עזה – התפוח הלוהט

אלוף במילואים עמוס גלעד, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, יצא לפני כשבוע באזהרה חמורה מפני הסכנה של התלקחות מלחמה חדשה מול חמאס בעזה. לדבריו של גלעד "לדרג המדיני (בעזה) יש בכורה ועדיפות על דרג הטרור, אבל למוחמד דף לא אכפת מהמנהיגות המדינית, והוא עושה מה שהוא רוצה". במילים אחרות, מישהו בעזה עלול להשתגע ולפתוח במלחמה, למרות חוסר ההגיון שבכך.

כמה ימים לאחר מכן, הגיעה צפירת הרגעה מכיוונו של אלוף פיקוד הדרום, אשר בפגישתו עם ראשי המועצות ביישובי עוטף עזה הודיע, שהסיכוי לעימות קרוב נמוך, מאחר וחמאס עדיין מורתע כתוצאה ממבצע "צוק איתן". לא עברו יומיים, ושוב מילא הצבע האדום את כותרות העיתונים. היה זה לאחר שהצנזורה אשרה לפרסם את דבר חשיפתה של מנהרה מעזה שחדרה לעומק 30 מטר בשטח ישראל. חמאס אולי מורתע, אמרו הקולות המתריעים, אך הוא ממשיך להתחמש ולהקים את גדודי "הנוח'בה", אשר ביום פקודה ינסו להסתער דרך המנהרות ולהשתלט על אחד מיישובי עוטף עזה.

המטוטלת העזתית נעה במשך שבוע אחד מרגיעה למתיחות, מהרתעה למלחמה, כאשר כל האופציות על הסקאלה נכונות כנראה. התבוננות במעשיו של חמאס, מלמדת כי הארגון מטלטל תדיר בין ניסיונות פיוס להפגנת שרירים, בין רצון להסדר לנכונות לעימות. כדי להבין את מניעיו של חמאס צריך להבין קודם מה המצב בעזה, ואת זה ניתן לתאר במילה אחת – קטסטרופה.

נתחיל מזה שבאופן פורמלי אין לעזה ממשלה. ראש הממשלה הנבחר, איסמעיל הנייה, התפטר לפני שנתיים לטובת ממשלת אחדות עם הרשות הפלסטינית, לאחר שמקורות המימון של חמאס התייבשו לחלוטין. ממשלת האחדות שהוקמה ברמאללה על אפה וחמתה של ישראל, הייתה אמורה לקחת את האחריות על עזה, דבר שלא קרה כמובן, וחמאס נותר להיות השולט דה פקטו. מכאן, שמהבחינה הרשמית אין לעזה אבא או אמא, וחמאס, השולט בכוח הזרוע, עסוק בעיקר בשמירה על קיומו.

ברצועת עזה חיים היום 1.8 מיליון פלסטינים, בתוך בית סוהר ענק, כאשר אין מי שיפרוס עליהם את חסותו. מאידך, על הטלת הסגר על עזה, אחראים לא פחות משלושה גורמים – ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית. התוצאה של הסגר הזה היא נוראית בכל קנה מידה. החשמל פועל לסרוגין; המים אינם ראויים לשתייה; ההריסות שהותירה ישראל במבצע צוק איתן לא שוקמו, ו-20,000 משפחות נותרו ללא קורת גג; האבטלה הרקיע ל-40%; צעירים אינם יכולים להתחתן, והעיקר – עזה סגורה ומסוגרת – אין יוצא ואין בא. כדי להוסיף חטא על פשע, חמאס מטיל מסים על התושבים, כדי לממן את מנגנוני הארגון.

מצד שני, הרשות הפלסטינית מסרבת לשלם את משכורתם של 40,000 פקידי חמאס, אבל משלמת משכורות למספר דומה של פקידי רשות, אשר נושלו ע"י חמאס בשנת 2007, והם יושבים מאז באפס מעשה. לא צריך להיות מומחה גדול, כדי להבין שעזה נמצאת על סף התפוצצות. מספר המתאבדים בקרב צעירי הרצועה מעיד על חומרת המצב.

בטרגדיה הזאת יש יותר מנבל אחד. ברור שהאחראית הראשית למצב הקשה בעזה היא ישראל, אך היא אינה לבד. מסייעים לידה בני בריתה הטבעיים, הרשות הפלסטינית ברמאללה, והמשטר הדיקטטורי של סיסי במצרים. שותפים אלה מתחרים היטב עם ממשלת נתניהו הימנית והגזענית, ואף עולים עליה. העוינות בין עזה לרמאללה חזקה יותר מהעוינות בין עזה לירושלים. ואילו משטרו של הגנרל סיסי, רואה בחמאס אויב אכזר המאיים על עצם קיומו, בגלל קשריו עם האחים המוסלמים.

התנהגותו של חמאס מעידה שהוא מרגיש שלכדו אותו בפינה, ועושה הכל כדי להיחלץ, החל מחפירת מנהרות ועד לנסיונות הדברות ופיוס, אלא שעד כה הוא נתקל בקיר. נסיונות הפיוס עם הרשות הפלסטינית הסתיימו במבוי סתום. אבו מאזן דבק בתיאום הבטחוני המקודש עם ישראל, רודף את פעילי חמאס עד חורמה, ואם אפשר הוא גם מוסר אותם לשב"כ. המצב עם מצרים אינו יותר טוב. הצבא המצרי הרס את כל המנהרות שחברו את עזה לסיני ועקר בכח 10,000 תושבים מרפיח המצרית.

כזכור, ערב מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012 הרגיש חמאס על הסוס. במצרים נבחר מוחמד מורסי, והפך לנשיא המצרי הראשון שמייצג את תנועת האחים המוסלמים. בחירתו סימנה לחמאס אור ירוק ליזום מלחמה עם ישראל, במחשבה שזו יכולה להסתיים בהסדר נוח לחמאס, שיפתח את מעבר רפיח לעולם הרחב. אולם, מאז ההפיכה הצבאית במצרים ביוני 2013, חמאס איבד את העורף המדיני והצבאי שלו, והסגר על עזה הלך והתהדק.

באמצע מרץ האחרון, פנה חמאס להנהגה המצרית, כשהוא מקבל עידוד מסעודיה. המצרים אמנם הסכימו להפגש עם חמאס, כדי לישר את ההדורים, אולם הפגישות לא היו בדרג המדיני, אלא ברמה של שירותי הביטחון. זאת ועוד, המצרים הציבו תנאים משפילים ביותר כדי להפשיר את היחסים עם חמאס, ולהפסיק את מסע ההסתה הנרחב נגד האירגון. בצר להם הסכימו מנהיגי חמאס להודיע על התנתקות ממפלגת האם שלהם, האחים המוסלמים במצרים, ולהסיר את תמונותיהם של נשיא תורכיה ארדואן והאמיר הקטארי, הנחשבים לאויבים בנפש של המשטר המצרי. למרבה הצער, כל המחוות האלו לא הניבו עד כה שום תוצאה. מעבר רפיח נותר שומם. לפתע נזכרו במצרים, שכדי לפתוח את המעבר, על חמאס להסכים לשליטה של הרשות הפלסטינית במעבר, דבר שחמאס לעולם לא יוכל להסכים לו.

 מאחר והמצרים אינם מוכנים להקל על חמאס, ואינם רוצים להוציא את הערמונים מהאש עבור ישראל, התפוח הלוהט של עזה מתגלגל מחדש אל פתחה של ממשלת נתניהו. מערכת הבטחון הישראלית מבינה היטב שהמצב הוא בלתי נסבל. צה"ל ומערכת הביטחון מחפשים פתרונות יצירתיים. לדוגמא ההצעה לבנות נמל צף בחוף עזה, כדי לתת מוצא ללחץ ולמנוע פיצוץ. הפרטנר הטבעי לפיתוח המיזם הזה היא תורכיה, שמאז פרשת המרמרה חוזרת ותובעת את הסרת המצור מעל עזה, כתנאי לחידוש היחסים עם ישראל. המיזם של הנמל יכול היה להיות מוצלח, לולא התנגדותן של מצרים והרשות הפלסטינית, שמתחלחלות מעצם המחשבה שחמאס יקבל ריבונות על עזה. לאור ההסתבכות הדיפלומטית וניגודי האינטרסים בין תורכיה, מצרים, הרשות הפלסטינית וישראל, עזה ממשיכה לשקוע, והפיצוץ הוא בלתי נמנע.

ממשלת ישראל עדין לא החליטה מה היא רוצה. היא לא מעוניינת בנפילת חמאס, מחשש שדאע"ש והאנרכיה יחליפו את מקומו; היא גם לא רוצה שחמאס יתחזק מדינית, כי הדבר יפגע קשות במעמדה הרעוע ממילא של הרשות הפלסטינית; היא לא רוצה מלחמה, כי היא מבינה שעוד 100,000 פליטים ועוד 20,000 בתים הרוסים, יגרמו לאסון ההומניטרי לגלוש אל מעבר לגדר העוטפת את עזה, ובנוסף, כל העולם יטיל את האחריות עליה.

אם רוצים באמת להבין את הזיגזג שבין הצהרת עמוס גלעד על אפשרות סבירה למלחמה, לבין דברי ההרגעה של אלוף הפיקוד, צריך להכיר במציאות, ולהבין ששניהם צודקים. ברגע זה חמאס אינו רואה תועלת בעוד מלחמה עקובה מדם. אולם, אם המצב יוביל למרד אזרחי נגד שלטונו, הוא לא יהסס להסיט את הלחץ אל ישראל, באמצעות מנהרות וטילים. ממשלת נתניהו יושבת על חבית חומר נפץ. היא מדברת על הרתעה, על מלחמה, על אמצעים טכנולוגים, אבל לא אומרת את האמת. האמת היא, שאין לה שום פתרון, לא צבאי ולא מדיני, והיא מנסה להרוויח זמן עד שהמציאות הקשה תתפוצץ בפני כולנו.

אודות יעקב בן-אפרת