נתניהו וחמאס נגד הג'יהאד

הפתגם הערבי אומר: "אנא ואחוי עלא איבן עמי, ואנא ואיבן עמי עלא אל-גריב", ובתרגום חופשי, "אני ואחי נגד בן דודי, ואני ובן דודי נגד הזר". בהתאמה למציאות שלנו אפשר לתרגמו כך: "ביבי וגנץ נגד חמאס, וביבי וחמאס נגד הג'יהאד". זה מה שמשתמע מהחיסול הישראלי של מנהיג הג'יהאד האסלאמי הסורר, בהא אבו אל-עטא. במסיבת עתונאים מתוקשרת היטב, הבהיר נתניהו שהפעולה זכתה לתמיכה של הקבינט ושל יריבו הפוליטי בני גנץ, וחזר והדגיש כי המטרה היא הג'יהאד ולא החמאס. הפעם בניגוד לפעמים הקודמות, חמאס לא מואשם באחריות לכל המתרחש בעזה בהיותו הריבון, אלא הג'יהאד לבדו מואשם. בסך הכל ישראל עשתה טובה גדולה לחמאס, מאחר ולמעשה היא הוציאה לפועל את שאיפת החמאס להנחית מכה על הג'יהאד, שמפריע לה להגיע להסדרה עם ישראל בתיווך מצרי.

כאשר הכוכבים הסתדרו להם והגלקסיות נעמדו דום, ואבו אל-עטא הוצא להורג, פגע גם טיל מדוייק בבניין בלב דמשק כדי להוציא להורג את אכרם אל-עג'ורי, מפקדו הישיר של אבו אל-עטא, ובעל קשרים קרובים למפקד כוח אל קודס האיראני, קאסם סולימאני. מכאן עולה שהפעולה הגאונית הזאת נועדה לצוד שתי ציפורים במכה אחת: לשחרר את חמאס מלחץ הג'יהאד, ולאותת לאיראן שישראל לא הולכת לשום מקום, וכי דין דמשק כדין עזה.

פתגם ערבי נוסף אומר: "אדבר אתך יא כלתי כדי שתשמע השכנה", ובשפת נתניהו, אמנם תקפנו את הג'יהאד אבל אנחנו מתכוונים לאיראן. למרות שהטילים נורים מעזה, החשש האמתי הוא מטילים איראנים שיכולים להגיע מתימן. אלו יודעים לפגוע בחלון חדר השינה של כל אזרח ישראלי, בדיוק באותו הדיוק שהטיל הישראלי פגע בחלון חדר השינה של אבו אל-עטא בעזה.

ההשבתה המוחלטת של תל אביב, שהשאירה מיליון תלמידים בבית, מראה שישראל ממש נכנסה לפאניקה ולא בכדי. בישראל גובר החשש המוצדק שהיא נותרה לבדה במערכה. טראמפ נטש את המזה"ת ושינה את מדיניותו כלפי איראן ב- 180 מעלות. רק אתמול היה טראמפ ידידו הקרוב של נתניהו ועמוד התווך במדיניותו הנוקשה כלפי איראן. היום הוא כבר לועג לביבי ,ומתרברב בכך שהוא, טראמפ, זוכה לתמיכה של 98% מתושבי ישראל, כך שהוא יכול בהחלט למלא את מקומו של נתניהו אם יצטרך.

ואכן, טראמפ זנח את ישראל, התקפל בפני האיראנים, והעצים את תעוזתם עד כדי תקיפת מתקני הנפט הסעודים בטילים מדוייקים, המדירים את שנתם של הגנרלים הישראלים. ההשבתה של תל אביב מוכיחה שאזרחי ישראל חשופים בפני הטילים האיראנים, ומכאן שמשחקי המלחמה על אדמת סוריה ועיראק הסתיימו. לא במקרה הדגיש חסן נסראללה בנאומיו האחרונים, ש"מי שקיווה למלחמה בין ארה"ב ואיראן התאכזב, הסיכויים שמלחמה כזאת תתרחש הם נמוכים ביותר".

היכולות המודיעיניות הידועות של ישראל כשלו לנבא את המהפך במדיניות טראמפ כלפי המזה"ת. מעתה על ישראל להסתגל לעובדה שארה"ב לא רואה ב"שלום האזור ובשמירה על מקורות האנרגיה במפרץ" עניין בעל משמעות אסטרטגית לבטחון הלאומי האמריקאי, שעבורו היא מוכנה לשלם בחיי חייליה. עיראק, סוריה, תימן וגם הנושא הפלסטיני הפכו לנטל שטראמפ לא מוכן לשלם בעבורו. ישראל נותרה לבדה מול סביבה העוברת שנויים מרחיקי לכת, המזעזעים את כל המשטרים הערביים.

רק כדוגמא ניקח את התחדשות האביב הערבי, כאשר רק השנה נפלו שני משטרים שנראו נצחיים: משטרו של  עבד אל-עזיז בוטפליקה באלג'יר, ועומר אל-בשיר בסודאן. בהמשך פרצו הפגנות המוניות בעיראק ובלבנון, שתי מדינות שנפלו לידי האיראנים. ובכן, מתברר שארה"ב אינה מעוניינת להכנס לתוך היורה הרותחת הזאת כדי להגן על משטרים רקובים שעבר זמנם.

ייתכן וישראל יכולה להתנחם בעובדה, שבזמן שטרמפ מתחנן להפגש עם נשיא איראן חסן רוחני ונכנע לתוקפנות האיראנית, פורצות בעיראק הפגנות אנטי איראניות דווקא במרכזי האוכלוסייה השיעית, ובלבנון דורשות הפגנות המוניות את הסתלקותן של כל המפלגות בקריאה: "כולם פירושו כולם, וחיזבאללה ביניהם". כך שברגע שנסראללה בישר על נסיגת ארה"ב מול איראן, הוא מצא את עצמו עומד למעשה בפני מיליוני לבנונים היוצאים נגדו ובני בריתו. בלבנון ובעיראק הדרישות דומות. שניהם רוצים משטר פוליטי לא עדתי, חילוני, הפרדת הדת מהמדינה, חיסול המיליציות החמושות והקמת מדינת רווחה מודרנית. לאור זאת, תשומת הלב האיראנית המלאה צריכה להיות נתונה למתרחש בקרב העם העיראקי והלבנוני. בהמשך לעמדת איראן ביחס להתקוממות הסורית ב 2011, ההוראה של המנהיג הרוחני האיראני היא חד משמעית, לדכא את המהפכה הדמוקרטית בכוח.

לא הסנקציות הכלכליות ולא הצבא הישראלי מהווים את האיום הקיומי העיקרי על המשטר האיראני, אלא דווקא האביב הערבי, והפחד שיהפוך לאביב איראני. אמנם לאחר שדיכוי המהפכה הסורית הצליח, אסד ביצר את שלטונו בעזרת רוסיה, הגנרל סיסי הצליח לדכא את המהפכה המצרית והסעודים נשמו לרווחה, שוב הוכח שהאביב הערבי הוא תהליך בעל משמעות היסטורית עמוקה ומתפתחת. הוא פרץ דווקא בעיראק ובלבנון שנפלו כפרי בשל בידי איראן לאחר ניצחונה בסוריה. התהליכים האלו תופסים את ישראל ללא תשובה. השאלה המעניינת היא, מי הוא האויב המאיים היום על קיומה יש ישראל, איראן? או שמא המהפכות הדמוקרטיות המאיימות למוטט משטרים ידידותיים במצרים, סעודיה וירדן, המכונות "הציר הסוני המתון"?

דכוי המהפכה הסורית ע"י משטרו הרצחני של אסד הפיח תקווה בישראל. אמנם הנוכחות האיראנית בסוריה ולבנון יצרו בעייה, אבל מצד שני, כישלון המהפכות הדמוקרטיות רק חיזק את הסברה הישראלית שהדמוקרטיה אינה הולמת את התרבות הערבית. אלא שמה שמתרחש בתוניסיה, אלג'יריה, סודאן, עיראק ולבנון מלמד שהדמוקרטיה היא שאיפה כה עמוקה, שהצעירים הערבים מוכנים להקריב את חייהם עבורה. השאלה היא, האם תלחם ישראל נגד הצעירים האלה? האם הצעירים האיראנים, שבמוקדם או מאוחר ילכו בעקבות הצעירים העיראקים והלבנונים, יהוו גם עבורה סכנה קיומית? האם מצפה ישראל שהמשטר האיראני יטביע את המהפכה העיראקית בדם? משימה זו תהיה מוטלת על קאסם סולימאני, אויבה המושבע של ישראל, אשר עשוי במקרה כזה להפוך לידידה.

שאלת השאלות שכדאי למודיעין הישראלי, קברניטיה ואזרחיה לשאול עצמם היא, מה ייקרה אם האביב הערבי ידפוק על דלתות רמאללה ועזה, והסיסמה "כולם פירושו כולם, גם פתח וגם חמאס" תבקע מגרונותיהם של אלפי צעירים פלסטינים? מה יקרה אם הבלתי אפשרי יתגשם, ומיליוני צעירים מטהראן ועד רמאללה ועזה יצאו לרחובות, ויכוננו משטרים דמוקרטים תוך הפלת המשטרים הדיקטטורים שישראל סמכה עליהם וידעה איך להתנהל מולם? האם היא תמשיך במקרה כזה לקיים כבוש ישיר על חמישה מליון פלסטינים מול עיני העולם, שכבר מאס בסכסוך שטראמפ כינה כעוד אחד מהמלחמות השבטיות?

מה לעשות? כיפות הברזל, שרביט הקסמים ושאר אמצעי ההגנה מפני טילים, אינם יעילים מול רעיונות דמוקרטיים. ישראל רואה את עצמה כמדינה דמוקרטית ובאותה נשימה מנהלת כיבוש צבאי הנשען כולו על כוח צבאי. בכך היא לא שונה ממשטרים כמו איראן ורוסיה, המחפים על חולשתם באמצעות כיבושים טריטוריאליים. העולם המודרני מבין כיום שהתחליף לטריטוריה חדשה היא גלובליזם שיתופי באמצעות הפלטפורמות האינטרנטיות. אפילו המלחמה הניטשת בין סין, ארה"ב ואירופה היא על שליטה בטכנולוגיה ולא על משאבי הטבע.

על ישראל לבחור, האם היא רוצה להתקדם עם האנושות, או לדבוק בדוגמות ישנות של שלמות הארץ וישובה כדי להגשים צו אלוהי, תוך מניעת חירותם של הפלסטינים. הפעולה בעזה, ההסדרה עם החמאס, התאום הבטחוני עם אבו מאזן, והיחסים החמים עם המשטר המצרי, כל אלו אינם נותנים מענה לשאלות האסטרטגיות והשורשיות העומדות בפתחנו.    

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת