סוריה: לא יהיה פתרון בלי הפלת אסד

נוכח האפשרות שארה"ב תשנה את עמדתה ותפעל נגד המשטר הסורי, נשמעות קריאות בימין ובשמאל – נגד התערבות צבאית בסוריה. בפועל מהוות קריאות אלו אישור למשטרו של אסד להמשיך לטבוח את עמו באין מפריע.

++++

במאמר שפרסם פרופסור משה ארנס בעיתון הארץ, הוא טוען, שכאשר רשעים נלחמים ברשעים, עדיף לא להתערב: "האמת העגומה ביחס למלחמת האזרחים בסוריה היא, ששני הצדדים שייכים לכוחות אופל." דובר אחר של עמדה זו, הוא אדוארד לוטווק, יועץ בכיר בעבר לממשל האמריקאי וסופר נחשב, שפרסם בניו יורק טיימס מאמר דעה, בו הוא ממליץ לארה"ב לתת לשני הצדדים להקיז זה את דמו של זה, תוך דאגה שאף אחד מהם לא יהיה חזק מספיק להשיג הכרעה.

עמדות דומות משמיעים גם אנשי שמאל, המתנגדים באופן מסורתי למלחמות. אלו מוצאים עצמם היום, מבלי משים, מספקים הצדקות ותירוצים לפשעיו של המשטר הרצחני של אסד. טארק עלי הוא איש שמאל בריטי בולט, שתומך באופן עקבי במאבקי שחרור של עמים קולוניאליים עוד מימי מלחמת ויטנאם. בסוף אוגוסט, הוא הסביר בראיון לרשת הרדיו הציבורי האמריקאית DemocracyNow מדוע אין כלל ודאות שמשטר אסד אחראי להתקפה הכימית. לפי איש השמאל הבריטי, הסיבה האמיתית למתקפה האמריקאית המתוכננת היא כוונת ארה"ב וישראל להעניש את חזבאללה ואת אירן בשל עמדתם האנטי מערבית.

גם ח"כ דב חנין מחד"ש מצרף את קולו למכחישי הג'נוסייד, כשהוא כותב בדף הפייסבוק שלו: "בסוריה מתנהלת מלחמת אזרחים איומה. לפני למעלה משנתיים, יצאו האזרחים הסורים להפגין למען שינוי דמוקרטי… אך היום מוצאים עצמם האזרחים לכודים בין המשטר הסורי לבין ארגונים איסלאמיים קיצוניים". זהות מביכה עם עמדתו של ארנס שהוזכרה למעלה.

שינוי חוקי המשחק

הנימוקים של אנשי הימין ואנשי השמאל שונים אולי, אבל המסקנה היא אחת – יש לתת לאסד להמשיך לטבוח את עמו בלי התערבות. הויכוח הזה היה יכול להמשיך עוד חודשים אילולא ההתקפה הכימית בפרוורי דמשק ששינתה את חוקי המשחק. ב-21 באוגוסט, בשחר יום ד' השחור, החלו הרשתות החברתיות וסוכניות הידיעות לפרסם תמונות זוועה של ילדים, שנחנקו למוות מהתקפת הגז הרצחנית על רובע גוטה אלשרקיה. מעשה הטבח המזעזע, שבו נהרגו יותר מאלף ארבע מאות אזרחים חסרי מגן, ביניהם מאות ילדים, התאפשר רק הודות לסלחנות ולפסיביות שהפגין עד כה המערב כלפי אסד. אסד בעזרת הרוסים והאיראנים הפעיל את כל הארסנל ההרסני שלו נגד בני עמו כאשר ממול עומדים המורדים כמעט חסרי אמצעים.

מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, הרשו לעצמם אובמה ומעצמות המערב להתעלם מהנעשה שם ולקוות שסוריה תעלם. דעת הקהל המערבית וזו האמריקאית במיוחד, רואה בערבים, ובעיקר במוסלמים, אויב, עוד מהפיגועים של ספטמבר 2001. בזמן שהצבא האמריקאי מלקק את פצעי ההתערבות בעירק ובאפגניסטן, והמדינה כולה שרויה במשבר כלכלי ופיצול פוליטי עמוק, עצם הדיבור על התערבות נוספת במלחמה במדינה מוסלמית, מעורר התנגדות.

