סלאם אומר שלום

ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, נפרד ביום רביעי האחרון בנאום ברדיו פלסטין מתושבי הגדה המערבית. פיאד כבר הגיש בעבר את התפטרותו לנשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, כמה פעמים, אלא שהפעם זה נראה סופי. הפיטורים היו בשלים והתנאים, כך נראה, כבר הרקיבו.  לאבו מאזן לא נותר אלא לקבל את ההתפטרות, מאחר ולא היה עוד היגיון בהמשך כהונתו של פיאד.

ברגע שפיאד הודיע כי הוא הולך להגיש את התפטרותו, החל מסע של שכנועים ושידולים מטעם משרד החוץ האמריקני. ראש המשדלים היה שר החוץ, ג'ון קרי, שהפציר באבו מאזן שלא לקבל את ההתפטרות. הפעם זה לא עזר. נציג הפת"ח, עזאם אל אחמד, הביע כעס ופליאה על כך שארה"ב מתערבת "בענייניה הפנימיים" של הרשות. במילים אחרות, ארגון הפת"ח מוכן ומזומן לחזור ולתפוס את המושכות מחדש, לאחר שאלה נלקחו ממנו באיומים של האמריקנים והאירופים שסירבו לממן את השחיתות שפשתה בעידן ערפאת.

התפטרותו של פיאד מסמלת ללא ספק סופו של עידן, ומהווה עוד מסמר ביוזמת ג'ון קרי, שהחליט כמו קודמיו להעניק שישה חודשי חסד ליוזמה לחדש את המו"מ בין הרשות הפלסטינית לבין ממשלת ישראל החדשה. העיתוי להתפטרות פיאד מעניין בפני עצמו. הוא נעשה בזמן שראש ממשלת ישראל, שהיה בין ראשי המדינה הבודדים שחלקו כבוד אחרון למרגרט תאצ'ר, מודיע לראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, כי אינו מוכן לקבל את התנאי הפלסטיני להציג מפה להסדר סופי בראשית המו"מ, כפי שתובע אבו מאזן.

ברור שהשילוש ביבי, בנט ולפיד אינו נוטה לשום הרפתקה מדינית. למרות כל ניסיונותיו של ג'ון קרי לייצר אווירה אופטימית ולבשר על נכונות ישראלית לעשות מחוות לפלסטינים, נתניהו דואג להבהיר כי עולם כמנהגו נוהג ואין חדש בממלכת דנמרק. יתר על כן, הסקנדינבים, אשר תרמו ממרצם ומכספם כדי לקדם את השלום, חושבים מחדש על כדאיות המשך המימון של המיזם הפלסטיני, שכאמור,  אינו הולך לשום מקום.

סלאם פיאד היה להרברט סמואל של הפלסטינים, הוא בא מקרן המטבע הבינלאומית והפך למפקח מטעם האמריקנים על הכספים המוזרמים לרשות הפלסטינית מטעם המדינות התורמות וישראל. אריאל שרון השתכנע ברצינות כוונותיו, וחידש את העברת הכספים שישראל גבתה בתור מכס בעבור הרשות.  מה שהפך את פיאד לרלוונטי עוד יותר הייתה בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, והבטחתו להביא להקמתה של מדינה פלסטינית תוך שנתיים. הבעיה הייתה שבעוד האמריקנים בחרו אובמה הישראלים בחרו ביבי והתוכניות השתבשו.

פיאד עבד קשה. הוא רצה להקים את התשתית החוקית והכלכלית שתאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינית. שקיפות הייתה סיסמתו, ואכן התרומות התחילו לזרום וכלכלת הגדה המערבית פרחה. יש לזכור שפיאד מונה לתפקידו ללא כל אישור מטעם המועצה המחוקקת הפלסטינית, כפי שמחייב החוק, וזאת מאחר והמועצה הפסיקה לפעול עקב סילוקה של הרשות הפלסטינית מעזה ע"י החמאס. תפקידו של פיאד היה פשוט. להוכיח כי יש אלטרנטיבה לחמאס. ניתן ליצור דוגמה לחיים חדשים ופריחה כלכלית מול ההרס והעוני שמביא החמאס בעזה.

בתקציב של ארבעה מיליארד דולרים ניתן לעשות הרבה – אך קשה להקים מדינה מתפקדת. הרשות הפלסטינית כבולה באיחוד מכסים עם ישראל, עובדה שמכריחה אותה להשוות את המחירים בגדה המערבית לאלו של ישראל, בעוד המשכורות נמוכות בהרבה ממה שנהוג בישראל. המטבע שלה הוא השקל החזק, מה שמקשה על  ייצוא למדינות אחרות. הכסף שזורם לרשות מיועד בראש ובראשונה לקיים משטרה, שכל מטרתה לשמור על ביטחונה של ישראל.

כניסתו של פיאד לתפקיד היתה בסמוך לפרוץ המשבר הכלכלי העולמי, שהביא את מדינות אירופה ואת ארה"ב אל עברי פי פחת. בשל כך, משלם המיסים האירופי שאל את ממשלתו מדוע עליו לממן רשות פלסטינית כאשר אין כל אופק להסדר עמה? מדוע לממן את הכיבוש בעבור נתניהו? כך יבשו מקורות המימון, וממשלת נתניהו הוסיפה חטא על הפשע כשהענישה את הפלסטינים על שהעיזו לפנות לעצרת הכללית של האו"ם כדי לקבל מעמד של מדינה משקיפה ועצרה את העברת הכספים.

הרשות הפלסטינית נכנסה למשבר כלכלי ולא יכלה לעמוד בתשלומי המשכורות לעובדי הציבור. כדי לאזן את החסר בתקציב, ניסה סלאם פיאד להטיל מסים חדשים, אלא שאז קמו עליו מתנגדיו ופתחו במסע של שביתות, השמצות והפגנות שהביאו בסופו של דבר לסילוקו. אחת הבעיות הקשות של פיאד היא שאינו משתייך לא לפת"ח ולא לחמאס, אלא הקים מפלגה חדשה בשם "הדרך השלישית". עובדה זו הקימה עליו את זעמם של שני הפלגים הנלחמים זה בזה. פת"ח הרגיש מקופח על כך שחמאס לקח לעצמו את רצועת עזה, ואף קיבל הכרה מנתניהו לאחר המלחמה האחרונה, בעוד פת"ח נותר מחוץ לתמונה. גם הניסיון של פיאד לבנות לעצמו בסיס אלקטוראלי על חשבון פת"ח תרם למתח בין הצדדים. השתתפותו של פיאד בהפגנות בבלעין ונוכחותו בכל חנוכת בית ספר או מרפאה חדשה לא הותירו מקום לספק שהאיש פועל לנשל את פת"ח.

המשבר הכלכלי ברשות הוא סימן מובהק לכך שחגיגת אוסלו מגיעה למיצויה. פיאד מרגיש היטב שאין לו לאן להתקדם ושאין בכוחו להביא למדינה פלסטינית כפי שקיווה, מה שהיה מעלה את ערך מניותיו הפוליטיות. להיפך, השביתות וההפגנות נגדו מכרסמות בפופולאריות שלו ואין הוא רואה דרך להשיב את הגלגל לאחור.

אנשי הפת"ח מצידם שתקו כל עוד הכספים זרמו, כהודאה שבמצב כזה יש לאמריקנים זכות לקבוע מי יחלק אותם. אולם, ברגע שפיאד אינו מסוגל לגייס את המימון הדרוש, אין כל סיבה להמשך כהונתו. כשאין מה לחלק, הם מעדיפים שפת"ח יעשה זאת ולא פיאד. הם מביטים בעיניים כלות כיצד חמאס מוכיח שניתן לקיים שלטון בתקציב אפסי, ואומרים לעצמם אם חמאס יכול גם אנחנו נוכל.

עתה רק ניתן לנחש את העתיד. עם פת"ח בגדה המערבית, החמאס בעזה והשילוש ביבי, בנט לפיד בירושלים, הסדר השלום מתרחק והרשות הפלסטינית נזרקת אל הלא נודע. הסתלקותו של פיאד היא ביטוי בוטה וכואב לכך שרעיון המדינה הפלסטינית נקבר קבורת חמור. אנו עדים להתפוררותה של הרשות הפלסטינית וחזרה לימי הכאוס העליזים של ערפאת.

זה הזמן של אנשי השב"כ לשעבר, טייקונים קטנים וגדולים, לשוב ולעשות עסקים מפוקפקים עם רג'וב, דחלאן, אבו עלא ודומיהם. אז תרמה האנרכיה להתפרצות האינתיפאדה השנייה, ולניצחונו של החמאס בבחירות. נראה כי חזרתה של האנרכיה לגדה המערבית, והשתלטותו של החמאס עליה, היא המטרה האסטרטגית של ממשלת ישראל. הלא ביבי כבר הוכיח שעם החמאס הוא יודע לסגור עסקה, בעוד את אבו מאזן הנודניק הקורא לאי-אלימות ודורש שלום ומדינה הוא מתעב.

אלא שאליה וקוץ בה, מה יגיד המלך עבדאללה על כך שהאחים המוסלמים מרחיבים את שלטונם ממצרים דרך עזה אל הגדה המערבית ועד לפתח ארמונו? איך תוכל ישראל להתמודד עם היעלמותה של הרשות, ואיתה אלפי שוטריה? מה יקרה לאותם מאה וששים אלף עובדי הרשות, במידה והיא תיעלם? לשאלות קשות אלו, כמו לרבות אחרות, אין לביבי נתניהו ולצוות מרעיו כל תשובה, משום שהם אינם עסוקים בהנהגה אלא בהישרדות פוליטית.

בנאומו מול סטודנטים בבנייני האומה הזהיר אובמה את הציבור הישראלי כי הכיבוש הוא בעיה קשה שעליו לטפל בה. ביבי, כהרגלו, משך בכתפיו. מה מבין נשיא דמוקרטי ורכרוכי שרפובליקני וטאצ'ריסט כמו ביבי אינו יודע? רק נזכיר, כי בפעם האחרונה שבה נאם אובמה בפני סטודנטים מצרים באוניברסיטה של קהיר  והזהיר את מובראכ מפני המשך הפגיעה בדמוקרטיה גם מובראכ משך בכתפיו. העניין נגמר באביב ערבי. ומי תוקע בידי ביבי שהפעם העניין לא ייגמר באביב פלסטיני?

אודות יעקב בן-אפרת