נתניהו בדד ישכון

"זו עסקה רעה, רעה מאוד", אמר נתניהו בטרם פגישתו הבהולה בשדה התעופה עם שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, שהיה בדרכו לז'נבה לחתום על הסכם עם איראן. מאחר וההסכם טרם נחתם, מיהר קרי להגיב כי "נתניהו לא מתמצא בפרטים", ובכך נתן פומבי למחלוקת הקשה בין ממשל אובמה וממשלת ישראל. האמת היא שהאמריקאים "לא סופרים" את נתניהו, והחתימה על ההסכם מתעכבת בשל אי הסכמות עקרוניות הנוגעות ל"זכות" של איראן להעשיר אורניום, ולדרישה להפסיק את הקמת כור המים הכבדים באראק.

הברית של נתניהו

נגד הממשל האמריקאי, נתניהו בונה ברית המבוססת על ציר סעודיה, צרפת, וחברי המפלגה הרפובליקאית בקונגרס. אלא שחוץ מלהרגיז את הבית הלבן, הברית המוזרה הזאת אינה יכולה לשנות את מהלך העניינים. האמריקאים נחושים להגיע להסכם, ולאיראנים אין הרבה ברירות אלא לקבל את תנאי המערב כדי להביא לביטול הסנקציות הכלכליות המאיימות למוטט אותם. יתר על כן, אובמה מודע לכך שאין לו כיום אופציה צבאית, וכי ההתנגדות בדעת הקהל האמריקאית לתקיפה בסוריה סימנה את סופו של עידן ההתקפות היזומות.

למעשה, הברית שנתניהו מכוון אליה אינה שווה הרבה. איראן רחוקה מארה"ב ואינה מאיימת על שלומה או קיומה, ואפילו הרפובליקאים הצביעו בקונגרס נגד התקיפה בסוריה. הבית הלבן לא מוכן להסתכן בהמשך ההידרדרות בסקרי דעת הקהל לאחר הפיאסקו בקונגרס, כאשר הרפובליקאים קשרו את ביטול הרפורמה בבריאות לאישור התקציב. ובאשר לסעודים, על נתניהו להבין שמאז אירועי ה- 11 בספטמבר סר חנם בעיני האמריקאים. הם התגלו כמשטר המהווה חממה לטרוריסטים מהזן הווהאבי הקיצוני, המטיל את אימתו באפגניסטן, פקיסטן, תימן וסוריה. העובדה שארה"ב אינה תלויה יותר בעולם הערבי לתצרוכת של אנרגיית גז ונפט, מורידה עוד יותר מערכה האסטרטגי של הממלכה הסעודית.

דיפלומטיה מול מלחמה

נתניהו מפגר אחר קצב ההיסטוריה, כאשר הוא ממשיך לנגן את אותה המנגינה הנושנה ביחד עם בשאר אסד, עבד אל פתח א-סיסי, ומלכי סעודיה וירדן, שגבם אל הקיר. לעומתם, האיראנים נאלצים להכיר בצורך לשנות את דרכם אם חפצי חיים הם. גורלו של אסד סימן להם שזמנה של המהפכה האסלאמית אוזל, ואם הם ימשיכו בניסיונותיהם להשתלט על עיראק, סוריה, בחריין, לבנון ועזה, הם יאבדו את הבית. לכן הם בחרו בחסן רוחאני, ומאז הם לא מפסיקים לחייך. לעומתם ביבי, אסד, סיסי, עבדאללה הסעודי ועבדאללה הירדני אינם מפסיקים לרטון. הם כועסים על אובמה כי הוא מבין שאיראן מנסה להיחלץ מהסנקציות ומהבוץ הסורי, והוא אינו רואה סיבה לחזק את הקיצונים על חשבון המתונים.

האמריקאים דוגלים בדיפלומטיה, ונתניהו במלחמה. עבור נתניהו המו"מ אינו אלא אמצעי להרוויח זמן. כבר ב-1998, בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, חתימתו על הסכם וואי עם ערפאת האיצה את נפילת ממשלתו, ומאז הוא למד את הלקח, וחבר למקהלת "אין עם מי לדבר" של אהוד ברק. כיום התפיסה שאין פרטנר הולכת ומתרחבת, וכוללת בנוסף לפלסטינים את האיראנים, את האירופאים שאף פעם לא נחשבו לבני ברית אמינים, ואפילו את נציג הבית הלבן שהפך ל"פרסונה נון גרטה" בירושלים.

נתניהו מזהיר שההסכם עם איראן אינו מחייב אותו, וממשיך לדגול באופציה צבאית ישראלית, למרות שהעולם כולו עומד מאחורי המאמץ הדיפלומטי. נתניהו מופיע מגוחך כאשר הוא שואב את הצדקותיו מהשואה ומחוסר המעש של העולם שגרם להשמדת 6 מיליון יהודים. הניסיון לעשות הקבלה בין גרמניה הנאצית לבין איראן הוא כמובן אבסורדי, אבל לא זו עיקר הבעיה, אלא הפער בין התפיסה הבסיסית של העולם לבין תפיסותיה המשיחיות של ממשלת ישראל.

