"נשים יוגנו במיוחד מפני התקפה על כבודן, או מפני כל צורת התקפה על צניעותן"

שוטר

לא היה לה לנדיה אישור והיא גם לא ביקשה.

נדיה שהיא תושבת פלסטין יודעת שלא די שנישאה לעימאד, שהוא, אביו, סבו וסב סבו נולדו בירושלים כדי שתוכל לגור תחת קורת גג אחת עם בעלה בביתו. היא ידעה שמתוקף "הוראת שעה לחוק האזרחות" אינה עומדת ב"קריטריונים".

(על חוק האזרחות).

נדיה ועימאד גם ידעו שלפי חוקי הכיבוש אסור לנדיה לחצות את מחסום חיזמה (שהוא אקסקלוסיבי לבעלי תעודות כחולות). ולמרות האיסור ולמרות החשש החליטו לנסות ולהגיע יחדיו לבית הוריו של עימאד שבמזרח ירושלים. קיוו אולי החיילים לא יקפידו, זה קורה לפעמים במחסום חיזמה שהחיילים לא מקפידים.

אבל החיילים כן הקפידו ו"העבריינים" נתפסו והופרדו. נדייה הוכנסה לניידת משמר הגבול, עימאד הצטווה לעבור למושב שליד הנהג במכוניתו, שוטר מג"ב נהג בה ושני הרכבים נסעו לעבר בסיס צבאי לא רחוק מהמחסום.

שער הבסיס היה סגור. השוטר שנהג ברכבו של עימאד רצה לעצור אבל טעה ובמקום ללחוץ על דבשת הבלם לחץ על הגז. הרכב האיץ, נכנס בעוצמה בשער, צידה הקדמי של המכונית התרסק ועימאד ספג את עיקר החבטה. אמבולנס שהוזעק פינה את עימאד לביה"ח כשהוא סובל מפגיעה בריאות ובגב.

בין לבין תאמו שוטרי מג"ב עדויות בניסיון להפיל על עימאד את תיק התאונה: "הוא (= השוטר שנהג) לחץ גז במקום ברקס כי הפלסטיני (=עימאד) עשה תנועה חשודה והנהג פחד שהוא מנסה לתקוף אותו" סיכם אחד מהם את תכנית ההפללה.

נדייה לא הורשתה להצטרף לבעלה. "דרושה לחקירה" נאמר. חיכיתי אתה. לאחר זמן הובלה נדיה בידי חיילת לחדר (אני סולקתי מהמקום אבל לא לפני שהחלפנו מספרי טלפון והבטחנו זו לזו לדבר). נדיה עברה בדיקה גופנית. כשהיה ברור מעל לכל ספק שאינה נושאת חגורת נפץ יצאה החיילת מהחדר ונכנס החוקר – גבר בלבוש אזרחי שסגר אחריו את הדלת. נשאר לבדו עם נדיה.

נדיה שנכנסה לחדר לא היית זו שיצאה ממנו אחרי שלוש שעות שבמהלכן נפלה קורבן לתקיפה מינית מילולית קשה. נפשה של נדיה נאנסה. (הפרטים שמורים עמי).

– כבר שנים שאני זוכרת משפט שאמרה לי אישה קורבן לאלימות פיזית ונפשית בעת ששהתה במקלט לנשים מוכות:" המכות זה עובר. המילים נשאר".

כשניסיתי לברר בכל מיני מוקדים צבאיים ומשטרתיים האחראים על שלטון החוק אם אין הוראות לשמירה על צנעת הפרט של נחקרת נתקלתי בתשובות מגומגמות של: "מומלץ לא לחקור אחד על אחד אבל… כן, את צודקת אבל…". תמיד "אבל" היה נלווה לתשובות. גם על מחסור בכוח אדם שמעתי.

פניתי לעוזר של אחד מחברי הכנסת שהבטיח שהח"כ יגיש לשר הביטחון שאילתה בנושא צנעת הפרט של נחקרות. לא שמעתי ממנו מאז.

נדיה שלא קיבלה אישור לסעוד את בעלה בבית החולים שוחחה אתי פעמים רבות בימים הבאים. ממקום של בדידות ופגיעות שאלה בעצתי. הסברתי לה שיש אפשרות להגיש תלונה לבד או באמצעות ארגוני סיוע כאלו ואחרים ויחד דנו בשאלה האם חוקרי מצ"ח יקבלו את מילתה של אישה פלסטינית הנתפסת בעיניהם כעבריינית או את זו של חוקר ישראלי מטעמם.

השאלה לא עמדה במבחן המציאות כי תלונה לא הוגשה.

לאט לאט התפוגג בינינו הקשר. עימאד השתחרר מביה"ח וחזר לאשתו. נדיה ניסתה לשקם את חייה.

אולי ישנם כאלו שיגידו שנדיה ועימאד הביאו את זה על עצמם, שידעו מה מותר ומה אסור, שהתגרו בגורל.

אבל לי יש הרבה כבוד לבני אדם שגם אחרי למעלה משנות דור של כיבוש ודיכוי ממשיכים לחפש כל סדק וחריץ דרכו אפשר אולי לחדור ולהתגבר על חוקי האפליה.

בעיני אלו אנשים המנסים לשרוד ולשמור ולו במשהו על כבודם.

לסיום, ובמקום הקדמה:

בתקופה של תענית פעילות מאונס אני מנסה לחזור אל כמה אירועים מהעבר.

בשבילי המקרה של נדיה קשה וטעון במיוחד.

הרבה תמונות צלמתי באותו אחר הצהריים אבל החלטתי לא לחשוף את פני הקורבנות.

התמונה המצורפת היא הכניסה לחדר הארור שמה שהתרחש בו הטביע בנדיה צלקת שאין לה מרפא.

 

 

אודות תמר פליישמן