נתניהו – הנייה: המכנה המשותף

מה משותף בין ראש ממשלת ישראל לבין ראש ממשלת חמאס? באופן פראדוכסלי הם חולקים אותו אוייב – ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). השנאה של הנייה לאבו מאזן היא לא פחות מתהומית. עבאס מבטא את כל מה שהנייה מתעב: פשרה עם ישראל, חילוניות, ושלילת המשטר האיסלאמי. נתניהו מצדו שונא את אבו מאזן כי המתינות שלו מאיימת על שליטת ישראל בגדה. אבו מאזן רוצה להגיע לשלום עם ישראל על בסיס החזרה לגבולות 4 ביוני 1967 ופירוק כל ההתנחלויות. הוא מאיים על עתידו הפוליטי של נתניהו, כי כדי להגיע לשלום על נתניהו להפרד מבני בריתו הקיצוניים מימין, וגם על ארץ אבות.

יותר מכך, המשותף בין שני המנהיגים הללו, המובילים את אזרחיהם לעוד "סבב" אלים והרסני, הוא ההסכמה לגבי גורלה של עזה, ובמשתמע, גורלה של הגדה המערבית. נתניהו מאוד אוהב את הפילוג הפנים פלסטיני, המשמש תירוץ נהדר לטענה המפורסמת ש"אין פרטנר לשלום". הנייה, על מנת לשמור על מעמדה הבכיר של עזה, מעמיק את הפילוג ככל יכולתו, ועל הדרך הוא מחפש דרך לחסל את "הפרטנר" אבו מאזן.

הפרטנרים האמיתיים, אם כן, הם נתניהו והנייה, ושניהם יודעים זאת. שניהם לא מאמינים בשלום: הנייה חוזר ואומר שהוא לעולם לא יכיר בישראל, ונתניהו אמנם נאלץ לבטא את צמד המילים "שתי מדינות", אבל מהתנהגותו ברור שלעולם לא יכיר במדינה פלסטינית. במקרה כזה הודנה, תהדיה, הפסקת אש, הרתעה הדדית – לא משנה איך מכנים זאת – הוא פתרון אידיאלי לשני הצדדים.

כמו צמד תאומים סיאמיים

הדברים האלה באו לבטוי מובהק בנאום שנשא הנייה ביום השני למבצע "עמוד ענן". תחנות הטלוויזיה בשרו שצפוי נאום חשוב, וכולנו נדרכנו למוצא פיו של הנייה, אשר ללא ספק קובע את גורלם של אזרחים רבים משני צדי הגדר. בדיוק בשעה שמונה בערב הופיע הנייה בפנים קודרות, וכעשרים דקות מתוך נאומו, שארך חצי שעה, הוא הספיד את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, בדרשה דתית שכולה הלל לשהידים המקריבים את עצמם על קידוש השם. בעשר הדקות שנותרו הוא שיבח את מצרים על צעדיה הנמרצים, שהצטמצמו להחזרת השגריר ושיגורו של ראש הממשלה הישאם קנדיל ביום למחרת. הנייה ניכס לעצמו ולאחים המוסלמים את האביב הערבי, ורק בקשה פשוטה אחת ממצרים היתה לו. לא ביטול הסכמי השלום עם ישראל, לא איום במלחמה, רק בבקשה, פתחו את מעבר רפיח.

נאומו של הנייה חשף למה הוא חותר. הוא לא דיבר על מדינה פלסטינית, ולא איים לפנות לאו"ם כדי לקבל הכרה בינלאומית. הוא גם לא טרח לפנות לכל העם הפלסטיני. כאשר מנה את השהידים של העם הפלסטיני הוא הזכיר את אחמד יאסין ואת עבד אל עזיז רנטיסי, ונמנע מאזכור מנהיגי אש"פ שנרצחו ע"י ישראל, החל מאבו ג'יהאד ממייסדי הפתח, הסופר גסאן כנאפני ועד אבו עלי מוסטפא, מנהיג החזית העממית. ההיסטוריה הפלסטינית על פי הנייה התחילה עם חמאס, והיא מממשת את יעודה בהקמת מדינת עזה הזוכה לאטה בהכרה.

במקביל להנייה, אולפני הטלוויזיה הישראלית ארחו את שרי הליכוד שנשלחו למשימה הסברה. תפקידם היה לטשטש את העובדות ככל האפשר, ולגייס את הציבור לעוד "סבב" שולל. ישראל כ"ץ נראה כמתואם עם הנייה, ומסביר שמטרת המבצע הצבאי הנוכחי היא לא למגר את שלטון חמאס, אלא לנסות להגיע אתו לשקט, ולקבוע בעזה גבול ברור כמו בלבנון. כץ טען שישראל צריכה להתנתק בהדרגה מעזה, להפסיק לספק לה חשמל, דלק, ואת צרכיה החיוניים העוברים דרך המעברים. זה בדיוק מה שדורש הנייה מהמצרים: פיתחו את מעבר רפיח למעבר של סחורות ואנשים למצרים, והגבול בין עזה לבין ישראל יהיה הגבול השקט ביותר.