ממשל אובמה היה יכול לספק, כבר לפני שנתיים, תמיכה מסיבית ורצינית לכוחות האופוזיציה. כך היה מסייע לקצר את מלחמת האזרחים ולסיים את מרחץ הדמים המתחולל בסוריה בטרם הפך לג'נוסייד. למרות הסיבוך שעלול עתה להיגרם עקב התערבות צבאית חיצונית, הרצח ההמוני שהתבצע לעיני כל, אינו משאיר לממשל האמריקאי ברירה אלא להגיב. שתיקה של וושינגטון על המתקפה הכימית, שהוגדרה על ידי אובמה כקו אדום, תתפרש, ובצדק, כאור ירוק לאסד להמשיך להשתמש בכל האמצעים לטבוח את עמו.

תנועה עממית אותנטית

השימוש בגז סארין נגד אזרחי סוריה מצטרף לשימוש שיטתי שעושה אסד בפצצות נפלם, פצצות מצרר, והפצצות מכוונות מהאוויר על תורים למאפיות והלוויות המוניות באזורים בהם שולטים המורדים. את השימוש באמצעי דיכוי קיצוניים כלפי אזרחי ארצם שהתמרדו, מתרצים דוברי המשטר הסורי בכך שהאלטרנטיבה לאסד היא אלקעידה.

התמיכה בטענה הזו מהימין, הן בישראל והן בעולם, אינה מפתיעה. ארה"ב וישראל תמכו ועדיין תומכות בדיקטטורות בכל רחבי העולם, כל עוד אלה משרתות את האינטרסים שלהם. ואולם, התמיכה של השמאל במשטר הסורי תמוהה ואף מקוממת. הפירוש של העמדה הרווחת בחוגי השמאל הוא, שהעם הסורי אינו אלא קבוצת אנשים פסיבית וחסרת יזמה, ולכן המרד נגד אסד חייב להיות מזימה חיצונית של האימפריאליזם או של גורמי אסלאם קיצוני.

טענות השמאל, לפיהן אסד הוא הרע במיעוטו, מגלות עיוורון מוחלט למה שמתחולל באמת בסוריה, ולמאבק של העם הסורי נגד הדיקטטורה. תיאוריית "המזימה" אינה מתיישבת עם העובדות. ראשית, סוריה איננה אפגניסטן ולא סומליה. יש בה תשתית כלכלית ותרבותית מפותחת. קיימת בה שכבה יציבה של אינטליגנציה וכוחות חברתיים, שיכולים להוות בסיס לבניית חברה דמוקרטית ואזרחית. ההתפתחות של המרד נגד אסד במרץ 2011, כהמשך ישיר למהפכות האביב הערבי, מראה, שמדובר בתנועה אותנטית של העם הסורי.

העם הסורי, מאס בשלטון הדיקטטורי של משפחת אסד, ויצא בהפגנות לא אלימות בהן השתתפו מאות אלפים בכל רחבי סוריה. בספטמבר 2011 הוקמה המועצה הלאומית הסורית, כגוף אופוזיציה ראשי, שהיה אמור להנהיג את המרד ולהחליף את השלטון. במועצה הלאומית היו שותפים הגורמים שיזמו שש שנים קודם לכן את "" שקראה לדמוקרטיזציה וצדק חברתי. ברחבי סוריה התארגנו ועדות תאום עממיות, שארגנו הפגנות מדי שבוע. על רקע הדיכוי האלים של ההפגנות על ידי הצבא, החלה עריקה מאסיבית של קצינים וחיילים, שהצטרפו לתנועה העממית והיוו את הבסיס לגיבושו של צבא סוריה החופשי. בשלב הזה לא היו כל ג'יהאדיסטים או אנשי אלקעידה בשטח. התנועה העממית של העם הסורי דרשה מהעולם הכרה ותמיכה בלגיטימיות של תביעותיה.

המערב תומך מילולית בלבד

הקריאה הזו לא זכתה לכל תגובה מעשית מצד המערב. אסד לעומת זאת נהנה מתמיכה גורפת בנשק, מימון ואנשי צבא רוסים ואיראנים, כאשר רוסיה וסין מונעות כל החלטה במועצת הבטחון של האו"ם. הליגה הערבית הכירה במורדים וארה"ב ארגנה כינוסים של "ידידי סוריה", אבל כל זה לא תורגם לסיוע צבאי בשטח.

יתר על כן, מאז נובמבר 2012, פעלה ארה"ב כדי אישים שנאמנים לה ולהכתיב לאופוזיציה הסדר שינציח את שלטונו של אסד. ההתערבות בקביעת הדרך והמנהיגות של האופוזיציה פגעה קשות ביוקרה ובמעמד של ארגוני המורדים, בעוד הסיוע שהובטח לא הגיע.

חולשת כוחות האופוזיציה האזרחית נוצלה עד תום על ידי המשטר מצד אחד, ואפשרה את חדירתם של לוחמי הג'יהאד, שהסתננו לסוריה בעיקר דרך הגבול עם עיראק. צעירים סורים החלו לעזוב את הצבא החופשי ולהצטרף לג'יהאדיסטים הודות לנשק ולציוד העדיף שיכלו לספק. כך הצליח המשטר לעצור את התקדמות הצבא החופשי, וליצור מאזן כוחות. המשוואה פשוטה – ככל שכוחות הצבא הסורי החופשי והאופוזיציה האזרחית נחלשים, כך מתחזקים כוחות המשטר הנשענים על מיליציות עדתיות, ובמקביל להם, הג'יהאדיסטים הסונים.

שותפות אינטרסים זמנית

למרות שדעת הקהל המערבית מתנגדת למעורבות בסוריה, ברור שהעדר תגובה כמוהו כמתן היתר לאסד להמשיך במלאכת הרצח. האלטרנטיבה אינה בין מלחמה ובין הסדר מדיני, אלא בין השלמה עם משטר המבצע ג'נוסייד בעמו, ובין החלטה לפעול נגדו ולסייע לכוחות המתנגדים לו להחזיק מעמד ולהביסו. אובמה עומד בפני החלטה לשנות מדיניות ולתמוך באופוזיציה הסורית. אין זה משנה אם הדבר נעשה מתוך אינטרסים גלובאליים של ארה"ב. "מה שחשוב," מסביר ניקולאס קריסטוף "שלהיות עכשיו 'בעד שלום' אינו שונה בהרבה מלהיות 'בעד אסד' ולהסכים לכך שהוא ימשיך לשחוט אזרחים". (ניו יורק טיימס 6.9)

בסוריה מתחולל כבר שנתיים וחצי מאבק עממי של עם המתמודד עם משטר שנמצא במסלול התאבדות, ופועל כמי שמבקש "תמות נפשי עם פלשתים". כל הניסיונות להגיע להסדר פוליטי, ולשלוח פקחים ומתווכים, הסתברו כאמצעי למשיכת זמן. עמדת הגורמים האזרחיים הדמוקרטיים בסוריה ברורה – הם רואים בכל מכה צבאית נגד כוחות אסד צעד של תמיכה, ועידוד למאמציהם להביא לסופו של המשטר. ברור שמה שנדרש אינו צעד סמלי, אלא סיוע משמעותי, שיאפשר לאופוזיציה להביס את המשטר ולפורר אותו.

עמדות ליברליות, עקרונות שמאליים, והתרפקות נוסטלגית על העבר שלא קיים, אסור להם שיסמאו את עינינו וימנעו תמיכה מעם שסכנת ג'נוסייד מרחפת מעליו. הפתרון היחיד למשבר בסוריה הוא הפלת משטרו של אסד. רק אחרי שזה יקרה, יוכל העם הסורי להתחיל לעסוק בשאלה הקשה ביותר של שיקום ההרס הנורא של המדינה. כדי להתקדם לקראת מטרה זו, צריך לשבור דוגמות ישנות, ולדאוג לכך שהתמיכה שיקבלו הכוחות של סוריה החדשה, תאפשר להם להכריע את המערכה.