סקירה פוליטית – 26.6.22

ביטול זכות ההפלה בארה"ב:

כל הכותרות בישראל ובעולם, מלבד העולם הערבי שנושא הנשים מאוד בעייתי אצלו, עוסקות בהחלטת בית המשפט העליון בארה"ב לבטל את זכות ההפלה, מה שמחזיר את הישגי הנשים מאה שנים אחורה. זה נעשה בשם הדת כמובן, מאחר והיא רואה בעובר שנוצר יצור בעל זכויות, שהן חזקות יותר ועולות על זכות האישה שנמצאת בהריון. אלה אותם כוחות פוליטיים ימניים המתנגדים באופן חריף להתערבות של המדינה בחיי האזרחים, כמו הזכות לשאת נשק, או להחליט אם לשים מסיכה או לקחת חיסון, בדיוק היא מאפשרת לבית המשפט העליון להתערב בגוף האישה ובבריאותה. המאבק למען זכויות האישה התחיל עוד באחד במאי של המאה ה19, במאבק למען זכויות של נשים עובדות שהתייחסו אליהם כאל שפחות. עד היום יש הבדלי שכר משמעותיים בין נשים לגברים שעושים את אותה עבודה, כי האישה נחשבת משנית, יש לזכור שלנשים לא היתה זכות הצבעה . מי כמונו יודע עד כמה העדר זכויות נשים מוביל לפיגור ולעוני. אין צורך להזכיר שבסעודיה ומדינות המפרץ היחס לנשים הרבה יותר גרוע. וגם אין זה סוד, כי כל הדתות, האסלאמית, היהודית והנוצרית, מתייחסות לאשה כאלה דבר טמא, שזה אסון במלא מובן המילה.

מאחורי הזכות לעשות הפלות, לקחת גלולות נגד הריון, לעבוד, להצביע, להתגרש ולקבל ירושה יש מאבק ארוך שנים. באסלאם גברים מקבלים ירושה ונשים לא, ואשה שמתגרשת יכולה להרצח, ואין לה לאן לפנות כי המשפחה שלה לא מעוניינת לקבל אותה בחזרה. מעבודת הנשים שלנו בבאקה, בירושלים ובכפר כנא אנחנו מכירים את המצב הזה היטב, ומודעים לכך שהחברה כולה סובלת ומשלמת מחיר בגלל היחס לנשים. הזכויות הדמוקרטיות והחוקיות כמו שוויון בין גברים לנשים הם לא מובנים מאליהם,  ותמיד יכול לסגת ולהעלם. ב- 1965 בארה"ב נישואים בין לבנים ושחורים עדין היו אסורים. זכות ההפלה היתה נושא שהרימה תנועת הנשים בשנות השבעים, ואז, לפני 50 שנה, בית הדין הגבוה לצדק אימץ החלטה בזכות ההפלה. אבל מעולם לא נחקק חוק כזה, ובמשך כל השנים שעברו ארה”ב לא הצליחה להגיע להסכמה בין השמרנים והליברלים על חוק כזה.

ההחלטה של בית הדין הגבוה היא תוצאה ישירה של תקופת טראמפ מ- 2017 שעסק ברצינות במינוי שופטים שמרנים דתיים וגזענים לבית המשפט העליון, ושל כישלון הדמוקרטים במלחמה על הרכב בית המשפט העליון. היה מדובר בהחלפת השופטת הדמוקרטית רות גינזבורג שכבר היתה בת למעלה משמונים ולא נשארו לה עוד הרבה שנים לחיות, בשופטת חדשה דמוקרטית. אבל גינצברג לא התפטרה וכאשר היא נפטרה בספטמבר 2020 טראמפ החליף אותה בשופטת ימנית קיצונית. גם אובמה נכשל בכך שלא מינה שופט עליון מתקדם בעוד שטראמפ מינה שלושה שופטים חדשים שמרנים. היתה סברה נפוצה שאי אפשר לקחת מנשים שוב את זכות ההפלות, אבל זה היה שקר. כל זה קורה באותו השבוע שבו לא הצליחו למנוע מאנשים לקנות נשק רצחני, וכאשר ועדת החקירה למאורעות השישי לינואר 2021 שומעת עדויות מחרידות על הניסיונות של טראמפ לעשות הפיכה שלטונית ובסוף לא קרה כי אנשי חוק רפובליקנים עצרו את טראמפ, אמרו שזה לא חוקי, והצליחו בקושי רב למנוע את האסון הזה, שהסתיים בפלישה בכוח לקונגרס.

לכן התמיכה בביידן, למרות כל הבעיות, היא קו ההגנה האחרון של הדמוקרטיה ממשטר פשיסטי. כל הזרם השמרני האמריקאי, מדבר על לקיחת זכויות הנשים כדי לשמור על המאזן הדמוגרפי לטובת הלבנים. בזממנו האימהות שלנו ישבו בבית, לא היתה עבודה לנשים כי לעבוד נחשב לבושה, במיוחד לגבר שלא מצליח לפרנס את המשפחה, וזה המצב במגזר הערבי עד היום. לכן אנחנו צריכים להתקדם לעתיד שניתק מהדת ומבוסס על מדע, נושא הגירושין בחברה הערבית בעייתי מאוד האלימות בתוך המשפחה, וגידול ילדים הופכת לבעיה קשה מאוד  כאשר בנגב גברים מתחתנים עם 4 נשים ויש להם 20 ילדים,  כאשר מקום האישה הוא בתחתית. כל זה קורה בזמן שבארבע השנים האחרונות פרצת תנועת ה- MEE TOO, שחשפה את היקף ההטרדות המיניות שנשים עברו ועוברות עד היום, ומתנהלים משפטים בנושא, וגם מען עוסקת בהטרדה מינית של מזרח ירושלמיות במפעל. ומה אומרים גברים שמרנים בנושא? שאישה שיוצאת לעבוד, זה אחריות שלה שמטרידים אותה מינית.

הבעיה היא שדיכוי האישה הוא חלק מהנושאים שמאיימים כיום על העולם הדמוקרטי. החלטת בין המשפט העליון היתה הפתעה, בדיוק כמו שלא ציפו לעליית טראמפ, ולאי העברה מסודרת של השלטון למנצח בבחירות לראשונה אחרי 200 שנה. אפילו כאשר הרפובליקאים מינו שופטים, הדמוקרטים צפו שמה שאושר לא יילקח והוא קבוע, כי הרוב המוחלט בארה"ב תומך בזכות ההפלה, אבל מיעוט קיצוני קבע את גורל הנשים. היום ברור שמי שרוצה לשמור על הזכויות שלו צריך להצביע לדמוקרטים בבחירות לקונגרס כדי להגן עליהם. וזאת רק התחלת הדרך, בית המשפט הגבוה יכול ולקבוע החלטות שמאיימות על הזכויות של להט"בים, ואחרים.

הליכה לקראת בחירות:

בעקבות אבדן הקואליציה את הרוב אחרי ש-4 ח"כים פרשו מהקואליציה, הממשלה הגיעה למבוי סתום כי לא יכלה יותר להעביר חוקים והחלטות, והיציאה של ניר אורבך מהממשלה היתה צפויה, כמו גם שיאיר לפיד ייקח את רשות ממשלת המעבר אחרי שמפלגת ימינה התפרקה. פרסמנו מאמר על זה.

הגישה שלנו היא קודם כל שהבחירות האלה הם חלק מסדרת בחירות שהתחילה ב- 2019 ולא הסתיימה עד היום, והבעיה ששום דבר לא השתנה מאז –מה שקובע הוא העמדה כלפי נתניהו בלבד. הממשלה המתנגדת לנתניהו התפרקה בעיקר בגלל היחסים בין יהודים לערבים, בין פלסטינים וישראל, מה שיצר הבעיה אצל המפלגות הערביות. למרות כל זה, הנושא של נתניהו נשאר הנושא היחיד הקובע, ולא הבעיה הפלסטינית או היחסים בין יהודים לערבים. זה מה שמגדיר את הגושים, מי בעד נתניהו ומי נגדו, ואי אפשר להעלות לדיון שום שאלה אחרת.

לאחר 4 מערכות הבחירות שהיו עד היום, נשאלת השאלה מה היא האלטרנטיבה, אבל במציאות אין היום אלטרנטיבה לנתניהו, מלבד להמשיך במדיניות נתניהו אבל בלעדיו. זה המצב שגרם לשיתוק מוחלט, במיוחד בכל הנוגע לפלסטינים. גוש השמאל והאסלאמיים החליטו ללכת עם הימין כדי להפיל את נתניהו, ומי שהרוויח מזה הוא רק הימין. הימין הוא מי שמכחיש את הבעיה הפלסטינית, טוען שלא היא הנושא העיקרי בסכסוך, ושלא יכול להיות שלום, כי אין עם מי לדבר, וממשלת בנט קמה על בסיס העמדה הזאת. חלק מהימין נמצא באופוזיציה וחלק בממשלה, אבל הוא שולט בזירה, ולכן הממשלה התפוצצה מבפנים. חלק מהקואליציה לא יכול היה להסכים עם זה, כמו על החוק לגבי השטחים הכבושים, חוק האזרחות, צעדת הדגלים בירושלים ונושא אל-אקצא. ההתעלמות מהבעיה העיקרית לא איפשרה לממשלה לתפקד כגוש אחד, מה גם שימינה ותקווה חדשה מאוד עוינים את הפלסטינים בישראל ובשטחים.

חברי הקואליציה מרבים מילים על ההצלחות הגדולות שלהם ומרעיפים על עצמם ועל בנט שבחים עד אין קץ. למרות כל זה – הבעיות של מורים, נהגים, מתמחים, מחירי הדירות – היה ברור שישראל הגיעה לפיצוץ לא רק בשאלות שקשורות לערבים ופלסטינים אלא בבעיות חברתיות פנימיות כמו חינוך, בריאות ועוד. ברור שצריך להיות שינוי יסודי בסדרי העדיפויות, כולל המתקפות הישראליות הבלתי פוסקות עם איראן, ההשלכה של זה על ישראלים באיסטנבול, וכל זה לא קשור לנתניהו. עכשיו כאשר הממשלה סגרה את הפרצות בגדר ההפרדה היא נאלצה לתת לעוד 20 אלף פלסטינים לעבוד בישראל כדי למנוע התפוצצות בגדה, ואין לה תשובה מה יהיה אחרי אבו מאזן ומה יהיה גורל הרשות הפלסטינית.

אנחנו עומדים מול בחירות, ונושא האקלים, המצב החברתי בישראל, שינוי סדר העדיפויות של האוצר, והיחסים בין ישראל לערבים ולפלסטינים –  בנוסף לרציחות במגזר הערבי – לא מהווים חלק מדיון הציבורי לקראת מערכת הבחירות. אבל המפלגות דנות רק בדבר אחד –בעד נתניהו או נגדו. הימין מתאר את בנט כתומך טרור, והקואליציה מתארת את נתניהו ובן גביר כפשיסטים. אין מקום לדיון בנושאים המהותיים, ואין מפלגות או תנועות שדנות בזה אפילו אחרי כל ניסיון של שלוש שנים. אף אחד לא מציע אלטרנטיבה לשני הגושים הכושלים האלה.

דעם כמפלגה מסתכלת על זה בצורה שונה. אנחנו רוצים להציב אלטרנטיבה הן בין שני הגושים בגדה, בין הרשות הפלסטינית לחמאס, ומצד שני בין שני הגושים בישראל,  כאשר מפלגות השמאל והמפלגות הערביות נתקעות גם הם בין אבו מאזן לחמאס. כבר 4 פעמים השתתפנו בבחירות והגענו לאותם התוצאות, כאשר לא מצאנו בני ברית עד היום. היכולות שלנו מבחינת הקאדרים והתקציב להשפיע על הדיון הכללי נשארו מוגבלות. לכן, אנחנו כמפלגה לא יכולים להיכנס לבחירות בשם דעם, כי לא ישאלו אותנו מה העמדה שלנו, אלא יגידו לנו שאנחנו שורפים קולות כי לא נעבור את אחוז החסימה. למרות שבשלושת מערכות הבחירות האחרונות העלנו את הסיסמא של "גרין ניו דיל", שהיא הפרוגרמה השולטת בארה"ב, אף אחד לא התייחס לזה, לא הישראלים ולא הפלסטינים, שלא לדבר על נושא אוקראינה או העמדה כלפי אסד.

במצב הקשה הזה, כשכולם מתחפרים מאחורי המדינה היהודית, שהפכה כיום למדינת אפרטהייד עם התחזקות התנועות הפשיסטיות בישראל, ואחרים שמתחפרים מאחורי אבו מאזן שהוא אסון למדינה הפלסטינית, אנחנו צריכים לדון כל הזמן איך להתקדם בעבודת השטח המעשית  שאנחנו עושים. לא קיימת היום תנועה דמוקרטית פלסטינית, יש רק תנועות לאומניות שמונעות כל שיתוף פעולה בין ישראלים ופלסטינים. אנחנו מצדנו לא יכולים להישאר מפלגה בישראל שאין לה בן ברית פלסטיני שיאמץ את העיקרון הדמוקרטי, ויעבוד על שינוי המצב הישראלי והפלסטיני כאחד. כל ניסיון לדרוש שכל עם יקים לעצמו מדינה עצמאית משלו, משאיר את המפתח בידי הימין הישראלי, כמו גם בידי אבו מאזן, חמאס ומאחוריהם העולם הערבי החל מסיסי ועד בן סלמאן.

המשימה שלקחנו על עצמנו – למצוא בן ברית פלסטיני דמוקרטי היא משימה אדירה. אבל אם שואלים אם יש לה עתיד – התשובה היא, אנחנו מקבלים השראה מתנועות דמוקרטיות חזקות, ולא מנותקים ממה שקורה בארה"ב, אירופה ושאר העולם והתכנים שלנו תואמים את המצע שלהם. ראו את ההתפתחויות בצ'ילה ובקולומביה, נוכח ההיגיון הגזעני מלא השנאה שדבקים בו כאן. יש מי שמדבר על מפלגה יהודית ערבית ומדינה לכל אזרחיה, אבל השאלה היא האם אפשר לבנות מפלגה יהודית ערבית לצד הכיבוש, והאם מדינה יהודית יכולה להיות דמוקרטית כלפי ערבים ופלסטינים – התשובה לשתי השאלות האלו היא שלילית. לכן תנועה דמוקרטית צריכה ויכולה לעבור בשני חלקי הקו הירוק, וכל העבודה שלנו היא בכיוון הזה.

