ששוחרר בבוקר מבי"ח ברמאללה אחרי טיפול במחלת הכליות ישב וחיכה בסבלנות שדודו יגיע למשרדי המת"ק ואולי יתקבל האישור שיאפשר לו עוד באותו היום לשוב לביתו.

– כי הסבלנות כמו הכניעות וכמו ההבלגה הם משאב של הישרדות בחיי הפרט הפלסטיני בכלל והעזתי בפרט.

ונדרשו שתי יהודיות שרק במקרה הגיעו למקום באותו היום ובאותה שעה והרעישו את כל המוקדים הטלפונים, וחלפה שעה ועוד חצי שעה עד שדודו של האיש הוכנס למשרדים וקיבל את הניירות הדרושים. ועוד טלפונים, ולובש מדים הגיע, ועזר ופתח את השערים המיועדים למעבר עגלות.

tamar_1

עם האיש ודודו היה גם הילד יוסף ששוחרר גם הוא בבקר מאשפוז בביה"ח ברמאללה.

יוסף, שלמרות שלוש עשרה שנותיו מדות גופו כשל ילד בן ארבע נישא על כתפי אביו שדחף את עגלת הגלגלים של קטוע הרגליים וסחב צרורות וחבילות – כי העזתים למודי המחסור כשהם שבים לביתם שבעיר הנצורה הם עמוסים במצרכים שנקנו בגדה ושאין להשיגם בעזה.

 

ויוסף ישב על כתפי האב ושתק. ילד לא מחייך. ילד לא מדבר. רק מפעם לפעם חריצים של עווית חלפו במצחו הרחב והעידו על כאב.

ואחרי שתמו התלאות והארבעה עברו לצדו האחר של המחסום ונפרדנו והם התקדמו לעבר המונית שחיכתה לכם מזה שעות, הייתה בנו שביעות רצון מהולה בתחושתה של חמיצות.

כי אני שחרפה גדולה היא לשפר את המקום הארור הזה, ואני שם לחשיפת קלונו וקלוננו וכדי לעמוד לצד ולא מנגד הקורבנות.

אבל יש נקודות של שבירה. חולים, ביחוד העזתים שבהם, שוברים אצלי את עקרון אי ההתערבות.

וחשוב להביט בתמונת האיש הזה והילד הזה ולדעת שהם רק שניים ממאות, אולי אלפי בני אדם שנוסף על הסבל שגזר עלייהם גורלם מטילה עליהם בירוקרטית הכיבוש עוד משקולות של כאב.

tamar_2

 

תגיות: ,

אודות תמר פליישמן