נתניהו זועף ויחימוביץ' מייבבת

מסע הצלב של נתניהו נגד שאר העולם עמד במרכז נאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת. הנושא המרכזי הוא כמובן איראן, אבל החיצים מופנים אל ארה"ב ובעלות בריתה במערב. הסנקציות השפיעו מעל המצופה וגרמו לשנוי פוליטי בטהראן, כאשר רוחאני מנסה לגרום להסרתן משום שהן חנקו את הכלכלה האיראנית ומאיימות על עצם קיום המשטר. אך ישראל מרגישה נבגדת. עליה להתמודד עם המציאות החדשה באזור ובעולם, אבל הימין הישראלי נעדר כלים לעשות זאת. התפיסה של אפס ויתורים מתנגשת עם רצונה של הקהילה הבינלאומית לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח באיראן, כדי לחזק את האגף של הנשיא רוחאני מול השמרנים בהנהגת חמינאי.

נתניהו מכיר ביעילות הסנקציות ובעובדה שהן הביאו לשנוי הפוליטי באיראן, אבל לטענתו, על ארה"ב להמשיך עם הסנקציות עד שהמשטר יוותר לחלוטין על ייצור אנרגיה גרעינית. על פי נתניהו לאיראן יש מספיק נפט וגז, מה שמייתר לחלוטין את הצורך לפתח אנרגיה גרעינית. הטיעון הישראלי אינו מופרך לחלוטין, אולם הוא לוקה בחוסר הבנה של המציאות הפוליטית.

למעשה נתניהו דורש שהמערב ימשיך להפעיל את משטר הסנקציות עד שיביא להפלת משטר האייתולות ולכינונו של משטר נוח יותר למערב ולישראל. לעומתו, האמריקאים מעריכים כי המשך הטלת הסנקציות ישחק בסופו של דבר לידי השמרנים, שיוכלו להגיד, 'עשינו מחוות למערב, חייכנו והתרפסנו, חזרנו לדבר עם האמריקאים, וכל מה שקיבלנו הוא המשך החנק הכלכלי'.

בנאומו האחרון באו"ם הבהיר אובמה היטב כי הוא מקבל את זכותה של איראן לפתח אנרגיה גרעינית, כל זאת בניגוד לתפיסת נתניהו. כמו כן הוא מקבל את פסיקתו של המנהיג העליון חמינאי שאיראן לא תפתח נשק גרעיני. לעומת בוש, אובמה אינו יכול להרשות לעצמו לנקוט בעמדה של אפס ויתורים, כי הוא מודע לכך שבעקבות הלקח של עיראק, ארה"ב איבדה את היכולת לכפות את רצונה באמצעים צבאיים. הסכסוך האמריקאי בין הקונגרס לבין הבית הלבן, המתבטא בוויכוח על התקציב ועל תקרת החוב, מוכיח שמעמדה הבינ"ל של ארה"ב נמצא בנסיגה עמוקה, ומכאן הצהרת אובמה ש"לא נמשיך להיות השוטר של העולם".

נתניהו נפרד לשלום מאובמה

נתניהו לא מכיר את השפה הזאת. הוא לא מאמין בדיפלומטיה, הוא לא מאמין במו"מ, והוא כן מאמין גדול באיומים צבאיים והסתמכות על כוח נטו. על כן הנאום של נתניהו בכנסת מבטא קרע מאובמה, מתוך תקווה שארה"ב תיכשל והשמרנים יתפסו מחדש את המושכות באיראן ובארה"ב עצמה. ההפיכה של הגנרל סיסי במצרים מפיחה בנתניהו תקווה, והשינויים במצרים מוכיחים את התיאוריה הבסיסית שלו: ראשית, המנטאליות הערבית אינה בשלה לדמוקרטיה; שנית, משטרים דיקטאטורים מייצרים יציבות והם יכולים להגיע להבנה עם ישראל. כך זה התנהל במשך כ-60 שנה, ותפיסת הביטחון של ישראל בנויה על כך שזה יימשך שישים שנים נוספות.

מאחר ולדעת נתניהו ממשל אובמה טועה טעות חמורה בכל הנוגע לאיראן ולראייה האסטרטגית של המזה"ת, הוא החליט לסגת מההבנות עם הממשל בנוגע לשאלה הפלסטינית. בנאומו בכנסת הוא נתן תחושה שהשיחות עם הפלסטינים לא מתקדמות, ושאינו רואה כל דחיפות להגיע איתם לשלום. נתניהו רואה בגנרלים המצרים ובמשטר הסעודי בני ברית מול אובמה, והוא לא מרגיש שום לחץ ערבי להגיע להסדר עם אבו מאזן. לכן המילה ביטחון מככבת בנאומיו, והדרישה להכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית חוזרת בהם ונשנית. אמור מעתה, הסיבה לסכסוך אינה קשורה בהתנחלויות או בכיבוש, אלא בסירוב הפלסטינים להכיר בישראל.

חדלון האופוזיציה

בנימין נתניהו פועל בזירה כמעט חופשי מלחצים. האופוזיציה היחידה באה מתוך מפלגתו שלו ומתוך גוש הימין. המתנחלים כועסים, יריב לוין אינו מהסס לאיים עליו, ורק בנט נראה נינוח, כי הוא סמוך ובטוח שנתניהו עושה עבורו את העבודה. לעומת האופוזיציה הקולנית מימין, האופוזיציה משמאל נמוגה, ונאום מנהיגת האופוזיציה שלי יחימוביץ' היה עלוב ומתרפס. לא על המהות היא חולקת אלא הדרך. את דבריה פתחה יחימוביץ במשפט: "האיום האיראני, אדוני ראש הממשלה – כאן אין קואליציה ואופוזיציה. כל תיאור העובדות מדויק." מכאן והלאה הפך הנאום שלה ליבבה שהלכה והתגברה ככל שניסתה למתוח ביקורת על כך שנתניהו יוצר פאניקה.

וכאשר יחימוביץ מגיעה לנושא השלום, מתגלים מלוא חוסר האונים של מפלגת העבודה ואובדן דרכה. לשלי יחימוביץ אין כל תכנית מדינית: היא לא מבינה בזה, היא לא מתעניינת בזה, והיא גם לא מאמינה בזה. היא מסתפקת בבקשה פשוטה, שהופכת לסוג של תחנונים: "כראש האופוזיציה, ואני משקפת – אני מאמינה – גם את רצונם של רבים בקואליציה שלך, ואחת היא מה עמדתם, דווח לנו מה קורה בשיחות עם הפלסטינים. תן לנו עדכון. אנחנו כנסת ישראל. אנחנו נצטרך להחליט בבוא היום. עדכון בסיסי". יחימוביץ' חוששת להשאר בלתי מעודכנת, היא דורשת שקיפות, ורק רוצה לדעת כמה פגישות היו בין ציפי לבני לסאיב עריקאת, ולאן הגיעו השיחות.

לא היתה בנאומה של יחימוביץ' מילה אחת המתריעה מפני העיוורון של הימין. היא לא הטילה את האחראיות על העדר כל התקדמות בשיחות על כתפי ממשלת הימין, היא לא הייתה מוכנה להודיע לעם ולעולם שנתניהו הפך לבן ערובה של מרכז הליכוד והמתנחלים, היא לא חשפה את העובדה שנתניהו הגיע למבוי סתום והוא פועל בניגוד למדיניות האמריקאית, והיא לא אמרה בצורה ברורה שמדיניות הימין מתרסקת מול קיר המציאות. להפך, היא הבטיחה להמשיך לתת לנתניהו מטריית הגנה. היה ברור שיחימוביץ' מפחדת להתעמת עם הימין בנושא המדיני.

לעומת זאת היא היתה לביאה זועמת כאשר נתלתה בנושא הכלכלי-חברתי כקרש הצלה, ושלפה לקראת סוף הנאום את הקלף המנצח – הפיטורים הצפויים בחברת 'טבע'. בנושא זה היא הגיעה מוכנה וידעה לזעוק את זעקת המובטלים. היא ריפדה בעובדות את שאט הנפש של הישראלים מההטבות המפליגות שמעניקה הממשלה לטייקונים, משכר המנהלים המופלג, ומחוסר המחויבות של "טבע" למדינת ישראל.

עם כל הכבוד ליחימוביץ', התנהלותה של "טבע" אינה שאלה קיומית כלל ועיקר. זו שאלה הנוגעת לדרכה הכלכלית של המדינה, שיש עליה קונסנזוס, בדומה לנושא האיראני. גם כאן אין קואליציה או אופוזיציה, מאחר וכל הממשלות כולן, ליכוד ועבודה, נוקטות מזה 30 שנה באותה המדיניות. אם שלי יחימוביץ' רוצה לשנות את המדיניות הכלכלית, עליה להציג אלטרנטיבה כוללת, כלכלית ומדינית. למעשה יחימוביץ' מתנהגת כמנהיגה של לובי חברתי, ולא כמנהיגה של אופוזיציה השואפת להחליף את הממשלה.

יחימוביץ' משקפת מגמה קיימת בחברה הישראלית, אשר ויתרה לימין הקיצוני בנושאים קיומיים כמו הכיבוש והמלחמה, ומנסה לשווא לרכוש את אמון הציבור בנושאים חברתיים, כדוגמת הקו של הנהגת תנועת המחאה ב2011. אולם למרבה הצער, הימין איננו רק מדיני אלא גם חברתי, ויעידו על כך כחלון וראשי הערים של הליכוד. כאשר ברחובות תל אביב משתוללת הגזענות נגד פליטים, כאשר ביבי מבטיח שיש בכוחו לגרשם, הוא קונה את לבבות תושבי השכונות העניות והורס ליחימוביץ' ומפלגתה את הסיכויים שם. כל עוד ביבי משכנע שהערבים הם מקור כל הצרות של מדינת ישראל, והמלחמה היא הדרך להבטיח את קיומה של המדינה, הניסיונות לכבוש את לבו של הציבור דרך התייצבות מול חברת "טבע" ודומיה – ייכשלו.

כדי להילחם בימין ולבנות אלטרנטיבה חייבים לשחק במגרש הפוליטי, ולא לברוח ממנו. הימין הישראלי מבודד בעולם, והשנויים בעולם הערבי מוכיחים כי הכוח הצבאי לא יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. הבריחה מהשלום עם הפלסטינים מקרבת את היום בו החברה הישראלית תתמודד שוב עם מרד עממי צודק נגד הכיבוש, המגובה בדעת הקהל בעולם. הנושא הכלכלי הוא חשוב, כמו גם המחאה החברתית שחשפה את אופייה הקפיטליסטי החזירי של ישראל, אבל זה לא העיקר. ישראל היא לא רק קפיטליסטית, היא גם קולוניאליסטית, משום שהיא נושאת על גבה את חטוטרת הכיבוש, שהוא יקר כלכלית ומוסרית גם יחד, ולכן מדיניות הימין לא רק פוגעת במרקם החברתי שלה ומקשה על אזרחיה את החיים, אלא היא בסופו של דבר מעמידה בסכנה את עצם קיומה.

 

אודות יעקב בן-אפרת