סתיו, אחריך, אבל

במאמר דעה בעיתון הארץ תחת הכותרת "שהציבור יבחר את מנהיגי השמאל", קוראת סתיו שפיר, אחת מאושיות המחאה החברתית של שנת 2011 וח"כית מטעם העבודה לשעבר, להקמת "המפלגה הדמוקרטית הישראלית". היא מדברת שם על "איחוד כל הכוחות והכרזה על פריימריז פתוחים להנהגה. רק כך יהיה אפשר לשקם את אמון המצביעים, לגייס מנהיגות חדשה ורעננה וגם להשיג שותפות יהודית – ערבית" (9.12.20). זהו ללא ספק רעיון מהפכני משנה מציאות, והוא ראוי לבחינה בכובד ראש. יתר על כן, סתיו שפיר מסבירה את האופי של הפריימריז הפתוחים כך: "פריימריז יכולים לעודד גם דיון אידיאולוגי. אנשי המחאה מציעים להשתמש בטכנולוגיה שתאפשר לציבור גישה ישירה לנבחרים. הם צודקים. הנהגה שלא הצליחה לחולל שינוי עד כה מוכרחה לבקש את עזרת הציבור בבניית העתיד". אכן, אין דרך יותר דמוקרטית ויותר ישירה להקים מפלגה המבוססת על תנועה עממית רחבה.

סתיו שפיר אינה מסתפקת בהצעה ארגונית גרידא, אלא יוצקת בה גם תוכן פרוגרמתי, כשהיא קובעת: "את הבוחרים לא מעניינים פוליטיקה פנימית ומשחקי כיסאות. הם עסוקים בבעיות פרנסה ובהתמודדות עם המשבר. מפלגה דמוקרטית תוכל להציע תקווה באמצעות פתרונות יצירתיים שעדיין לא דובר בהם לעומק: שכר אוניברסלי, רפורמה מקיפה בשירותי הבריאות והחינוך, העברת סמכויות לרשויות המקומיות , ו-Green New Deal."

אי אפשר שלא להבחין בעובדה שגם השם, וגם הפרוגרמה ששפיר מציעה, מזכירים את המודל האמריקאי, שלא לומר מעתיקים אותו. המפלגה הדמוקרטית הביסה זה עתה את הנשיא המכהן דונלד טראמפ על בסיס מצע פוליטי דומה מאוד למצע שסתיו שפיר מציעה, ובמרכזו "סדר ירוק חדש". אם אפשר לזהות את ביבי נתניהו כתאומו של דונלד טראמפ, הרי שאימוץ המודל של המפלגה הדמוקרטית, מהצד השמאלי, הופך לרלבנטי מאד אם אכן רוצים להפיל את נתניהו ולעצב מציאות פוליטית חדשנית לעידן שאחריו.

המעניין הוא שדונלד טראמפ זוכה לפופולריות עצומה, גדולה הרבה יותר מהתמיכה לה זוכה נתניהו. הוא קיבל יותר קולות מאשר בשנת 2016, ובכל זאת הפסיד לביידן בפער של 7 מיליון קולות בספירה הארצית. אין כל ספק כי הפריימריז הפתוחים במפלגה הדמוקרטית שחקו תפקיד מכריע בניצחונו של ביידן. כזכור הוא הקים את "האוהל הגדול" לתוכו התכנסו כל התנועות החברתיות ובהם שחורים, נשים, לאטינוס, להטב"ים, פעילי אקלים, ושמאל סוציאליסטי. אך במבט מקרוב אפשר להבחין שתנועת השחורים היא זו שנתנה לביידן את הניצחון. במילים אחרות, תכנית ה- Green New Deal היא צלע חשובה במשוואה שהביאה לניצחון, אבל הצלע השנייה והחשובה יותר היא ללא ספק תנועת "חיי שחורים נחשבים" (Black Lives Matter).

אם ביידן לא היה מאמץ את הסיסמה "חיי שחורים שווים", הוא לא היה מקבל בפריימריז את תמיכתו של מנהיג הקונגרס השחור מדרום קרוליינה, ג'ים קלייבורן, ובוודאי שלא היה מנצח במרכזים העירוניים המאוכלסים במיליוני בוחרים שחורים במדינת ג'ורג'יה, ובערים כמו דטרויט, פילדלפיה ומילווקי. המשוואה הפוליטית הזאת תואמת במאה אחוז את המציאות הפוליטית בישראל. בדיוק כפי שלא ניתן להביס את הימין האמריקאי בלי קולות השחורים, כך לא ניתן להביס את הימין הישראלי בלי קולות הערבים. זה לקח ברור שמחלחל לאיטו לתוך המציאות הפוליטית הישראלית.

למרבית האירוניה, הראשון שזהה בחושיו הפוליטיים החדים את הכוון החדש הוא נתניהו עצמו, שלאחר שפסל את "הרשימה המשותפת" כחלק לגיטימי מהמשחק הפוליטי בישראל, עשה סיבוב פרסה והגיע לעסקה עם מנהיג התנועה האסלאמית מנסור עבאס. זה מצדו הכריז שאינו מבדיל בין ימין לבין שמאל, והוא מוכן לעשות עסקה גם עם השטן, במידה וזה ישרת את האינטרסים של הציבור שהוא מייצג. נושא שיתוף הפעולה עם הערבים הפך לאחרונה לתובנה כללית בחוגי השמאל, והשאלה הגדולה היא איך עושים את זה.

צודקת סתיו שפיר בהאשימה את מרצ, שהיא רק מדברת על שותפות יהודית ערבית. "אוכל להאמין שבמרצ רוצים באמת בשותפות יהודית ערבית, כשאראה את חבריה מראים נכונות לוויתורים אישיים למענה. הקמת מפלגה דמוקרטית תספק להם הזדמנות כזאת. המפלגה תגייס מועמדים יהודים וערבים, ותקיים בחירות אזוריות כדי להבטיח את שילובם." הבעיה היא שכאן עושה לעצמה סתיו שפיר עבודה קלה. הבעיה איננה נכונות לעשות "וויתורים אישיים", אלא לעשות ויתורים אידאולוגיים.

מרצ מסרבת להשיל את האידאולוגיה הציונית, ובכך היא חוסמת למעשה את הדרך בפני שותפות יהודית ערבית אמתית. האם תיתכן באמת "מפלגה דמוקרטית ציונית"? האם ייתכן סדר ירוק חדש ציוני? במילים אחרות, האם אפשר לדבר על משבר האקלים בלי להזכיר את הכיבוש ואת הפגיעה המתמשכת בזכויות אדם שהוא גורם לה?

במערכת הבחירות שלו ג'ו ביידן הכה על חטא, והודה ששגה בעבר בעמדתו כלפי העמדה סיטונאית של שחורים לדין. לעומתו, סתיו שפיר הנהיגה תנועת מחאה מהגדולות שידעה הארץ ב- 2011, אבל היא וחבריה התעקשו לא להזכיר את הכיבוש כדי לא להרגיז את הימין. הסוף ידוע, סתיו שפיר נכנסה למפלגת העבודה, ומאז נתניהו שולט ללא מעצורים. במילים אחרות, אין זה מספיק לאמץ את שמה של המפלגה הדמוקרטית ואחר כך לרוקן אותה מתוכן. על מנת לבנות שותפות יהודית ערבית חייבים לוותר על האידיאולוגיה הציונית המעמידה את הלאום היהודי מעל הכול.

יחד עם זאת, קשה לבוא בטענות לסתיו שפיר לבדה. הרי גם "השותפים הפוטנציאליים" הערבים מסתגרים ומתחפרים מאחורי חומות הלאומנות, מסרבים לשחק את המשחק הפוליטי, ומכריזים על עצמם כעל אופוזיציה נצחית. החברה הערבית לא הצמיחה מתוכה את סטייסי אברמס, המנהיגה השחורה ממדינת ג'ורג'יה שסחפה את המצביעים השחורים לטובת ביידן, או את סגנית הנשיא קמלה הריס, ורבים אחרים. אלו אימצו את המצע הדמוקרטי במלואו, ומציעים הנהגה לכל האמריקאים באשר הם, במקום להסתגר ולייצג את המגזר שלהם כנגד כל היתר.

לכן המאמץ להקים מפלגה דמוקרטית בישראל אינו תלוי רק בפריימריז פתוחים, אלא בהסכמה רחבה ביותר בין מנהיגים יהודים וערבים, שיהיו מוכנים לזנוח את האידאולוגיה הציונית או הלאומנית פלסטינית, ולהתאחד כדי לבנות חברה דמוקרטית רחבה, ולהביא תקווה לישראלים ולפלסטינים גם יחד. יתר על כן, המאבק נגד שנוי האקלים, למען בריאות וחינוך לכל, אימוצה של כלכלה שוויונית, שיתופית וירוקה, כל אלו אינן "משימות ציוניות", אלא משימות כלל אנושיות ואוניברסליות. כל מפלגה דמוקרטית עתידית תצטרך לפנות לחמישה מיליון פלסטינים החיים בשטחים הכבושים ולערבים בישראל, ולקרוא להם לאמץ את העקרונות של סדר ירוק חדש כבסיס פרוגרמתי אשר יאחד ישראלים ופלסטינים למען בנייה של חברה צודקת יותר וירוקה יותר.

הכוון שאליו מצביעה סתיו שפיר הוא נכון. הניסיון האמריקאי מהווה דוגמה לדרך להילחם בימין, נגד סכנות משבר האקלים, לחיסול הפערים החברתיים, לביעור העוני וכינון "צדק גזעי", או במקרה שלנו צדק לפלסטינים וסיום הכיבוש. עידן ביבי נתניהו אכן מגיע לסיומו, וההתפתחויות בארה"ב מצביעות על כך שבמוקדם או במאוחר תקום בישראל מפלגה דמוקרטית כתשובה יחידה לאסון אליו מוביל הימין בכל גווניו: נתניהו, סער, בנט, ליברמן, לפיד וגנץ.

הצלת כדור הארץ היא משימה משותפת לישראלים ופלסטינים, והצלת הדמוקרטיה מחייבת את אחדות כל הכוחות הסובלים מהמשטר הקיים. אלה שתי משימות ההולכות יד ביד, ואלו הם העקרונות שאנו במפלגת דעם מאמצים מכל הלב.

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת