נתניהו הלך, ומה נשאר?

את הסיבוב השני הפסיד נתניהו בגדול, ויחד עם זה יריבו לא הצליח לנצח. הפלונטר שנוצר בסיבוב הבחירות הראשון רק הסתבך עוד יותר בסיבוב השני. נתניהו הפסיד לא רק משום שמספר התומכים בו ירד, אלא משום שהוא נכשל כישלון חרוץ הן בנסיונותיו למחוץ את אביגדור ליברמן ולגמד את הרשימה המשותפת. לאחר שלא הצליח להרכיב ממשלה באפריל, הליכוד פתח במערכה של "ליברמן אשם" ואנחנו נחסל אותו, ולקראת סוף מסע הבחירות האחרון הוא החל בהסתה פרועה נגד הרשימה המשותפת תחת הסיסמה "הערבים גונבים את הבחירות". ההתקפות על בני גנץ היו מעוטרות בתמונותיהם של איימן עודה ואחמד טיבי. התוצאה? ליברמן עלה בשלשה מנדטים, אחוז ההצבעה ברחוב הערבי עלה מכמעט  50% ל- 60%, מה שהוסיף לרשימה המשותפת עוד שלשה מנדטים. הליכוד ירד ב-4 מנדטים , מבלי לספור את ארבעת המנדטים של כולנו שנבלעו במיזוג עם הליכוד ללא כל ערך מוסף. גם ההסכם ההזוי עם משה פייגלין לא הניב פירות.  

הכישלון של נתניהו אינו רק אלקטוראלי. הוא אמנם שמר על "הבייס" שלו, אותם מיליון בוחרים שהולכים אחריו באש ובמים, אלא שבדרך הוא איבד את כל היתר. כמו חברו טראמפ, נתניהו ראה בפילוג החברתי ובהסתה מתכון לשמירה על שלטונו. זה לא עבד בפעם הראשונה, והכשיל אותו גם בפעם השנייה. בנוסף, ההסתבכות המשפטית שלו, ההתעסקות האובססיבית עם רשויות המשפט והתקשורת, החיבור לקיצוני המתנחלים וממשיכי דרכו של מאיר כהנא, הוויתורים המפליגים למפלגות החרדיות, כל אלו קוממו עליו אפילו גורמים מהאגף הליברלי בליכוד. מדובר על חזית רחבה ביותר: אישים כמו הנשיא ריבלין, בני בגין ולימור לבנת שלא תמכו בו, חברי ליכוד לשעבר כמו משה יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר שחברו לבני גנץ, שלא לדבר על ציבור בוחרים רחב שנחלק בין "יש עתיד" מפלגת העבודה ומרצ. ברגע שליברמן זנח את נתניהו והציבור הערבי שינס מותניו ויצא להצביע, גורלו של נתניהו נחרץ.

לכתו של נתניהו מסמנת את סופה של תקופה. 23 השנים בהם פעל נתניהו בזירה הפוליטית הטביעו את חותמן על ישראל, ושינו את אופייה מקצה לקצה. העובדה שכהונתו שרדה כל כך הרבה שנים, אפילו יותר מכהונתו של בן גוריון, נובעת מכך שכמו בן גוריון, הוא אימץ אג'נדה פוליטית וכלכלית, גם אם הפוכה לחלוטין לזאת של מייסד המדינה. בעוד בן גוריון ייסד את הכלכלה הציבורית והעניק את הכוח להסתדרות, נתניהו הפריט את המשק והעניק את הכוח לבעלי ההון הגדולים על חשבון העובדים. בעוד מפא"י הייתה חרדה לשמירה על הרוב היהודי באמצעות גירוש הפלסטינים ב- 1948, ולאחר מכן בהסדר טריטוריאלי בשטחים שנכבשו ב- 1967, נתניהו פעל להכשיל כל הסדר, לחזק את ההתנחלויות, ולהטיל ריבונות ישראלית על הגדה המערבית. בעוד שבן גוריון וממשיכיו שמרו על הסטטוס קוו בנושא דת ומדינה, נתניהו פעל כדי להפר אותו, תוך חיזוק הדתיים והלאומנים אשר פעלו בכל המישורים. החל מהתערבות במינוי שופטים, דרך הדתה בבתי הספר וצנזורה על כל ביקורת באמנות ותרבות, ועד דחיקתם של החילונים הליברלים לפינה תוך האשמתם כשמאלניים, בוגדים, מתבוללים ואוהבי ערבים.

זוהי המדינה שמותיר אחריו נתניהו: מדינה המכילה בקרבה שני מיליון וחצי פלסטינים מהגדה המערבית, עוד שני מליון פלסטינים הכלואים בתוך רצועת עזה; כלכלה מוטת מונופולים ובעלי הון גדולים; תקציב ביטחון המממן ממסד ביטחוני שבע ומנופח; ותקציב ממשלתי גרעוני שאינו יכול לכסות על הצרכים ההולכים והגדלים של השירות הציבורי, כמו בריאות, חינוך, תחבורה ודיור.

