נתניהו מול אופוזיציה פחדנית

הרעש מחריש האוזניים של הוובוזלות מטריד את מנוחתה של משפחת המלוכה המכונסת בארמונה שברחוב בלפור. הוא מהדהד ברחבי המדינה, מעל גשריה וברחובותיה, כאשר הניגון הארצישראלי השורשי חוזר: "ביבי הביתה", "ביבי תתפטר", "שוחד, מרמה והפרת אמונים". להפגנות בבלפור אין כביכול מנהיגים, אבל בהחלט יש דוברים, שיודעים להפגין נוכחות ולהתראיין בפני כל כלי תקשורת אפשרי. ניתן לזהות בקלות שלושה שמות בולטים מתוכם, משה יעלון, יאיר לפיד ועופר שלח. לא ברור מי אימץ את מי, מה שברור שהם מדברים בקול אחד עם דרישה פשוטה וקליטה: ביבי מואשם בפלילים, לכן הוא לא כשיר לנהל את המדינה ועליו להתפטר.

הדרישה ברורה, מוצדקת, ואף מובנת מאליה. נאה דורש נאה מקיים, ומה שביבי דרש מאולמרט עליו לקיים בעצמו. אלא שההבדל בין ביבי לבין אולמרט הוא תהומי, ולאו דווקא מבחינת אופיים המושחת של השניים, אלא באופי המפלגה שהם מנהיגים ומהות השותפים שלהם. ברגע שאולמרט קיבל כתב אישום, מפלגת העבודה פרשה מהממשלה וציפי לבני פעלה מייד להחליפו. היום המצב שונה לחלוטין. שותפיו החרדים של נתניהו נשבעו לו אמונים, הולכים אתו באש ובמים, ובתוך הליכוד לא שרד אף מתחרה אחד. כל מי שנראה כמועמד להחליפו פשוט חוסל, וטבעת הבטחון סביבו המורכבת מאנשים כמו זוהר, רגב, אמסלם, קרעי, אסנת מרק ואוחנה מעניקים לו חסינות מוחלטת.

לאור המצב המסובך הזה, נשאלים דוברי המחאה בבלפור שוב ושוב, איך אתם רוצים לסלק את ביבי, בבחירות רביעיות? התשובה האוטומטית של דוברי האופוזיציה היא לא! מה פתאום, שהרי בחירות בימי קורונה זה דבר אסור, ועם ישראל לא יסכים להם. או קיי, הבנו, ואיך בכל זאת הוא יסולק? התשובה היא משהו כמו: "חסרים בליכוד אנשים אחרים? מה, אין מועמד זולת ביבי?" ומכאן ניתן להסיק איך עובדת הטקטיקה. אנחנו נחליף את ביבי לא ע"י בחירות, (כי שוב נפסיד) אלא נקיף את המבצר בבלפור במשך שישה ימים, וביום השביעי נתקע בוובוזלות עד שבלפור תיפול על ראשו של ביבי. בקיצור, ההפגנות בבלפור באות להחליף את הצורך המגונה בבחירות, שאינם אלא עוד סיבוב על כלום ושום דבר. ממילא הוא תמיד נגמר בתיקו מדומה, כי קולות הערבים הרי לא נספרים, וכך לביבי מובטח רוב.

לכן, מאחר ואלוהי הצדק ציווה ומצפון האומה מחייב, נסתובב סביב המבצר בבלפור לא שש אלא אינסוף פעמים, עד שיימצא הליכודניק הבוגד שיעז לקרוא תגר על ביבי. שהרי לא ייתכן שאין ביניהם בוגדים, הרי המחנה "שלנו" משופע בבוגדים, ובראשם בני גנץ וגבי אשכנזי, ולצידם אמיר פרץ ואיציק שמולי. השם החם בליכוד הוא ללא ספק גדעון סער, הוא רהוט, נראה לא רע, והעיקר, הוא נשוי לגאולה אבן שאמורה להחליף את שרה, המכשפה מבלפור. גם דוד הקטן רחוק מאוד מלהדמות ליאיר הנבל. ואז אפשר לדמיין ממשלה חדשה, מצודדת, נטולת ביבי, הכוללת בנוסף לסער את יאיר לפיד, נפתלי בנט, איילת שקד, אביגדור ליברמן והגנרל התורן משה בוגי יעלון.

ובכל זאת, למה למסגר את המחאה הספונטנית הזאת בתחומה הפוליטי הצר? אלפי הצעירים והצעירות שנוהרים בלילות עם שלל שלטים  תוצרת ידיהם, יוצרים תחושה של ספונטניות, שמשהו סופסוף זז. עד כה הצעירים האלה התרחקו מפוליטיקה כמו מאש, וכאשר משבר הקורונה הלם בהם ללא רחמים, הם גילו עד כמה הפוליטיקה קובעת, עד כמה המדינה נחוצה בימים שאין פרנסה כאשר העתיד קורס מול עיניהם. עד כה הם לא התעניינו בביבי ובתיקיו המשפטיים, על פי הגישה של חיה ותן לחיות, אתה עושה לביתך ואנחנו עושים לביתנו – עד שהגיע המשבר והחריב את ביתם. הם לא חגגו על סיגרים ושמפניה, הם שרתו בצבא, עבדו עבודות מזדמנות ללא תנאים סוציאליים, למדו לשרוד בג'ונגל הקפיטליסטי שהוביל נתניהו באדיקות, ועכשיו הם צועקים הצילו.

לא רק צעירים מגיעים, מדובר בפסטיבל הפתיחות והדמוקרטיה. כל אחד והדגל שלו, דגל הלאום, דגל אדום, דגל ירוק או דגל שחור. אפשר להגיד "כיבוש", אפשר לצעוק צדק חברתי, אפשר לדרוש צדק אקלימי, אפשר להניף שלט "צדק לאיאד", הכול מותר כל עוד המחאה מתנקזת למטרה אחת: לסלק את ביבי. ומה אחר כך? זה כנראה פחות חשוב. לכן המחאה הזאת נופלת לידיים של לפיד כמו פרי בשל, כפי שמחאת 2011 נפלה לידיו. ההבדל הוא שאותה מחאה הייתה באמת אוטנטית, הונהגה ע"י צעירים שיצאו נגד השיטה הכלכלית ונגד הטייקונים. היא גרפה המונים והייתה פחות פטריוטית, אבל היא לא קראה לפיטורי ביבי ולא הייתה פוליטית, ועל כך היא שילמה בכישלון. לפיד לקח את קולותיה הישר אל הקואליציה של נתניהו. הפעם זועקים מפגיני בלפור ומאשרים שההפגנה היא פוליטית!!! והיא אכן פוליטית, אבל השאלה היא איזה פוליטיקה? פוליטיקה שמשלימה עם אג'נדות בטעם סער, יעלון, לפיד, בנט וליברמן, בתנאי אחד בלבד – שתהיה בלי ביבי.

במעבר חד מעבר לאוקיאנוס, גם חברו ובן בריתו של נתניהו, דונלד טראמפ, עומד מול תנועת מחאה עממית. כמו ביבי הוא משחק על פלגנות והסתה נגד מיעוטים. הוא מתדלק את הבייס שלו דרך הכחשת הקורונה ועידוד נשיאת נשק בשם החוק והסדר. תנועת המחאה בארה"ב אכן דורשת להפיל את טראמפ, ופועלת למען המטרה הזאת בכל מרצה מהיום הראשון שהוא נבחר, אלא שהדרך שלה ברורה. הדרך שלה היא בחירות, בניגוד גמור לאופוזיציה הישראלית, והיא מתאחדת סביב מועמד אחד, ג'ו ביידן, כאשר גם השמאל המונהג ע"י ברני סנדרס וגם המרכז חדורי מטרה, לסלק את הפשיסט מהשלטון. הסיסמה המרכזית של תנועת המחאה, שכל המפלגה הדמוקרטית ורוב הציבוריות האמריקאית מאמצים היא אחת, Black Lives Matter, וכדי לממש את דרישות המחאה ג'ו ביידן התחייב לבחור כסגניתו אישה, שכנראה תהיה שחורה.

יחי ההבדל הקטן. שתי מחאות פרצו בעקבות הקורונה, האחת מתאחדת סביב מנהיג בעל אג'נדה ברורה, השנייה חסרת מנהיג, עם אלטרנטיבה פוליטית כל כך מטושטשת, שהיא עלולה לגלוש בנקל ללאומנות, שמרנות, וגזענות. המחאה הישראלית היא מחאה "נקייה" מפלסטינים, ומניפה את דלג הלאום. זאת בזמן שבארה"ב לבנים ושחורים כורעים ברך בזמן הנפת הדגל ונגינת ההמנון כאות מחאה נגד טראמפ שקורא להם "בני זונות אנטי פטריוטים" בעוד בישראל מפגינים פטריוטיזם נלהב כדי להוכיח לימין שאין בקרבם שמאלנים, ושהמולדת חשובה להם יותר מאשר לישראל הביביסטית. כשזה אופייה של המחאה, מה כבר יכול לצאת ממנה? מתוך עומק המשבר הפוליטי, הכלכלי והחברתי שארה"ב עוברת, היא מובילה מחאה מדהימה ששמה בצל את המחאה החיוורת בישראל. כל מטרה של זו היא להפיל את ביבי בלי לבנות אלטרנטיבה חברתית, כלכלית ומדינית לימין.

מה שדרוש היום איננו ריצת אמוק לזרועותיה הפתוחות של האופוזיציה הימנית והגזענית, אלא לפתח שיח רחב ממדים סביב שאלות הרות הגורל שמציב לפנינו משבר הקורונה: באיזה חברה אנחנו רוצים לחיות? באיזה כלכלה? מה הוא עתיד היחסים בינינו לבין הפלסטינים, ומה מקומה של חברה הערבית בפוליטיקה הישראלית? האם נמשיך להתעלם מהכיבוש ומגורלם של חמישה מיליון פלסטינים החיים כבר 53 שנים תחת המגף הישראלי? האם דגל וחוק הלאום מבטאים את הערכים עליה מושתתים דמוקרטיה, שלום ושוויון? אלו הם חלק מהשאלות שלא נשאלו במחאה החברתית ב2011, ונראה כי המחאה "הפוליטית" הנוכחית בורחת מהן כמו מאש. אם היא תמשיך להתעטף בדגלים שחורים ודגלי ישראל היא לא תצמיח מעצמה אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.