סוריה מדרדרת את ישראל למלחמה

"הממשלה גוררת אותנו למלחמה" כך הכתיר ידיעות אחרונות (22.10) את מאמרו של האלוף (מיל') עמירם לוין שהתריע: "מי שעיניו בראשו וכוחו במותניו חייב להתגייס כדי לסיים את כהונת הממשלה טרם פורענות". נראה שעמירם לוין מבקש מהישראלים יותר ממה שהם מסוגלים לתת, שכן נתניהו זוכה לפופולריות רבה, וכנראה שמי "שעיניהם בראשם" אינם כה רבים. ספק גם אם עיניו של עמירם לוין היו פקוחות, כי לו היו הוא היה מתעורר הרבה יותר מוקדם, כאשר עדין היה אפשר למנוע את הפורענות. המשבר הסורי לא נולד היום, ואורכו כאורכה של מלחמת האזרחים שהתחילה עם ההתקוממות העממית נגד משטר אסד באביב של 2011.

אם נרצה לדייק ולסמן את התאריך בו התחיל התהליך שמדרדר אותנו למלחמה, נציין את ה-14 לספטמבר 2013, היום שבו חתמו ג'ון קרי ועמיתו סרגיי לברוב על הסכם פירוק הנשק הכימי בסוריה. זה ההסכם שהציל את אסד מהפצצה אמריקאית, שהיתה יכולה להביא להפלת משטרו ולחיסול ההשפעה האיראנית בסוריה. אובמה סימן לאסד קו אדום של שימוש בנשק כימי, ואסד חצה אותו בהפצצה הכימית על גוטה בפרברי דמשק שבה נחנקו למוות 1,300 אזרחים. אלא שאובמה נסוג, אסד שרד בכיסאו, ולאחר ארבע שנים בלבד נתניהו נאלץ להכריז: "לא נרשה את ההתבססות של איראן על גבולנו הצפוני". נתניהו, כמו כל גורם אחראי אחר בישראל, לא השכיל להבין מבעוד מועד לאיזה צרה הוא מכניס את ישראל, ואיתה את העולם כולו.

בעקבות ההסכם בין קרי ללברוב החליטה מערכת הביטחון להפסיק את חלוקת מסכות האב"כ, וישראל נשמה לרווחה. העסקה נראתה טובה מאוד לישראל ורעה מאוד לעם הסורי אבל למי אכפת? כולם היו מרוצים: אובמה נמנע מהתערבות צבאית בסוריה, רוסיה הצילה את בן בריתה, וישראל הרוויחה פעמיים: היא גם סילקה את האיום אסטרטגי של נשק כימי, וגם הבטיחה שמלחמת האזרחים תתמשך עד אין קץ. המלחמה המפוררת את סוריה ומפרקת את העולם הערבי לגזרים, נראתה לנתניהו כנכס אסטרטגי המשרת היטב את ישראל. העמדה הרשמית של הממשלה הייתה "לא נתערב במלחמת האזרחים בסוריה", שכן למה להתערב כאשר הסורים עשו עבור ישראל את המלאכה? גרוע מזאת, בדצמבר 2016 נתניהו אף הורה למשלחת הישראלית באו"ם להיעדר מההצבעה על הקמת מנגנון לחקירת הפשעים נגד האנושות המבוצעים בסוריה, ככל הנראה תחת לחץ רוסי כבד.

אלא שהסכם פירוק הנשק הכימי שהציל את ראשו של אסד היה הטריגר לשני אירועים ששיחקו ישירות לידי איראן. הראשון הוא הקמתה של המדינה האסלאמית על שטחה של עיראק וסוריה, והשני היה החתימה על הסכם הגרעין עם איראן. ההסכם בין ארה"ב ורוסיה שמנע את ההפצצה האמריקאית בסוריה ברגע האחרון שם קץ לציפיות האזרחים הסורים שהמערב יבוא להצילם מהטבח הנורא. הוא שיחרר את ידי המשטר לטבוח בבני עמו על ידי הטלת חביות נפץ ממטוסים על ראשי אזרחים חסרי ישע. הייאוש גרם לנסיגה במעמד האופוזיציה הדמוקרטית ושיחק לידי דאע"ש. היה זה האות להתחלת המנוסה של של מיליוני פליטים לאירופה. בתגובה עלו באירופה זרמים ימנים ושונאי זרים, ראש הממשלה הבריטי התפטר עקב הפסדו במשאל העם בנושא הברקסיט, קלינטון הפסידה לטראמפ, ונתניהו המשיך לחכך ידיים.