כאשר השתתפנו בבחירות זה לא היה בשביל לקבל 500 קולות, אלא כדי להסביר את נקודת הראות שלנו של מדינה אחת כדי שהקול הזה יגיע למתעניינים, ולראות את המוחים בגדה המערבית כששותפים במאבק נגד האפרטהייד והרשות. זוהי עמדה מהפכנית ודמוקרטית. אולם לא נוכל לחזור על זה בפעם החמישית. כבר אמרנו את שלנו, והפעם החמישית לא תעזור לנו להתקדם. אנחנו מוכנים להמשיך ולתרום את חלקנו בבנייה של אלטרנטיבה,  אבל אין טעם שנלך לבחירות בשם דעם ככוח עצמאי. זה לא תואם את היכולות שלנו ואת מספר החברים שלנו. נמשיך לקיים פגישות שבועיות עם אוהדים, נמשיך לקרוא כל שבוע לאנשים להשתתף בפגישות, ולבדוק כל שבוע כמה השתתפו בפגישה ואם אנחנו גדלים. מצד שני אנחנו ממשיכים לפעול באחריות כלפי הציבור הרחב שאנחנו משרתים, עובדים, נשים  ועוד.

אחרי שביידן נבחר ראינו בו בשורה גדולה לעולם, ולראשונה בחיינו הפוליטיים הודענו שאנחנו תומכים בנשיא אמריקאי כלשהו, בביידן, ולצאת עם העמדה הזאת לציבור בתקווה שההתפתחויות בארה"ב יאפשרו לנו לפתוח קשרים חדשים בישראל. לצערנו גילינו שזה לא מעניין אף אחד בכלל – וזה מה שהיה חדש עבורנו. לא מדובר במרקס, לנין, קסטרו, או הו צ'י מין, אלא בארה"ב, המדינה שישראל מחוברת אליה אסטרטגית ולומדת ממנה הכול. קווינו שתקום תנועה כזאת, אבל בישראל מדברים על אחוז החסימה, וכאן נגמר הדיון. אנחנו גילינו את אמריקה וישראל נשארה תקועה עם ביבי כן או לא. כשפרצה תנועת המחאה בבלפור, כתבנו מאמר שמי שינצח הוא בנט, וצדקנו. דעם מופיעה כל שבוע בפגישה שבועית ומפרסמת מאמרים וסקירות, כך שאף אחד לא חושב שנעלם אם לא נשתתף בבחירות הפעם. לא נצביע בבחירות, כי אין לנו למי להצביע, ולו היה לנו למי להצביע היינו עושים את זה ולא רצים לבד.

הנוכחות היומיומית שלנו נעשית באמצעות סינדיאנה ומען. אנשים אוהבים את עבודת השטח שלנו. זה התבטא בראיון של מחמד מג'אדלה לאסף ברדיו בנושא ההיתרים אבל שאל את עמדתנו על ממשלת השנוי והתשובה שקיבל מצאה הד חיובי. מגיעים אלינו הרבה אנשים, שרואים בנו גורם אחראי שיודע איך לעבוד ושיש לנו קשר אמתי עם פלסטינים, לא עם איימן עודה או מנסור עבאס, והם רוצים את הקשר הזה, ולכן אנחנו מהווים גורם שמושך אליו אנשים. להגיד להם להצביע דעם מעמיד אותם בדילמה קשה. הם מחפשים את המעבר אלינו, אנחנו לא רוצים להעמיד אותם בפני המשוכה של לבחור בדעם, ואין צורך להיכנס אתם לעימות הפוליטי הזה כרגע. צריך לבנות אתם מערכת שתבשיל בהדרגה. אנחנו לא מוותרים על העמדות שלנו, ויש לנו מתנדבים ערבים וגם יהודים בירושלים, בסינדיאנה, אנחנו נצטרך ליצור אתם בהדרגה יחסים פוליטיים. כשכתבתי ביקורת על "רוצים לחיות" בגדה קבלנו תגובה חיובית מאחד הפעילים המרכזיים שלה מה שמראה שגם הפלסטינים עוקבים אחרי מה שאנחנו עושים. השאלה היא מתי זה יתחבר אבל ברור שאם תקום תנועה דמוקרטית פלסטינית, היא תמצא הד גדול מאוד אצלנו ובעולם, שמוכן להקשיב לרעיונות דמוקרטיים.