ניצחון פוליטי לנתניהו – הישג טקטי לנסראללה

שבועיים לפני הבחירות נתניהו עשה את זה שוב, ועם ישראל חזר להתרווח בנחת בכורסא. הוא גם נתן סטירה מצלצלת לנסראללה, וגם יצא מזה בזול. זה היה מדהים, כי הפרשה כולה היתה לגמרי מבויימת. חיילים ישראלים התחפשו לפצועים והובלו בהליקופטר לבית החולים רמב"ם, 40 פגזים ישראלים נורו לאויר, נסראללה הכריז על ניצחונו, ונתניהו יכול היה להתפנות שוב לתקוף את ערוץ 12.

הבעיה היא שמה שמתרחש סביבנו איננו בדיוק הצגת תיאטרון. זוהי מציאות עגומה, שמפקירה את חיינו ואת חיי הלבנונים בידי שני פירומנים, שמוכנים לעשות הכל, כולל הכל, למען האינטרס הפוליטי הצר שלהם. אמנם האינטרס הפוליטי הכתיב הפעם איפוק, אבל בהחלט ייתכן שבסיבוב הבא, שיבוא ללא ספק, מישהו יעבור את הגבול הדק המפריד בין שקט לבין גיהנום, והאזרחים ימצאו את עצמם בלב החזית, על כל המשתמע מכך.

האסטרטגיה הישראלית היא די ברורה, היא פועלת בזירות רבות מאשר אי פעם בעבר, כך שהשליטה של אנשי הצבא הגאונים בנעשה מאוד מוגבלת. אמנם אפשר להשקיט את עזה ע"י הזרמה של 40 מיליון דולר מקטר, ולשחרר עוד שני מיליארד דולר כדי להשקיט את הרשות הפלסטינית כדי להתפנות לטפל באיראן. אלא שאיראן אינה רשות פלסטינית והיא גם לא שלטון החמאס בעזה, מדובר במדינה בעלת 80 מיליון תושבים, יצואנית נפט גדולה, ובעלת קאדר צבאי ומדעי לא מבוטל.

האירנים מעורבים בכמה זירות במזרח התיכון, מתימן דרך עיראק, ועד סוריה ולבנון. מכאן שעל ישראל להתמודד עם שלוש זירות בעלות אופי שונה אחת מהשנייה, עיראק סוריה ולבנון, בנוסף לגדה ולרצועה. ראשית נאמר שאיראן לא נמצאת במדינות אלה ככוח כובש: בתימן החותים הפילו את הממשלה הנתמכת ע"י סעודיה ושולטים בצפון המדינה, בעיראק הוקם משטר שיעי פרו איראני בעזרת האמריקאים אשר הכתיבו את החוקה של המדינה על בסיס מפתח עדתי, ובלבנון שולט החיזבאללה לא רק צבאית אלא גם פוליטית, והוא זכה ברוב בממשלה.

למעשה בסוריה, לצד הרוסים, האיראנים הפכו לכוח המרכזי שהביס את האופוזיציה לאסד גם במחיר הרס המדינה כולה. המשטר הסורי קיים להלכה, אבל למעשה הוא נתון לחלוטין לחסדי הרוסים והאיראנים. יתר על כן, הנוכחות האיראנית בסוריה לא התחילה בשנת 2011, עם פרוץ המהפכה הדמוקרטית נגד המשטר. כבר באמצע שנות השמונים, הנשיא חאפז אל-אסד בחר צד וחתם על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי עם משטרו של האייתולה חומייני. הוא תמך באיראן במלחמתה נגד עיראק של סדאם חוסיין. מכאן, שהמטרה האסטרטגית הישראלית לסלק את האיראנים מסוריה הינה בלתי אפשרית, ממש כמו המטרה האסטרטגית להביס את שלטון החמאס או לסלק את חיזבאללה מלבנון.

יתר על כן, ישראל הולכת מסתבכת במלחמה רחבה מאוד ללא כל תמיכה בינלאומית רצינית. אמנם פוטין וטראמפ הם בעלי ברית נאמנים לנתניהו, אלא שהברית הזאת נגמרת היכן שאינטרסים גלובליים אחרים של שתי המעצמות מתחילים. למשל, פוטין לא אוהב את מה שישראל עושה בסוריה, וטראמפ נזהר מלתמוך במה שישראל עושה בעיראק.

נראה כי הברית הבלתי קדושה של נתניהו עם טראמפ הפכה למכשלה הגדולה של האסטרטגיה הצבאית של ישראל כלפי איראן. הדוגמה הטובה והבולטת ביותר היא מה שהתרחש בפסגת הג'י 7 בצרפת, כאשר ביום שבת ה- 24 לאוגוסט הגיע שר החוץ האיראני למקום הכינוס של הוועידה בהזמנת הנשיא המארח מקרון, במטרה להביא לפסגה בין דונלד טראמפ לנשיא איראן חסן רוחני. דונלד טראמפ לא הסתיר את רצונו להפגש עם רוחני "ללא תנאים מוקדמים", ובכך לצרפו לאלבום הרודנים שהפכו ליקירי ליבו, וביניהם קים ג'ון און, פוטין, ארדואן, הנשיא הסיני צ'י, בולסונרו הברזילאי ודוטרטה הפיליפיני.

התגובה של נתניהו הייתה לא פחות מהיסטרית. בזמן שהאסטרטגיה שלו בנוייה על בידוד איראן תוך כדי הטלת סנקציות כלכליות קשות המשולבות במכות צבאית, יוצא לו דונלד טראמפ בהצהרה בלתי צפוייה ולא מתואמת, שמפסיקה את החרמתו את רוחני.  בזמן שטראמפ רוקם את ההתקרבות לאיראן כדי להגיע להסכם חדש ומחודש, נתניהו תוקף את חיזבאללה פעמיים, גם בקרבת דמשק וגם בביירות. כך נוצרת מציאות הפוכה לציפיות ממשלת ישראל, ככל שהיא מרחיבה את זירות ההתמודדות עם איראן, היא הולכת ומבודדת את עצמה.

מתברר שהאמריקאים רואים בנוכחות האיראנית בעיראק, כולל המיליציה השיעית הנתמכת באופן רשמי ע"י הממשלה העיראקית, כגורם מייצב וחיוני במאבק נגד דאע"ש. הייתה זו דווקא המיליציה השיעית, ולא הצבא העיראקי, שחומש ואומן ע"י אנשי צבא אמריקאים, ואשר לקחה על עצמה לכבוש את מוסול מידי דאע"ש. גם הרוסים לא רואים תחליף למיליציות השיעיות ולמדריכים האיראנים כאשר מדובר בשליטה על שטחים עצומים בתוך סוריה, ובהדיפת דאע"ש שעדיין שולט במספר נקודות שם. כך מתברר שהאינטרס האמריקאי אינו בדיוק חופף את האינטרס הישראלי, קל וחומר כאשר מדובר באישיות בלתי יציבה ותזזיתית כמו טראמפ. אגב, אין זו הפעם הראשונה. כבר במלחמת עיראק הראשונה ב- 1991 נוכחה ישראל להיווכח באינטרסים השונים כאשר ג'ורג' בוש אסר על ראש הממשלה יצחק שמיר להגיב על ירי הטילים על רמת גן.

ההצלחות הטקטיות של ישראל אינן יכולות לכסות על שתי הטעויות האסטרטגיות שלה. הראשונה נוגעת לעמדתה כלפי מלחמת האזרחים בסוריה. ישראל נקטה בעמדה של אי התערבות נוכח הטבח הנוראי של אזרחים סורים חסרי ישע, בראייה אווילית שככל שהמלחמה בין הערבים תמשך כך ייטיב ליהודים. במציאות, ככל שמלחמת האזרחים נמשכה, וככל שסוריה נהרסה והכאוס השלטוני החריף, האיראנים והרוסים רק העמיקו את אחיזתם בסוריה.

השגיאה הגדולה יותר של ממשלת נתניהו הייתה לתמוך בבחירתו של דונלד טראמפ וקודם לכן לפעול נגד הסכם הגרעין עם איראן ונגד ממשל אובמה. ביטולו של הסכם הגרעין עם איראן אמנם נחשב לניצחון אדיר לנתניהו, אלא שהוא נותר תלוי לחלוטין בגחמותיו של דונלד טראמפ, בעוד הוא מאבד את תמיכתן של אירופה, סין ורוסיה שממשיכות להיות מחוייבות להסכם. נתניהו עמד לנחול מפלה עקב פגישה אפשרית בין טראמפ לרוחני. הפגישה לא התקיימה לא משום שטראמפ לא השתוקק לה, אלא משום שרוחני דחה אותה.

עמדתה של איראן ברורה, היא לא חוזרת לשולחן המו"מ כל עוד הסנקציות האמריקאיות נותרות בתוקף. איראן איננה צפון קוריאה המבודדת, היא נשארה קשורה בהסכם עם שאר המדינות המנסות להביא להסכם בין הבית הלבן לבין המשטר האיראני, כפי שנוכחנו. יתר על כן, הנשק הכלכלי שטראמפ מפעיל ללא הבחנה כדי להחזיר את אמריקה לגדולתה, לא הביא לו עד כה כל תועלת. מלחמת הסחר עם סין לא כופפה את הסינים, אך הפילה את הבורסה של וול סטריט, וגרמה לביקורת נוקבת מקרב הסקטור העיסקי האמריקאי. גם צפון קוריאה לא התפרקה מנשקה הגרעיני, הרשות הפלסטינית לא זזה מסרובה לעיסקת המאה, ואיראן לא תהיה הראשונה לקפוץ על עגלתו המקרטעת של טראמפ. נראה כי כולם, האירופאים, הסינים ורבים אחרים בעולם, מצפים לשנת 2020 שתביא לשנוי בבית הלבן, ולתקופה יותר שפוייה.

ובישראל? בעוד שבועיים ניווכח אם היא תמשיך את התמכרותה לביבי ולימין ההזוי, או שתתפקח משכרון הכוח. מה שבטוח הוא, שהדרך בה ישראל צועדת מובילה אותה למלחמה החושפת את אזרחיה לחזית המאבק. אין כוח פוליטי מרכזי בישראל שיוצא נגד התמיכה הפוליטית בטראמפ. המתנות שהרעיף טראמפ בדמות ההכרה בירושלים ובסיפוח רמת הגולן זכו במחיאות כפיים רבתי. מה שאנו עדים לו עד כה, גם מהממשלה וגם מהאופוזיציה המונהגת ע"י שלשה רמטכ"לים, הוא המשך לדרך המיושנת המסתכלת על המציאות דרך כוונת הרובה ומבשרת לישראלים שלנצח יחיו על חרבם.

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת