סילמן ואל-בועזיזי חברים

האקט המחאתי הקיצוני של משה סילמן ז"ל, זעזע את המערכות. אמצעי תקשורת ופעילים במחאה יצאו בקריאות נרגשות לאותם מתאבדים פוטנציאליים בניסיון להניא אותם מביצוע מעשים דומים. אולם נראה כי הקריאות האלה נופלות על אוזניים ערלות, ניסיונות ההתאבדות בהצתה חזרו על עצמם בימים האחרונים,  אפשר שנהיה עדים להם גם בעתיד.

אז מה קרה לאנשים בישראל שפתאום התחילו להעתיק את דרכו של אל-בועזיזי התוניסאי? האם המצב בישראל איום כמו בתוניס? הרי כאן יש קצבאות הבטחת הכנסה או נכות, כלומר לא באמת מתים מרעב, ויש דמוקרטיה, כלומר אפשר למחות בדרכים אחרות. למה בכל זאת בחר סילמן בדרך הקיצונית הזאת?

ובכן, סילמן קלט את מה שבועזיזי קלט. המדינה לא נותנת כבוד לאזרחים, הבירוקרטיה אטומה, מנוכרת ובלתי אנושית כלפי מצוקותיהם. התוצאה היא תחושה קשה של השפלה שמתורגמת ברגע מסוים לייאוש. השפלה וייאוש הם רגשות אוניברסאליים, שאין להם שום קשר ללאום, דת, צבע או מין, וגם לא לרמת ההכנסה ולמצב הכלכלי של מדינה זו או אחרת. בזה ישראל השתוותה לתוניס, בכך שהיא גורמת לאזרחים רבים שלה להרגיש מושפלים. שילוב של השפלה וייאוש עם מצב נפשי מעורער יכול להפוך למעשה קיצוני של התאבדות.

מותו ומכתב ההתאבדות של סילמן היו לכתב אישום חמור נגד המדינה שכותרתו: נכשלתם! מדינת היהודים אינה עוד מקום בטוח ליהודים כפי שהובטח להם, כי היא מכרה את עצמה לעשירים והפקירה את אזרחיה שלה, אלה ששירתו אותה וחלקם אף הפכו נכים במלחמות למען בטחונה.

אלא שהכישלון לא מסתיים כאן:סילמן משקף רבים באוכלוסייה הערבית שמנסים להיות עצמאיים, בניסיון לברוח מגיהינום העבודה הקבלנית או המפעל המרוחק בשכר מינימום, או עבודות הבניין המסכנות חיים. ואלה נופלים מיד קרבן לרשויות הרודפות אותם, כגון המוסד לביטוח לאומי, רשות המיסים, ההוצאה לפועל, הבנקים. הליכים מופעלים נגדם כדרך שבשגרה, כגון עיקולים, החרמת רישיונות נהיגה, הגבלות על ההתנהלות הכספית וכיו"ב. מציאות כלכלית קשה זאת מפילה את האנשים תחת הכובד של יוקר המחיה והתשלומים שלא מחכים. הם נאלצים לחיות על הלוואות כולל מהשוק האפור, בניסיון נואש לשמור על רמת חיים מינימאלית, ולספק לבני משפחותיהם חינוך, ביגוד, וכיוצ"ב. באוכלוסיה הערבית אין סילמנים במובן הזה שאין להם ציפיות מהמדינה שבהגדרתה אומרת להם שאינה שלהם, אבל התופעה של סילמן היא הרבה יותר נפוצה. ואם נוסיף למצוקה הכלכלית את ההסתה הגזענית והניסיון לכפות שירות לאומי, אזי סביר להניח שהפיצוץ הוא בדרך.

פיצוץ אחר אורב בפינה. האדם הפלסטיני שחי תחת הכיבוש לא ישב לאורך זמן על הגדר, או יותר נכון מעבר לגדר, כי גם שם לכיבוש ולאפליה יש מחיר כלכלי-חברתי עצום, וברגע מסוים הוא יתבע את פירעונו. האבטלה ברשות חצתה את רף ה- 50% והעוני שולט גם בקרב העובדים שמקבלים משכורות עלובות. האביב הפלסטיני התחיל להיראות באופק, ויש לו סימנים ברורים במחנות הפליטים שבסוריה. זמנה של ההנהגה הפלסטינית על כל פלגיה תם, וצעירים שרוצים לקחת חלק בעיצוב חייהם ועתידם התחילו לפעול כחלק מגל המהפכות בעולם הערבי.

ישראל לא תוכל להמשיך ללכת עם ולהרגיש בלי. הקביעה של ועדת השופט אדמונד לוי כי אין כיבוש וכי אפשר להמשיך במפעל ההתנחלויות; החלטת ברק להרוס 20 כפרים פלסטינים; ההחלטה להוציא 30 מיליון ₪ על התנחלות מיגרון –  כל החגיגה הזאת תיגמר, כי לרשות הפלסטינית עומד לפוג התוקף. הרשות קורסת תחת המשבר הכלכלי שלה, ולאחרונה שילמה לעובדיה רק 60% מהמשכורות. וברגע שהרשות תקרוס, היא לא תוכל להמשיך לחסוך לישראל את העלויות האנושיות והכלכליות של הכיבוש, והמדינות התורמות יפסיקו לממן את הכיבוש, ויהיה על ישראל לשלוט מחדש ולממן זאת מתקציבה, כל זה בצל התמודדות עם אינתיפאדה שלישית שרבים מעריכים כי פריצתה היא רק שאלה של זמן ושל ניצוץ.

כמו שסילמן חשף את כשל השיטה הכלכלית, תהיה תגובה שתחשוף את כשל השיטה המדינית. וכעת, אפשר לחכות שזה יקרה, ואפשר בינתיים להתלונן על סילמן כי חשף את הכיעור של השיטה, אבל אפשר גם אחרת. אפשר שהמחאה "תתאפס על עצמה" ותציע חלופה כלכלית, חברתית ופוליטית לשלטונו של נתניהו. לכל הפחות היא יכולה לתבוע את סילוק הממשלה הכושלת שמביאה את החברה לסף אבדון. אבל, אחרי המעשה של סילמן, אל לה למחאה לחזור אחורה. סילמן העמיד אותה במצב שתצטרך להכריע ולקחת הנהגה על החברה, במלוא הרצינות, כי בחיי אדם מדובר, ולא במחירי הדירות והקוטג'.

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה