נתניהו: תקוע על ערוץ מדיני עקיף בדרך לשובו של הכיבוש הישיר

החלטת נתניהו להחרים את ועידת הליכוד ולוותר על ההתמודדות ליו"ר הוועידה, מעידה על מצבו הנחלש. המנצח הטרי ח"כ דני דנון ידוע בעמדותיו הקיצוניות, והוא כבר הודיע כי מוסדות הליכוד לא יאשרו כל הסכם עם הפלסטינים על בסיס שתי מדינות. לצדו עומד יו"ר הקואליציה הנוכחי יריב לוין, שמקדם את חוק יסוד "מדינת הלאום" כדי להדגיש את יהדותה של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי. אביגדור ליברמן, שותפו של נתניהו, דואג מצדו להפיץ לכל עבר שאבו מאזן אינו פרטנר למו"מ מדיני. על פניו נראה שהליכוד מקדם אג'נדה של סיפוח כל "ארץ ישראל", בנוסף לחקיקה אנטי ערבית מובהקת.

מו"מ נסוג

בימים אלו מדלג ג'ון קרי ברחבי האזור. אמנם הוא בא בעיקר כדי לתאם עמדות עם מדינות המפרץ לגבי המשבר בסוריה, אבל הוא דואג לבקר כאן בפעם החמישית מאז שמונה לשר חוץ, כדי לקדם את המו"מ בין ישראל לפלסטינים. כמקובל בנסיבות אלו, ישראל מקדמת את פניו עם הודעה על בניית 69 יחידות דיור חדשות בשכונת הר חומה שעל גבול בית לחם. קרי כמובן ער לעובדה שנתניהו מסונדל מכל הכיוונים. אין לו על מי לסמוך בתוך מפלגתו, והוא נאלץ להסתפק בשרת המשפטים ציפי לבני, ובגמגומים מכיוון מפלגתו של יאיר לפיד.

ככל שמתרבים ביקורי קרי באזור, מבלי שהוא מצליח להתניע את המו"מ, כך מתאדים הסיכויים שהמו"מ יתחיל אי פעם. כמה פעמים יכול שר החוץ האמריקאי לטחון את אותן הצעות העולות בגרסאות שונות כבר עשרים שנה? אין ספק שנתניהו מעוניין להתניע את המו"מ, אבל רק כדי להסיר מעליו את הלחץ המופעל מצד המדינות הדורשות ממנו לשבור את הקיפאון ולפתור את הבעיה.

זה פשר הכותרת הראשית של עיתון הארץ (27.6), בה מצוטט בכיר בליכוד כאומר שנתניהו מוכן לסגת מ- 90% משטחי הגדה המערבית, במידה ויקבל תשובות מספקות בתחום הביטחוני. מובן שהבכיר נשאר בעילום שם, וייתכן שהוא נתניהו בכבודו ובעצמו. צורת ההודעה רק מעידה על תכנה, נתניהו אינו מוכן להתחייב לשום דבר. הוא לא רוצה לצייר מפות, הוא לא רוצה להוריד התנחלויות, ובעיקר הוא אינו מוכן לסכן את שלום הקואליציה שלו. בזמן שאותו בכיר עלום שם מבטיח שנתניהו מוכן לפרק את ההתנחלויות מחוץ לגושים שהוא רוצה לספח לישראל, שר הביטחון שלו, משה יעלון, פועל במרץ להכשיר את המאחזים הבלתי חוקיים.

מהעיתונות העולמית והערבית עולה שהנושא הפלסטיני מתגמד בסדר היום הציבורי מול התהפוכות ההיסטוריות שעוברות על האזור. חילופי המשמרות בנסיכות קטאר, ההפגנות ההמוניות במצרים בתביעה להתפטרותו של הנשיא מורסי ולעריכת בחירות חדשות, ומעל לכל המלחמה בסוריה והשלכותיה על לבנון, הם שכובשים את תשומת לב הציבורית. ביבי יכול להמשיך במדיניותו הסרבנית, להופיע שוב ושוב בפני חיילים בגולן ולגייס אותם להלחם באויב דמיוני, וכמובן הוא תמיד יכול לשלוף את השד האיראני מכובע הקוסם שלו.

אלא שיש לנתניהו בעיה לא קטנה. הזמן עובד היטב לטובת המתנחלים, ואין ספק שמאז שהוא בשלטון כוחם רק גבר. הוא דאג לקרב אותם לשלטון ופתח את דלת לשכתו לאנשי הכיפות הסרוגות. מצדם, המתנחלים הולכים ומתחבבים על הציבור הישראלי, ובבחירות האחרונות הם קצרו את מלוא הרווח הפוליטי בדמות התחזקותו של נפתלי בנט והבית היהודי. בעשרים השנים האחרונות התקבע הימין הישראלי בשלטון, והצליח לשכנע את הציבור הישראלי שהפלסטינים הם אלה שאחראים למצבם, ולכן הסכסוך הוא מציאות ישראלית שצריך להתרגל אליה, כפי שמתרגלים ללחות המעיקה של חודש אוגוסט.

לא חייבים להתגורר בהתנחלות כדי להיות מתנחל, ניתן לעשות זאת טוב יותר מרעננה, כפי שמוכיח כאמור השר הכלכלי נפתלי בנט. המתנחלים השתלבו בקונצנזוס, ובמידה ויצליחו לסכל את המאמץ הנוכחי של ג'ון קרי, הם ירוויחו עוד ארבע שנים של הרחבת התנחלויות, עד שרעיון שתי המדינות יהפך לבלתי ישים ויגווע מעצמו.

לפלסטינים לא נותר מה להפסיד

הזמן העובד לטובת המתנחלים לא מטריד במיוחד את הפלסטינים. לקח להם עשרים שנה להבין שהסכמי אוסלו היו בסך הכול תרמית, שמטרתה לדחוס אותם למובלעות אוטונומיות מוקפות בהתנחלויות, המונעות את מימוש המדינה הריבונית. מסתבר שגם הפלסטינים אינם ממהרים לשום מקום. הם הבינו שהבעיה היא בסופו של דבר בעיה ישראלית, שהרי להם כבר לא נותר מה להפסיד. איומי הרשות הפלסטינית לפנות לאו"ם כדי לקבל מעמד של מדינה אינם משכנעים איש, מאחר והאו"ם אינו מוסמך להבטיח להם גבולות בר קיימא או כלכלה שתבטיח את קיומה של מדינתם העתידית.

התפטרותו של ראש הממשלה החדש ראמי חמדאללה, שמונה במקום סלאם פיאד, רק מבטאת את הכאוס ששורר ברשות הפלסטינית, ואת מעמדו הרעוע של אבו מאזן. לזה צריך להוסיף את העובדה שעזה ככל הנראה כבר אבדה לרשות. החמאס מתנהג כאילו עזה היא המדינה הפלסטינית, ובכך מממש את חלומם של המתנחלים.

בטרם כניסתו למו"מ עקר, אבו מאזן תובע לדעת מה היא עמדת נתניהו לגבי עתידה של הגדה המערבית. הוא אינו מעוניין בעוד מו"מ כושל, שרק פוגע במעמדו, אינו מוביל לשום מקום, ומספק טעונים לחמאס שהמו"מ רק מועיל לישראל.

עד כה דגל נתניהו – לפחות כלפי חוץ – בשמירה על הסטאטוס קוו ובדו קיום בין ישראל לרשות הפלסטינית על בסיס "שלום כלכלי", הממומן על ידי אירופה וארה"ב, מבלי להידרש/להתייחס לנושא הטריטוריאלי. אך בפועל העניש נתניהו את הרשות במשך ארבע שנות כהונתו, והשתמש בכספים שהיה חייב להעביר לה כדי לסחוט מאבו מאזן ויתורים פוליטיים. כך הוא הביא את הכלכלה הפלסטינית אל סף קריסה, ובמקום שלום כלכלי הרשות עומדת בפני בור תקציבי, שאינו מאפשר לה לשלם את שכרם של 150,000 פקידיה.

לא סיפוח אלא כיבוש ישיר

מדיניותו של נתניהו אינה מובילה למדינה דו לאומית, ואין בה כל סכנה לרוב היהודי המוצק, שהליברלים והשמאל הישראלי כה דואגים לעתידו. לעומת זאת היא מובילה לאנרכיה מוחלטת. ישראל לא תספח את הגדה המערבית כפי שחולמים המתנחלים, אבל הפלסטינים מצדם לא יסתפקו במדינה בשטח A.

כשלון המו"מ יגרום לכך שהסכמי אוסלו יאבדו את תוקפם, ובהיעדר אופק מדיני, הרשות הפלסטינית תאבד את הצדקת קיומה ותתפרק. מה שמונע התפרצות אינתיפאדה שלישית הוא התמכרותם של הפלסטינים, על מפלגותיהם וארגוניהם החברתיים, לכספי הסיוע המגיעים מאירופה וארה"ב. אבל גם זה לא ימשך לנצח, כי רוב העם לא נהנה מכספי הסיוע, וגם התורמים מתחילים להבין שכספם מממן את הכיבוש ובכך רק מרחיק את הפתרון.

לכן המציאות המתהווה מול עינינו אינה של משטר אפרטהייד, וגם לא של מדינה דו לאומית. ישראל תמשיך להיות מדינה יהודית, אבל היא תהיה מדינה יהודית העוסקת בכיבוש ישיר של הגדה המערבית, כפי שהיתה עד לחתימה על הסכמי אוסלו. הכיבוש הישיר, הסיוט של כל ישראלי מימין ומשמאל, הוא האלטרנטיבה היחידה לוואקום השלטוני שייווצר עם היעלמותה של הרשות הפלסטינית.

לאחר שהצליחו להסתיר אותו מאחורי גדר ההפרדה, לאחר שהתנתקו מעזה וזרקו את המפתח לים, ולאחר שדאגו למינוי של אבו מאזן כקבלן משנה שלו – הכיבוש יחזור. הסידור היה נוח, התרמית עבדה, כספי הסיוע הרדימו את הפלסטינים, והם קיוו שמעז ייצא מתוק. אולם הזמן אוזל, וכדאי להתחיל להתרגל למציאות החדשה כבר מהיום. הכיבוש הישיר יחזור ללקסיקון, ואיתו ההתמודדות המתישה עם מאבקו של עם שלם, שדורש צדק היסטורי.

 

אודות יעקב בן-אפרת