נתניהו בתפקיד הזאב הבודד

הנאום של נתניהו היה עד כדי כך כולו אמת, שהוא סחט שבחים מופלגים מכל מבקריו. איש מהם לא האמין שנתניהו מסוגל להגיד אמת, ועשרים שנות פעילות ציבורית יעידו על כך. הבעיה היא, אומרים פרשניו המנוסים, שנתניהו נזכר להגיד את האמת שלו בזמן שאף אחד כבר לא רצה לשמוע אותה, אחרי שהוא איבד את אמינותו בעיני העולם. חוסר האמינות של נתניהו לא נובע מעמדותיו כלפי איראן, אלא מעמדותיו כלפי הפלסטינים מחד, ומדיניות העמימות כלפי 'מפעל הטקסטיל' בדימונה.

אולם הפרשנים מחטיאים את מטרתו האמתית של נתניהו, משום שנאומו כלל לא נועד לסתור את העמדה האמריקאית. נתניהו מבין שאין טעם להתנגד למו"מ עם איראן, ועמדתו אינה רחוקה מעמדת ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, שידיעות אחרונות פרסם בהבלטה את מאמרו "למה להגיד כן" ב- 1.10. ידלין מרוצה מאוד מהמודל הסורי, כאשר רוסיה וארה"ב הסכימו על הפירוק המוחלט של סוריה מנשק כימי. ידלין גם מסכים להצעת רוחאני לסיים את ההסכם על פירוק איראן מנשק גרעיני בתוך שלשה עד שישה חדשים לכל היותר.

אלא שהמודל הסורי דומה במידה מסוימת דווקא למודל הישראלי. במה הדברים אמורים? במקרה של סוריה, רוסיה נשאה ונתנה מעל ראשו של אסד, ובמקרה של איראן, אובמה נושא ונותן עם רוחאני מעל ראשו של נתניהו. לו כל מה שנתניהו אומר על רוחאני היה נכון, מה הטעם לנהל אתו מו"מ? אם רוחאני שקרן שכל מטרתו להשמיד את ישראל, איך יכולה בת הברית האסטרטגית של ישראל לנהל עמו מו"מ? ובכן האמת של נתניהו אינה אלא תרגיל ביחסי ציבור, שנועד להעמיד בפני הנושאים ונותנים דרישות, כאשר נתניהו הפך למשקיף מהצד, לנוכח נפקד, בשעה שאמריקה מפשירה את היחסים עם איראן.

השבר הישראלי אמריקאי

"הכול או לא כלום", כך מפרשנת סימה קדמון את עמדתו של נתניהו. אלא שגישה זו אינה תואמת כלל את המציאות הגיאופוליטית החדשה באזור. רוחאני אכן נבחר כתוצאה מהמצוקה שאיראן נקלעה אליה עקב הסנקציות הכלכליות המופעלות נגדה, והוא אכן שואף לשנות את המדיניות המטורפת של אחמדינג'אד. באותה מידה אובמה אכן נקלע למצוקה גדולה מאוד, שהתבטאה בצורה השלומיאלית שבה הוא ניהל את המשבר עם סוריה, ובהשבתת הממשל הפדראלי עקב אי אישור התקציב ע"י הבית הנבחרים, הנשלט ע"י המפלגה הרפובליקנית.

על כן הדרישה של נתניהו לכניעה מוחלטת מצד האיראנים איננה תואמת את המציאות. ההסדר עם איראן אינו רק אינטרס איראני, אלא גם אמריקאי, שכן שני הצדדים הגיעו לקצה גבול היכולות שלהם הן במישור הצבאי והן במישור הכלכלי. סוריה הפכה להיות כאב הראש לא רק של האמריקאים אלא גם של האיראנים. בשאר אסד הוא בן ברית אסטרטגי של איראן, ומעמדה של איראן תלוי במידה רבה בהמשך קיומו של אסד. על כן איראן הטילה את כל כוחה למערכה, חזבאללה הפך לכוח לוחם עיקרי בסוריה, משמרות המהפכה האיראנים פעילים בה ואיראן מממנת את המשטר. למרות כל אלו, סופו של בשאר אסד כבר נגזר, הוא לא יכול להכריע את המערכה, ובכל הסדר עתידי הוא לא ינהיג את המשטר.

 

 

האביב הערבי טורף את הקלפים

האביב הערבי החליש מאוד את מעמדה של איראן. לא רק אסד עומד ליפול, גם מעמדו של החזבאללה בעולם הערבי ובלבנון נפגע באופן אנוש, ובעיראק ממשלתו השיעית של נורי אל-מאלכי עומדת מול מרד של האזורים הסונים ונתק מהאזור הכורדי האוטונומי. בנוסף לכך, החמאס, גולת הכותרת של איראן, תומכת במורדים הסורים בניגוד לעמדת איראן. האביב הערבי עשה את שלו, כנפיה של איראן קוצצו, ומעמדה האזורי התערער. רוחאני הציב את ההצלה של הכלכלה האיראנית ואת המשטר בראש סדר העדיפויות שלו, והוא חייב להסיר את הסנקציות.

גם האמריקאים מבינים היטב את מגבלות הכוח, ועל כן אובמה הכריז כי הוא נסוג ממעמדו כשוטר העולמי. האביב הערבי הגביל את ההשפעה האמריקאית באזור, אחרי שהאמריקאים למדו בעיראק שהתערבות צבאית למען שנוי משטר מובילה לאסון. המתרחש במצרים ותוניס מעיד על כך שאין לאמריקאים כלים להשפיע על התהליכים הפוליטיים המתרחשים במדינות אלו. על כן ההפשרה ביחסים בין ארה"ב לאיראן מבטאת תהליכים עמוקים המשנים סדרי עולם, ולאו דווקא ביטוי של כניעה של צד אחד לשני. ספק רב עם רוחאני היה מוצא אוזן קשבת אצל בוש, או אם אובמה היה יכול לנהל מו"מ עם אחמדינג'אד.

נתניהו מתנתק מהמציאות

לכן האמת של נתניהו נשמעת אבסורדית ומנותקת מהמציאות. למעשה, לא האמת מנותקת מהמציאות אלא נתניהו מנותק ממנה. בעוד אובמה ורוחאני מנסים, כל אחד מהאינטרסים שלו, להתאים עצמם למציאות המזרח תיכונית המתהווה מאז האביב הערבי, נתניהו מסיק את המסקנות ההפוכות. הוא ממשיך להתחפר בעמדותיו הישנות, שמתאימות לתקופת בוש ואחמדינג'אד, ואשר יש להם תומכים רבים בקרב הרפובליקנים בקונגרס האמריקאי. כאשר נתניהו ממשיך לצעוק שרוחאני ואחמדינג'אד חד הם, הוא מנסה להתחמק מהמציאות המזרח תיכונית החדשה ומאבד את אמינותו.

יתר על כן, אובמה קושר קשר בל יינתק בין המשבר בסוריה, הנושא האיראני והתהליך המדיני עם הפלסטינים, בשעה שישראל מסרבת להשתלב בתהליכים הנרקמים באזור. ההתנגדות למו"מ עם איראן והצבת תנאים של "הכול או לא כלום" מול האיראנים, תואמים בדיוק את הגישה של נתניהו כלפי הפלסטינים. נתניהו לא יקבל פחות מכניעה פלסטינית מוחלטת, והוא מאיים להפציץ את איראן עם היא לא תיכנע באופן מוחלט לדרישות ישראל. אולם העולם והאמריקאים אומרים לנתניהו דבר פשוט: הכניעה המוחלטת שאתה מבקש כרוכה בהקזת דם, בהרס הכלכלה, ובאנרכיה מוחלטת, שרק אל-קאעידה וקיצונים אחרים ייהנו ממנה.

סירובו של נתניהו לדון עם הפלסטינים על גבולות המדינה הפלסטינית והמשך גרירת הרגליים במו"מ עקר, תוך ניסיון לטעון שהבעיה האמתית היא איראן, לוקים בחוסר אמינות משווע. ישראל הפכה את עצמה למכשול בפני השגת הסדר באזור, והפערים בינה לבין ארה"ב ושאר העולם הולכים ומתרחבים. אובמה, הפועל מתוך אילוצים פנימיים, כלכלה מדשדשת, חוב תופח, וציבור שמאס במלחמות חסרות תוחלת, ממשיך להביע מחויבות לישראל, אבל אינו מחויב למדיניותה.

אם ישראל רוצה להשפיע על המהלכים באזור, עליה לתרום את תרומתה, ולהגיע לפתרון עם הפלסטינים. נתניהו נשא את נאומו אחרי שהקטר כבר יצא מהתחנה. אם הוא רוצה להשמע, עליו לעשות מעשה ולסיים את הכיבוש. מובארכ, אסד, אחמדינג'אד ובוש כבר אינם אתנו יותר. אובמה מבין את זה היטב, אבל נתניהו מסרב להבין זאת. הוא מקווה שהם עוד יחזרו, ויש לו על מה לסמוך. מסיבת התה אורבת לאובמה ומשתקת את ממשלו, ומשמרות המהפכה ממשיכות לפעול נגד רוחאני, ולכן שום דבר עוד לא הוכרע. אם יתממשו תקוותיו של נתניהו, נעבור עוד מלחמה, הכלכלה תיהרס, קסאמים ימשיכו ליפול וההתעללות בפלסטינים תמשיך. אבל נוכח התהליכים שעוברים על האזור ומול דעת הקהל בעולם, נתניהו והימין הישראלי דופקים את הראש בקיר, ועל כן סופם להפסיד.

אודות יעקב בן-אפרת