הפן האחר של אותו הסכם אומלל היה הסכם הגרעין עם איראן שנחתם שנה לאחר מכן בוינה. הסכם פרוק הנשק הכימי שנתן לרוסיה את האפוטרופסות המוחלטת על סוריה, גם פתח את הדרך לקראת ההסכמה עם איראן. כאן החלו צרותיה של ישראל, ובעיקר של נתניהו, אשר עשה הכל, כולל נאום מלא פאתוס בפני הקונגרס האמריקאי נגד כוונת אובמה לחתום על הסכם הגרעין עם איראן. נתניהו נכשל, אובמה היה נחוש לסגת מהמזה"ת, ולשם כך לא היתה לו ברירה אלה להגיע להבנות עם הרוסים והאיראנים. טראמפ אינו מגבה את הצהרותיו החריפות נגד איראן והסכם הגרעין במעשים. הוא שיתף פעולה עם איראן במלחמה נגד דאע"ש במוסול, ולאחרונה הפנה את הגב לכורדים, כאשר הצבא העיראקי בסיוע מיליציות ממומנות ע"י משמרות המהפכה האיראניים השתלט על כרכוכ בצפון עיראק, וסילק את חיילי הפשמרגה הכורדים מהעיר.

יתר על כן, ממשלת ישראל בחרה לשתוק כאשר פוטין החליט להטיל את כל כובד צבאו כדי להציל את משטרו של אסד בספטמבר 2015, וחיל האוויר הרוסי הרס לחלוטין את חאלב, הפציץ בתי חולים, שווקים ובתי ספר, במטרה לחסל את המרד נגד אסד. בזמן שהמטוסים הרוסים עשו את המלאכה מהאוויר, המיליציות השיעיות וחיזבאללה עסקו בכיבוש השטחים מידי המורדים, תוך שהם טובחים בכל מי שנקרה בדרכם. מזה זמן איראן היא שותפה רצוייה של ארה"ב בעיראק ובו בזמן גם שותפה של רוסיה במלחמה בסוריה. האמריקאים נהיו אדישים כלפי פשעי המלחמה של הרוסים, הם התרכזו במלחמתם בדאע"ש, מה ששיחק לידי הקצב מדמשק.

בשעה שהמטוסים הרוסים כתשו את חאלב עד דק, נתניהו נסע למוסקבה, לא כדי להזהיר את פוטין מפני ביצוע פשעים נגד האנושות, אלא כדי להגיע אתו להבנות כבעל הבית החדש בסוריה, בעוד שאסד מתחפר בכסאו. לאחר פגישתו עם פוטין הכריז נתניהו: "הבהרתי את המדיניות שלנו לסכל בדרכים שונות את העברות הנשק וכן את הניסיונות של איראן להקים חזית טרור שנייה נגדנו. הבהרתי שננקוט פעולות נגד", והוסיף: "לא היה ערעור על הזכות הזו. תהיה אשר תהיה הכוונה של רוסיה בסוריה, היא לא תהיה שותפה לפעילות תוקפנית של איראן נגדנו".

למרות כל התיאומים וההצהרות, מאז אותן "הבנות" איראן הולכת ומבססת את מעמדה בסוריה כמו גם בעיראק בתוקף הסכמים שהיא חתמה עם הרוסים והתורכים באסטנה בירת קזחסטאן, שהתייחסתי אליהם במאמר קודם. (למאמר לחץ כאן) באסטנה חלקו רוסיה, איראן ותורכיה את סוריה לאזורי השפעה, כאשר אזור דמשק וסביבתה הוקצה לשליטת טהראן. איראן השקיעה הרבה מאוד כסף וחיילים בסוריה, וכמו רוסיה גם היא רוצה להנות מפירות הנצחון על האופוזיציה.

נתניהו לא הוזמן לאסטנה, וידידיו האמריקאים הסתפקו במעמד של משקיף, כך שכל מה שנותר לו הוא להתחנן בפני הרוסים שיתחשבו באינטרס הישראלי וימנעו את התבססות איראן בסוריה. אלא שבקשה זו אינה ריאלית. השליטה של רוסיה בסוריה תלויה בשותפות עם איראן, שכן ללא המיליציות השיעיות של איראן וחיזבאללה אין לרוסיה אחיזה בשטח. צבא אסד מפורר לחלוטין, וללא הלוחמים האיראנים אין לאסד כל אפשרות לשלוט.

הפגישה שנערכה לאחרונה בדמשק בין הרמטכ"לים הסורי והאיראני נועדה להבהיר לישראל בצורה חד משמעית שהנוכחות האיראנית בסוריה אינה זמנית, והיא תמשך כל עוד אסד בשלטון. מה שהתחיל באי התערבות ישראלית בנעשה בסוריה, ולאחר מכן בתאום הדוק עם הרוסים, הופך היום להתערבות הולכת ומסלימה בנסיון ברור להשפיע על עתידה. מי שהתעלם מפשעיו של אסד וביקש להרוויח מרצח עם וממלחמת אזרחים, משלם היום את מחיר עיוורונו ורשעותו. אגב, אל תאשימו רק את נתניהו, השתיקה הישראלית נוכח רצח העם וטרגדית הפליטים הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה זוכה לקונצנזוס מקיר לקיר, ואין בתוך הקואליציה או האופוזיציה מי שיכול לטעון לנקיון כפיים.

אודות יעקב בן-אפרת