זאת הבעיה הכלכלית, טמבל

מה שמטריד היום את העולם, ובעיקר את ארה"ב, הוא ההידרדרות הכלכלית והפערים החברתיים האדירים המאיימים על המשטרים הדמוקרטיים. מוקד השואה שהעולם חושש ממנה נמצא דווקא בניו יורק ולא בטהראן, והוא מתבטא באנרכיה כלכלית שמקורה בפערים קיצוניים וחוסר איזון מסוכן. לחוסר איזון כזה היינו עדים עכשיו בישראל בנושא הרווחים הכלואים, כאשר חברת טבע שלמה מסים בסך שני מיליארד שקלים על רווחים של 30 מיליארד שקלים.

רק לאחרונה הזדעק שר האוצר לפיד על כך שבישראל השכר החציוני מגיע ל- 6,655 שקלים, ומחצית מהעובדים אינם מגיעים לסף המחייב תשלום למס הכנסה. בארה"ב הנתונים הרבה יותר קשים. 50 מיליון אזרחים נשארו ללא ביטוח בריאות; מערכת החינוך והתשתיות קורסות; ההשתתפות בכוח העבודה נמוכה; האבטלה כרונית; והכלכלה אינה צומחת. למרות זאת, מדד המניות בוולסטריט ממשיך להרקיע שחקים, והחברות שוחות בים של מזומנים. העושר מצטבר בפסגה, והרוב הולך ומתרושש.

זוהי השאלה הקיומית שהעולם מתמודד אתה, ואילו נתניהו ממשיך לראות בה בעיה זמנית שניתן לטאטא מתחת לשטיח האיראני. המעצמות הגדולות משלמות היום את מחיר מדיניות המלחמה והסרת הפיקוח על ההון – גירעונות עצומים, התפוצצות בועות נדל"ן והתמוטטות הבנקים הגדולים. השאלות המרכזיות המעסיקות את העולם היום הן איך יוצרים תעסוקה; איך מבטיחים את עתידו של הנוער; איך מבערים את העוני; ובמילים אחרות – איך מצילים את העולם משואה כלכלית. זוהי גם שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה, מאחר והפערים החברתיים העצומים והאכזבה מהפוליטיקה והמוסדות הדמוקרטים יוצרים קרקע פורייה לצמיחה של פשיזם. אין זה מקרה שתנועת "מסיבת התה" השתלטה על המפלגה הרפובליקאית.

נתניהו מתרץ את עמדתו בכך שכל המאמצים צריכים להיות מופנים כרגע לנושא האסטרטגי האיראני, ובוחר להתעלם מהבעיות שמדאיגות את מנהיגי העולם. הוא הופך ליותר ויותר שבוי בידי הקיצוניים שהשתלטו על הליכוד. דני דנון מאיים להעיף אותו מהמפלגה במידה ויחתום על הסכם עם הפלסטינים; נפתלי בנט משתולל בגלל הסכם עם הרשות הפלסטינית לשחרור אסירים; יריב לוין עסוק בחקיקה גזענית; ושר השיכון, אורי אריאל, מצהיר על תכנון 20 אלף יחידות דיור בהתנחלויות. העובדה שלחץ אמריקאי כבד אילץ את ביבי לבטל את החלטת השר אריאל ואף לנזוף בו, מצביעה על המבוי הסתום שישראל נקלעה אליו.

ישראל זקוקה לסדר יום חדש

נראה כי חתימת הסכם בין המערב לאיראן תסתום את הגולל על דרכו של נתניהו. עבורו אין פשרה עם איראן זולת הפלת המשטר, ואין פתרון לבעיה הפלסטינית זולת המשך הכיבוש. אבל העולם זקוק לפסק זמן מהמלחמה, בדיוק כשם שאיראן זקוקה לפסק זמן מהסנקציות, וביבי הולך עם הראש בקיר. הבעיה היא שהרטוריקה הימנית שלטת בישראל, ואין בה היום אופוזיציה המסוגלת להתעמת עם מדיניותו של נתניהו המובילה לאסון.

ישראל זקוקה לסדר יום חדש. היא חייבת להיות חלק מסדר היום העולמי, ולתת עדיפות לשאלות החברתיות המעיקות על כלל החברה והמסרבות לרדת מסדר היום. ישראל לא יכולה להמשיך בסדר היום המלחמתי המצדיק תקציב ביטחון הבולע רבע מהתקציב הכללי; היא לא יכולה להמשיך לשמש מקלט מס עבור החברות הגדולות; לתת לשוק לקבוע את מחירי הדיור; להמשיך בצמיחה המיטיבה עם העשירון העליון בלבד. חייבים להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים, ולסלק אחת ולתמיד את הימין הקיצוני המשיחי, המקריב את החברה על מזבח חיזיון השווא של ארץ ישראל השלמה.

אודות יעקב בן-אפרת