נאש ליכוד

כאשר הכריז ביבי על הקדמת הבחירות הייתה התשובה האינסטינקטיבית: מי צריך את זה? ממילא תוצאות הבחירות ידועות מראש, וביבי יכול להסתכל בבטחה על עוד ארבע שנים טובות בשלטון. הוא פילג את מפלגת העבודה, הוא ריסק את יריבתו העיקרית קדימה, ופיזר את 29 המנדטים שלה לכל הרוחות, ואין כיום מתחרה שמאיים על בחירתו. אלא שבחירות בישראל הן תמיד הפלגה אל הלא נודע.

בדיוק בזמן שביבי מכריז על הקדמת הבחירות, ראש הממשלה המודח, אהוד אולמרט, מזוכה מעיקרי ההאשמות נגדו, דבר שמאפשר לו תיאורטית לחזור לחיים הפוליטיים. חיים רמון, שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת עקב הרשעתו בפרשת הנשיקה הצרפתית, פועל להחזיר את ציפי לבני לזירה, ולאחד כוחות עם אולמרט. אריה דרעי, מורשע נוסף בפלילים וידיד נפש של רמון, חוזר גם הוא לפוליטיקה לאחר יותר מעשור. והתמהיל הזה של כרישים פוליטיים ותיקים מפחיד מאוד את נתניהו.

ולצד התפתחויות מאיימות אלו, עובר הליכוד טלטלה פוליטית עם פרישתו  של השר משה כחלון והכרזתו כי "הליכוד עלול לאבד את השלטון" וכי "אם אולמרט יחזור לזירה הפוליטית עלולה להיווצר לנתניהו בעיה". כחלון לא הספיק לצייץ, וכעבור ארבעה ימים ביבי כבר הופיע במסיבת עיתונאים משותפת עם ליברמן כדי להכריז על השקת הרשימה החדשה "הליכוד ביתנו".  המהלך הפך להכרחי, בלי האיחוד עם ליברמן נתניהו עלול היה להפסיד את השלטון.

נתניהו הוא כריש פוליטי לא פחות ממולח מכל יריביו. הוא השורד האולטימטיבי. הוא יודע לקום מהקרשים ולהעלות את הליכוד מ-12 מנדטים ל-27, והוא גם יודע לסגור את התוצאות מראש. בבחירות 2009, התוצאות היו בכיס של ביבי. אף על פי שהוא קיבל פחות מנדטים מציפי לבני (28:29), הוא ידע שש"ס וליברמן לא ילכו עם ציפי לבני, כי את הדיל עם ש"ס הוא כבר סגר מראש. הפעם, תחושת הבטן שלו אמרה לו שהתרגיל לא יעבור. אולמרט מסוגל לסגור את דיל כל הדילים. אחוות המורשעים והנחקרים: אולמרט, ליברמן, דרעי, יכולה להפיל אותו.

אם ליברמן קרא את "ידיעות אחרונות" ביום שלישי, ואת הצהרתו של כחלון הוא הבין שהציבור רוצה שוב להעניש את ביבי, וכי למחאה של קיץ 2011 אכן יש השפעה פוליטית, מה שהחיש את המגעים בינו לבין נתניהו. לכאורה ביבי יכול היה  לרקום עסקה עם ליברמן גם בלי לאחד כוחות ברשימה אחת,  בדיוק כפי שעשה בבחירות הקודמות עם ש"ס. אבל ליברמן ככל הנראה סרב, ותימחר את עצמו ביוקר.  מבחינת ליברמן, למיזוג בין המפלגות יש יתרון – הוא עשוי לפתוח בפני ליברמן את הדרך להשתלט על הליכוד, הבית הפוליטי הראשון שלו. מצד שני ברור כי המיזוג הזה הוא לא טבעי. אם עד כה היו 80% של מצביעי ליכוד מזרחים, חלקם במפלגה יצטמצם לטובת אוכלי בשר לבן.

המיזוג הזה מבטא שילוב אינטרסים של שני מנהיגים שהמשותף להם הוא תאבת שלטון ושנאה לערבים. הוא לא מבטא הומוגניות בקהל היעד של שתי המפלגות. לכן, יתכן שהוא לא יעבור טוב בגרון של מצביעי שתי הרשימות. בהחלט יתכן שמספר המנדטים של הרשימה המאוחדת לא יגדל, ושהשלם הפעם יהיה שווה הרבה פחות מסך חלקיו. מה גם שמפצים פוליטיים מהסוג הזה יוצרים לעתים בני כלאיים, כפי שקרה בקדימה, ומביאים לתוך מפלגה אחת שלל ניגודי אינטרסים אשר בסופו של דבר גורמים להתפוררות פנימית. כך, בסופו של יום, האחדות המדומה הזאת יכולה לפורר את הימין במקום לחזקו.

הצעד של נתניהו מראה עד כמה חולותיה של הזירה הפוליטית הישראלית נודדים. המפה הפוליטית בישראל מתחלקת לשניים: מפלגות סקטוריאליות, התופסות בכנסת הנוכחית 49 מנדטים, בעוד יתר 71 המנדטים מתחלקים בין שלוש המפלגות העיקריות – הליכוד, קדימה והעבודה. היעלמותה של קדימה מחזירה קולות לטובת העבודה ומפלגתו של לפיד הבן. ומאחר וההבדלים בין שלוש המפלגות הגדולות אינם גדולים, כל אחת מהרשימות הסקטוריאליות, חוץ מהרשימות הערביות, יכולה לבחור למי לחבור כדי להקים את הקואליציה השלטונית.

ההיעדרות של כל הבדל משמעותי בין מה שנקרא הימין והשמאל מתבטאת בכך שהציבור מחלק את קולותיו בצורה די שוויונית בין המפלגות העיקריות, וכך נוצר תמיד סוג של שוויון המאפשר לרשימות הסקטוריאליות לקפוץ לצידו של המרבה במחיר. הדמיון באג'נדות גורם לכך שבמשך שלושה עשורים כל הממשלות מבצעות את אותה מדיניות נאו ליבראלית, ובמישור המדיני מעמידות תנאים מכשילים בפני הפלסטינים מתוך פחד להתעמת עם שותפים קואליציוניים ועם המתנחלים. הציבור מחלק את קולותיו על פי מפתח סקטוריאלי, או מפזר את קולותיו בין שלוש מפלגות המרכז כי הוא אינו מוצא אלטרנטיבה רצינית לשלטון. כולם מדברים בשבח "גושי ההתנחלות", איחוד ירושלים, ההכרה בישראל כמדינה יהודית, ומתווכחים על מדיניות המיסוי, על מי להקל ועל מי להכביד אבל את תקציב הביטחון האימתני ששואב לתוכו את מרבית המשאבים, הס מלהזכיר.

זאת הסיבה שביבי מיהר לסגור את הדיל שלו עם ליברמן וכך להציל את עורו. במידה וזה לא היה קורה היינו עשויים לקבל קואליציה של אולמרט, ליברמן, דרעי ויחימוביץ', שכל מטרתה לשחזר את הקדנציה "המוצלחת" של אולמרט כראש ממשלה.

תנועת המחאה של קיץ 2011 ניסתה למלא את החלל הפוליטי שנוצר בכנסת. היא דאגה שרגלו של אף פוליטיקאי לא תדרוך בכיכר, וקבעה שהפוליטיקה נחטפה ע"י הטייקונים בעוד שהעם העובד נשכח ונזרק אל השוליים. אלא שהמחאה, בדיוק כמו שלי יחימוביץ' היום, הזניחה את הנושא "המדיני". ומי שמזניח את נושא השלום, שהוא נושא קיומי מאין כמוהו, לא יכול להעמיד אלטרנטיבה שלטונית לימין. לא מקרה הוא אם כן, שמנהיגים חשובים של המחאה פשוט הלכו לחזק את מפלגת העבודה, ובכך קברו את התקווה לשינוי פוליטי אמיתי. משום שמפלגת העבודה פוזלת לעבר קולות הימין. היא הפכה את עצמה לליכוד ב', והיום, לאחר החיבור בין ביבי וליברמן, היא הופכת לעוד פחות רלוונטית, ותצטרך לבחור בין אופוזיציה עקרה או מקום בתוך ממשלת ביבי. ואם אנחנו מכירים את העבודה ומנהיגיה, אבישי ברוורמן, בוז'י הרצוג ועופר עיני, ניתן כבר היום לברך את שלי יחימוביץ' על מינויה בתור שרת הרווחה הבאה.

מי שרוצה לבנות אלטרנטיבה לטרגדיה הימנית ההזויה הנרקמת לנגד עינינו צריך  לאמץ מצע חברתי כלכלי ברור הבא להפוך את השיטה על פיה: במקום לעודד טייקונים, חייבים לעודד את העבודה; במקום מכירת מפעלים ו"אקסיטים", יצירת מקומות עבודה; במקום עובדים זרים ועובדי קבלן, עובדים מקומיים עם יציבות בעבודה; במקום חקיקה גזענית, עידוד של התעסוקה ופיתוח בקרב האוכלוסייה הערבית; במקום גושי התנחלויות וטיפוח אריאל, שלום עם הפלסטינים על בסיס שתי מדינות. במקום תקציב בטחון, תקציב של שלום ורווחה.

על בסיס מצע זה ניתן לצאת שוב לרחוב, למחות על יוקר החיים ונגד ההובלה של העם למלחמות שווא. זה מה שעומד על הפרק היום. אין סיבה לחזק את נתניהו דרך ההצבעה לאותן מפלגות שיחברו אליו, כמו זו של לפיד או יחימוביץ'. יש הרבה סיבות לבחור במפלגה, אשר רואה בתנועת המחאה פעולה של דמוקרטיה ישירה אשר יכולה לזעזע ולשנות את הפוליטיקה כך שתשרת את העובדים ולא את העשירים. אנו צריכים את האביב שלנו, וזו הדרך להתחבר לאביב הערבי. המחאה יכולה להצליח במקום בו הפוליטיקאים נכשלו. היא יכולה לתת מסר מלב אל לב לצעירים המהפכנים בעולם הערבי המחפשים שינוי, קידמה ודמוקרטיה.

החיבור בין ביבי לליברמן יכול להבטיח לנתניהו כהונה נוספת, אבל אין בו כדי לפתור את הבעיות הבוערות מהן סובלת החברה הישראלית. לא "שיטת הממשל" וחוק האזרחות מדאיגים את האזרחים, אלא הלחם, החינוך, הדיור והתעסוקה. לכל אלה אין לביבי תשובות, למעט גזרות נוספות. הבעיה הגדולה ביותר, אותה טחו עיני הפוליטיקאים מלראות, היא גורלם של חמישה מיליון פלסטינים החיים ללא תקווה, בעוני, מחסור ודיכוי. זוהי מלכודת דמים, וביבי ודומיו משחקים באש. הפוליטיקה אינה אמנות ההישרדות, אלא אמצעי כדי לקדם את רווחת האזרחים. את זה נתניהו ודומיו לא מסוגלים לספק, ועל כך ייתנו את הדין מוקדם יותר מאשר הם משערים.

אודות יעקב בן-אפרת