הכלכלה הניאו ליבראלית שנתניהו אימץ בחום, הרזיית השירות הציבורי לטובת השמנת הסקטור הפרטי, הוכחה ככישלון חרוץ במדינות בהן בוצעה. בבריטניה וארה"ב היא יצרה משבר כלכלי אדיר שהצמיח מנהיגים כדונלד טראמפ, ובוריס ג'ונסון, נציגיהם של הפופוליזם החדש, הפוגע קשות בשיטה הדמוקרטית ויוצר כאוס ואנרכיה. אם ניקח בחשבון שהמצב בעזה וברשות הפלסטינית יתפוצץ בגלל הלחץ וחוסר המוצא, ושהשיטה הכלכלית הקיימת אינה יכולה לממן את רמת החיים הרצויה לרוב הישראלים, ניווכח שנתניהו מותיר מאחוריו כאוס ואנרכיה, שמתבטאים בכך שסיבוב הבחירות השני לא הצליח לכונן ממשלה יציבה.

בני גנץ אמנם מצטייר כמושיע שיציל את ישראל מהסיוט המתמשך, אבל לא ברור כלל שהוא יכול לטפל בבעיות המהותיות שנתניהו מותיר אחריו. שלושת הרמטכ"לים ושר אוצר אחד שעבד עם נתניהו בממשלתו הקודמת אמנם מבשרים שנוי בצורה אבל לא בתוכן. בשאלה אסטרטגית כמו איראן, הם תומכים בסירובו של נתניהו להסכם הגרעין; הם מברכים על כל הפצצה של חיל האויר הישראלי בעיראק, סוריה ולבנון; הם מסרבים לדבר על כל הסדר עם הפלסטינים, וחושבים שידו של נתניהו רכה מדי כלפי החמאס.

בנושא הכלכלי, יאיר לפיד כשר אוצר הוכיח שהוא ממשיך דרכו של נתניהו. הוא דוגל באותם העקרונות של ריסון פיסקלי, העדפת הסקטור הפרטי על הציבורי, מניעת כל רפורמה בנושא האנרגיה או פיתוח אנרגיה מתחדשת, שלא לדבר על הרחבת תקציבים בנושא חינוך, בריאות, רווחה ותחבורה. העובדה שבני גנץ מתרחק מתמיכת הרשימה המשותפת כמו מאש, מראה שהוא רוצה להמשיך את דרכו של נתניהו, אבל בדרכי נועם ותוך התרחקות מהקיצוניות הדתית והרטוריקה המסיתה והפלגנית.

שתי מערכות בחירות בוזבזו בהשמצות הדדיות, הסתה, והמנעות מדיון בנושאים מהותיים. לא רק גנץ נמנע מכך, אלא גם מפלגת העבודה שחברה לגשר של אורלי לוי ובכך זנחה את היומרה להציג תכנית מדינית אלטרנטיבית, וכך גם עשתה מרצ כאשר חברה לאהוד ברק. ישראל שאחרי נתניהו איבדה את דרכה, ולא קמה שום מפלגה המסוגלת להציב מולו אלטרנטיבה אמתית. כן, ישראל ירדה מהפסים. בזמן שהיא מתקוטטת על מי ינווט את הספינה, טראמפ זונח את ביבי. במקום להפציץ את איראן הוא מחפש נואשות להפגש עם חאסן רוחאני, הוא נוזף בנתניהו על הבטחתו לספח את בקעת הירדן, והפנטגון מביע דאגה נוכח ההפצצות הישראליות בתוך עיראק. פג תוקפו של "מגע הקסם" של נתניהו, שהתרברב בהיותו בליגה של מנהיגי העולם.

זאת הסיבה שבבחירות האלה, כמו באלו שקדמו לה ואלה שיבואו אחריה, מפלגת דעם תמשיך להציב אלטרנטיבה כלכלית מדינית מהפכנית תוך סירוב להשתתף ב"משחק הפוליטי" הנוכחי. זהו משחק פוליטי המתרחש מחוץ למגרש, אין בו כללים ברורים, אין לו מטרות ברורות, שחקניו לובשים חולצות המקשות לזהות באופן ברור מי שייך לאיזה מחנה, והתוצאה היא שכל הצדדים מפסידים והבעיות נותרות על כנן. המבוי הסתום האלקטורלי משקף מבוי סתום מדיני וחברתי המלווה אותנו מזה שנים רבות. הפרדיגמות הישנות קרסו כולן, ביניהן הכלכלה הניאו ליברלית של נתניהו כמו גם הפתרון המבוסס על הפרדות מהפלסטינים, בין אם באמצעות הסכם אוסלו או כל תכנית אחרת.

המשך ההתעקשות על פתרון שתי המדינות, כאשר אין פרטנר פלסטיני או תנאים פוליטיים המאפשרים להקים מדינה פלסטינית ריבונית, משאירים את יסודות הפשיזם בישראל על כנן. דעם אינה רוצה את נתניהו, אבל איננה תומכת בגנץ, כי הוא אינו מציג אלטרנטיבה אמינה. הדרך היחידה לצאת מהמבוי סתום הוא לאמץ פרוגרמה פוליטית דמוקרטית וירוקה שחוצה את הקווים הלאומיים, שמחברת בין יהודים ופלסטינים על בסיס עקרונות אוניברסליים של שוויון אזרחי, כלכלי וחברתי. הדבקות של האופוזיציות הקיימות, היהודית בציונות המפלגת, והערבית בלאומנות הערבית, מותירים את הימין כאלטרנטיבה יחידה, בין אם בצורת ליכוד או בצורת כחול לבן.