מענין לציין שבאולפן בו מופיעים אנשי הליכוד, לא נפקד מקומם של נציגי האופוזיציה לצורך האיזון, כי בל נשכח שאנחנו בזמן בחירות, וחשוב שהזמן יתחלק בצורה שווה. כצפוי, נציגי "האופוזיציה" מביעים תמיכה גורפת במהלכיה הצבאיים של הממשלה, אך מנסים בכל זאת להשחיל בביישנות רעיון תבוסתני. הם מסכימים שנכון כרגע לכפות על חמאס הפסקת אש לטווח ארוך, אולם אם רוצים לפתור את הבעייה ולמנוע את התחדשות המלחמה, יש להדבר עם אבו מאזן כדי להגיע לפתרון כולל. שרי הימין מתפרצים לדברי נציגי "האופוזיציה" ומהסים אותם בצורה בוטה במילים כמו "מה הקשר", או "אנחנו לא נעשה לאבו מאזן את המלאכה ונפיל את חמאס", וכמובן, "אבו מאזן חלש ולא שולט, ולכן אין עם מי לדבר".

זה לא כל כך פשוט

וכך מתחברים להם כמו זוג תאומים סיאמים, הימין הישראלי, השואף להנציח את שליטתו על הגדה המערבית, והפונדמנטליזם האיסלאמי, השואף להנציח את שלטונו על עזה. אבל, אליה וקוץ בה. כדי שזה יתממש צריך לפתוח את מעבר רפיח, וכך לשחרר את ישראל מעול חמאס, ואת חמאס מכל תלות בישראל.

אלא שבלי מצרים שום דבר מכל זה לא יקרה. לכאורה, המצאותם של האחים המוסלמים בשלטון היתה אמור להקל על המהלך, אלא שזה לא כל כך פשוט. פתיחת מעבר רפיח פירושה חיסולו הפוליטי של אבו מאזן ושל הרשות הפלסטינית, ואתו חיסול האפשרות להקים מדינה פלסטינית. לכן החלום הרטוב של ביבי הוא הסיוט הגדול של מורסי, שמתנה את פתיחת מעבר רפיח בפיוס בין הנייה לאבו מאזן, והעברת השליטה על המעבר לרשות הפלסטינית.

כך הכל חוזר לאבו מאזן, "הלא פרטנר" הלא רלבנטי, שהפך נלעג וחסר אונים. האמריקאים, האירופאים וגם המצרים מבינים היטב שההכרה דה פאקטו בחמאס תנציח את הסכסוך בגדה המערבית. היא תעביר לאירגון הפונדמנטליסטי את השליטה על עזה, בעוד שהשאלה הפלסטינית תמשיך לבעבע בלי פתרון ותסכן את כל האזור. כאשר ישראל יצאה למבצע עופרת יצוקה הסוגייה הזאת עמדה על הפרק. אז האשים חמאס את משטרו של מובראכ שסרב לפתוח את מעבר רפיח כמשתף פעולה עם הכיבוש. היום אותה שאלה ניצבת ללא פתרון, למרות שאת מקומו של משטר מובארכ תפסו האחים המוסלמים.

המפתח לפתרון בעזה אינו תלוי בהרחבת המבצע הצבאי. שבעים אלף חיילים לא יפתרו את הבעייה, והמבצע הזה, כמו קודמו, לא ישיג כל מטרה. הדרך היחידה להבטיח את השקט בדרום, וגם בתל אביב ובירושלים הוא להגיע לסיום הסכסוך עם הפלסטינים. לפני ארבע שנים בעקבות סיום מבצע "עופרת יצוקה" כתבתי במאמר שכותרתו "ישראל וחמאס נצחו, מי הפסיד":

"היום, כאשר האמת כבר ידועה, גם לאולמרט ברק ונתניהו, והיא, שאין פתרון ללא חזרה לגבולות 67, הם ממשיכים לעשות הכל על מנת לא להגיע להסדר כולל וסופי. המנהיגות הישראלית היא מנהיגות פחדנית, שנגררת אחרי הלכי הרוחות של העם במקום להובילו, מסרבת לדון על מזרח ירושלים, לסגת מרמת הגולן, וממשיכה לממן את המתנחלים. התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות זו היא המשך שפיכות הדמים, ללא הצדקה ובודאי שללא כל תכלית."

ארבע שנים מאוחר יותר, ובעיצומן של צפירות והפצצות, מילים אלו מקבלות משנה תוקף. מבצע עופרת יצוקה בניהולם של אולמרט ולבני, העלה את נתניהו לשלטון. היום, לפני הבחירות, חובה על כל מי שרוצה להציב אלטרנטיבה לימין הפונדמנטליסטי, ולמנוע את המלחמה הבאה, לקרוא בצורה ברורה: הפסיקו את המלחמה הארורה הזאת, סיימו את הכיבוש וההתנחלות, ועשו שלום.

 

אודות יעקב בן-אפרת