נתניהו יורק ועבאס אומר גשם

נאום בר אילן 2 של נתניהו התרכז מטבע הדברים באיראן, אלא שבשולי הדברים נתניהו לא קיפח את הפלסטינים, והזכיר שאלה אנטישמים ואלו גם כן. מה הניע את נתניהו להשמיץ את הפלסטינים בעוד הוא מנהל אתם מו"מ כדי להגיע לאיזה שהיא הבנה לגבי הסדר עתידי? במה עוזר נתניהו לציפי לבני הנושאת ונותנת עם סאיב עריקאת כשהוא מעלה שוב מהאוב את הקשרים של המופתי חאג' אמין אל חוסייני עם היטלר? צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה, כך מתקדם נתניהו לפתרון הבעיה עם הפלסטינים.

נתניהו עושה פליק פלאק לאחור

מה הביא את נתניהו לעשות פליק פלאק לאחור ולסגת מנאום בר אילן 1? יש המיחסים זאת ללחץ של המתנחלים והימין הקיצוני שהשתלט על מרכז הליכוד, ויש בזה הגיון, אבל לא זו הסיבה העיקרית. כזכור, נאום בר אילן 1 היה תשובה לנאומו של אובמה באוניברסיטת קהיר ב- 2009, אשר הרתיח את נתניהו בגלל הקו הפייסני והאוהד שלו כלפי הערבים. לדעת נתניהו, הנאום של אובמה החליש את מובארכ, בן הברית האסטרטגי של ישראל, והחיש את הפלתו. ארבע שנים מאוחר יותר שוב נושא אובמה נאום פייסני באו"ם, והפעם כלפי איראן, ושוב נתניהו מתקצף, מה שמוליד את נאום בר אילן 2.

נאומו של אובמה באו"ם היה פרוגרמתי, והסתמך על הכישלון הניסיון לגרום לשנוי המשטר בעיראק בכוח. מכאן נולדו שתי תובנות אמריקאנית חדשות: האחת, אמריקה מפסיקה להיות השוטר של העולם; השניה, המציאות שיצר האביב הערבי מגבילה את השפעתה של אמריקה על העולם. המסקנות המתבקשת מהתובנות החדשות הן חתירה להבנה עם רוסיה בנושא הסורי, חיפוש של פתרון דיפלומטי לגרעין האיראני, ודחיפות להביא את הסכסוך הישראלי פלסטיני לסיומו. מאחר ואובמה קושר את איראן לפלסטין, נתניהו עונה באותה מטבע, אבל הכיוון הפוך בתכלית.

ברגע שארה"ב נסוגה מההבנות האסטרטגיות עם ישראל בנוגע לאיראן, ישראל נסוגה מהמחויבות שהיתה לה לנושא הפלסטיני. נתניהו כבר לא יכול לסמוך על אמריקה, ולכן נופף באמרה הידועה, "אם אין אני לי מי לי".  אובמה אינו רואה בכוח הצבאי פתרון קסם לבעיות מדיניות סבוכות, בעוד נתניהו נותר לבדו עם תפיסתו הקדמונית, שמה שלא מצליח בכוח יצליח עם עוד יותר כוח. הבעיה, על פי נתניהו, אינה הכיבוש וההתנחלויות אלא השנאה של הערבים כלפי ישראל. האיראנים רוצים להשמיד את ישראל, ורוחאני אמנם מכיר בשואה, אבל דואג לציין שהפלסטינים לא צריכים לשלם את מחירה. בתגובה נובר נתניהו בארכיונים, ושולף מהם את שיתוף הפעולה בין הפלסטינים לבין הנאצים, ובכך מרמז שהם כן צריכים לשלם את המחיר.

דבריו של נתניהו לא מרשימים את אבו מאזן. נראה שהפלסטינים יותר חוששים מהמחויבות המזויפת של ישראל לשתי מדינות, מאשר מהתכחשותה המוחלטת לאחריותה להמשך הכיבוש. נתניהו הניצי נוח לפלסטינים, כי הוא מבודד את ישראל ומחזק את מעמדם כקרבן הנצחי שהעולם חייב לבוא לעזרתו. על כן תשובתו של אבו מאזן לנאום בר אילן 2 הייתה פשוטה וישירה: "התאום בטחוני עם ישראל מתבצע במאת האחוזים". עוד הוסיף אבו מאזן בפגישה עם שדולת הכנסת למען שתי מדינות: "יש מי שמאשים אותנו שאנחנו מעדיפים ללכת לאו"ם במקום לנהל מו"מ, אבל זה לא נכון. אנחנו יודעים שהבעיה שלנו תיפתר רק ליד שולחן המו"מ".

אבו מאזן עושה פליק פלאק לפנים

הפלא ופלא, אותו אבו מאזן שסירב להיכנס למו"מ עם ישראל בזמן נאום בר אילן 1, כאשר נתניהו החליט להקפיא את ההתנחלויות למשך עשרה חודשים, מוכן היום לקיים מו"מ ללא תנאים, ללא כל מחויבות ישראלית, לאחר שנתניהו התכחש פומבית למחויבותו הקודמת לשלום, וחזר לזמירותיו הסרבניות הנושנות. הרמז לפענוח החידה הזאת נמצא במצרים. כאשר אובמה מתריס נגד המשטר הצבאי של סיסי שהפיל את מוחמד מורסי הנשיא הנבחר מטעם האחים המוסלמים, ומודיע על קיצוץ בתמיכה הצבאית לצבא המצרי, נתניהו ואבו מאזן יוצאים להגנת הגנרל סיסי, כל אחד מסיבותיו הוא.

נתניהו רואה בהפיכה הצבאית מכה למדיניות אובמה, שהכיר באחים המוסלמים כשחקנים לגיטימיים במשחק הפוליטי, והוכחה לכישלון מדיניותו. נתניהו מאוד מרוצה מסיסי וממלחמתו של הצבא המצרי בארגונים הג'יהאדיסטים בסיני. הוא לא פחות מרוצה מהמלחמה נגד החמאס והרס המנהרות המחברות בין סיני לרצועת עזה. אבו מאזן מצדו רואה בהפיכה הצבאית פיצוי מה על אבדן בן בריתו האסטרטגי חוסני מובארכ, וכמובן מברך על החלשת החמאס. בתקופת נאום בר אילן 1 נשף החמאס בעורפו של אבו מאזן, אבל היום, כשהמצרים מטילים מצור על עזה, התהפכו היוצרות, והפת"ח נושף בעורפו של אסמעאיל הנייה. בזמנו פחד אבו מאזן שכל התקרבות לנתניהו תעלה לו בתמיכת הציבור הפלסטיני בחמאס, אבל היום הוא אינו סופר את החמאס או את הציבור הפלסטיני.

ברגע זה החמאס מפציר באבו מאזן להציל אותו, והוא מוכן לשיחות ופשרות מרחיקות לכת, שאבו מאזן דוחה כלאחר יד. כל זמן שהאחים המוסלמים שלטו במצרים החמאס היה על הסוס. אולם מאז ההפיכה הצבאית הוא חנוק, וחושש מזעם התושבים ברצועת עזה, שסבלנותם הולכת ופוקעת. לאחרונה התנתק החמאס מהציר האיראני והצטרף לקוראים להפלתו של אסד, ועם נפילת האחים המוסלמים במצרים הוא נשאר קירח מכאן ומכאן.

בניגוד לחמאס, אבו מאזן שיגר את נציגו עבאס זאכי לדמשק כדי להביע את הזדהותו עם המשטר בשם "מאבקו של העם הסורי נגד כל התערבות זרה". כך זוכה אבו מאזן לעדנה בקהיר, עמאן, וריאד. כאשר החמאס מוכן להתחלק בשלטון בעזה עם הפת"ח, סחר בסיסו, אחד ממנהיגי הפת"ח דוחה אותו על הסף: "צריך להכיר בעובדה שהחמאס חטף את השלטון ברצועת עזה כשם שהאחים המוסלמים חטפו את מצרים והפכה אותה לבת ערובה כדי לממש את תכניתם", קרי אסלאמיזציה. אבו מאזן דורש מהחמאס כניעה ללא תנאי.

לכן יכולים נתניהו ואבו מאזן להמשיך ולנהל את המו"מ העקר ביניהם בלי חשבון של זמן. שניהם מתעבים את אובמה שלא הושיט יד למובארכ; האויב העיקרי של אבו מאזן הוא החמאס, וישראל מספקת לו את התירוץ להמשיך שלטונו הבלעדי ללא בחירות או פיקוח כלשהו. נתניהו בונה על הרוב הרפובליקני בקונגרס, על הגנרלים במצרים, על אסד בסוריה, על סעודיה וירדן, ומקווה להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורה.

אובמה רואה יותר רחוק. הוא מבין שהגנרלים ייכשלו במלחמתם נגד האחים המוסלמים, שאסד לא יכול להישאר, שהאביב הערבי הוא תהליך היסטורי בלתי נמנע, ושנפילתם של המשטרים הישנים היא בלתי נמנעת. הוא מבין שכוח צבאי כבר אינו יכול לפתור בעיות מדיניות, והכיבוש לא יוכל להמשיך לנצח. לעומתו ממשיך נתניהו בקו הרביזיוניסטי הישן, ומסרב להשלים עם מהלך ההיסטוריה. אובמה מבין שהאביב הערבי שם את העמים הערבים, את דעת הקהל ואת הרחוב בקדמת הבמה, והם משפיעים על החלטות השליטים ברחבי המזה"ת, כולל באיראן, בדיוק כמו אצלו בבית.

ישנו מקום אחד שבו שטיפת המוח עובדת, הדמגוגיה חוגגת, השנאה לזרים מסנוורת, והצבא הוא חזות הכול. קוראים לו "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת", שם שאבד עליו הכלח, וגם הוא הופך לארכאי.