עזה והגדה בהליכי גירושין

בימים אלה הכנסת רותחת בנושא המשט החדש המתדפק על חופי עזה, במיוחד לאור כוונתו של ח"כ באסל גטאס להשתתף במשט "כדי להפנות את הזרקורים אל המצור המתמשך על עזה, ואל הסבל הנורא הנגרם לתושביה". אלא שהרחק מאור הזרקורים מתקיימת פעילות ישראלית קדחתנית להקל באופן משמעותי על המצור, תוך שיתוף פעולה הדוק עם קטאר ומו"מ בלתי ישיר עם חמאס.

לא במקרה מופיעות ידיעות עיקשות אודות הסכם הודנה הממשמש ובא, עם תוקף לחמש שנים. אם יתממש הסכם כזה, אזי הוא אמור לתת לחמאס הכרה לא רשמית כריבון ברצועת עזה, ובכך לגנוז סופית את מעמדה של הרשות הפלסטינית שם. למעשה מדובר בעיצובן של שתי ישויות נפרדות, האחת בעזה והשניה בגדה, אשר ישראל שולטת בשתיהן ביחד ובכל אחת לחוד. ההתפתחות הזאת נתפסת על ידי הרשות הפלסטינית ברמאללה כבגידה של חמאס, וזהו הרקע להחלטתו של אבו מאזן לשבור את הכלים ולפזר את ממשלת האחדות.

המגעים בין ישראל וקטאר אינם סוד. כבר במרץ השנה דיווח Ynet על פגישה בין מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב מרדכי, לבין השגריר מוחמד אל-עמאדי, ראש הוועדה הקטארית לשיקום רצועת עזה, בה הוסכם על האצת הכנסת חומרי בנייה לשיקום רצועת עזה דרך מעבר כרם שלום. הפגישה הזאת ציינה את התחלתה של התחממות מחודשת ביחסים בין ישראל וקטאר, שעם השנים ידעו עליות ומורדות למכביר.

רק לפני שנה יצאה ישראל למלחמה עקובה מדם כנגד החמאס במטרה לפרק את ממשלת האחדות הפלסטינית, אשר הכניסה את החמאס לתוכה בדלת האחורית. במשך 50 הימים והלילות של מבצע צוק איתן הסבירו לנו עד מיאוס שהמתווה התורכי-קטארי להפסקת אש מסוכן לישראל; וששר החוץ ג'ון קרי הוא הזוי עקב תמיכתו במתווה הזה. הממשלה והאופוזיציה התעקשו על המתווה המצרי, אותו הצליחו לכפות לאחר שהרגו 2,251 פלסטינים, מתוכם 1,462 אזרחים, והרסו 18,000 בתים.

הדבר האירוני הוא שממשלת האחדות עם החמאס נעלמת כיום בקול ענות חלושה לא בגלל ההתעקשות הישראלית על המתווה המצרי, אלא דווקא משום שישראל החליפה סוסים ומאמצת את אותו המתווה הקטארי שדחתה בקיץ 2014. האמת היא שהמתווה המצרי התפוגג ונעלם כי מעולם לא היה מעשי. המשטר הפשיסטי במצרים חלם על חנק רצועת עזה עד שהחמאס ייעלם והרשות הפלסטינית תירש אותו. זה היה גם החלום הרטוב של ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג ועוד כמה פנטזיונרים ישראלים.

אלא שבמשך השנה האחרונה קרו כמה דברים, ובראשם מותו של פטרון ההפיכה הצבאית במצרים, המלך הסעודי עבדאללה, וכניסת יורשו סלמאן. עבדאללה החליט בערוב ימיו כי האחים המוסלמים הם הסכנה האסטרטגית המאיימת על המשטרים הערבים, ובראשם המשטר הסעודי, והכריז מלחמת חורמה נגדם. איראן ניצלה את המלחמה הפנימית שפילגה את המחנה הסוני כדי להתגנב בדלת האחורית לתימן, ולתמוך בהפיכה נגד ממשלתה החוקית. סלמאן, שירש את עבדאללה, שינה מיד את הגישה, חבר לקטאר ולתורכיה, הושיט יד לאחים המוסלמים, וקרא לסיסי ליישר את השורות. כך שבק חיים המתווה המצרי שביקש לייבש את חמאס ולהחליפו באבו מאזן.

ההתקרבות בין ישראל לבין החמאס בתיווך קטאר נובעת מאינטרס פוליטי משותף. למרות שהמשט מופנה נגד ישראל, המצור על עזה הוא רב משתתפים. עזה גובלת כאמור במצרים, וכאשר החמאס תפס את השלטון בהפיכה צבאית ב- 2007 הוא רצה להשתחרר מהתלות במעברים הישראלים ולהיפתח אל מצרים דרך מעבר רפיח. אולם משטרו של מובארכ התנה זאת בשיתוף אבו מאזן בשליטה במעברים, ומאז חמאס והאחים המוסלמים במצרים נהלו מאבק להכניע את מובארכ.

לרגע היה נדמה שחמאס מצליחה בחזונה כאשר האחים המוסלמים עלו לשלטון במצרים בבחירות דמוקרטיות. לאחר מבצע עמוד ענן ב-2012 שנמשך שבוע בלבד, הכריז חאלד משעל על ניצחון, והפסקת האש הושגה בערבות הנשיא מוחמד מורסי שהשתייך לאחים המוסלמים. אלא שההפיכה של סיסי במצרים, וגזרי דין מוות שנגזרו על מורסי וחבריו, הבהירו לחמאס כי חלומם נגוז. אבו מאזן מצידו השתתף באופן פעיל בחנק עזה, כאשר ממשלת האחדות עם החמאס, בראשות ראמי חמדאללה, התנתה את תשלום משכורות פקידי הממשלה שהחמאס מינה, בכך שאבו מאזן יקבל את מלוא הסמכויות בעזה. במצב שנותר לחמאס לא היתה כל ברירה, אלא לחפש חמצן במעבר ארז, ולא במעבר רפיח הסגור הרמטית.

ישראל מצידה מבינה היטב שאם עזה לא תשוקם, המלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. אפשר כמובן להמשיך להפיל את המגדלים המפוארים בהם מתגוררים עשירי עזה, ולהרוג עוד 2,000 אזרחים כפי שדורש ראש מועצת חוף אשקלון יאיר פרג'ון, ואפילו למגר את החמאס. אלא שהאלטרנטיבה לחמאס כבר מזמן אינה אבו מאזן, אלא דווקא ממשיכי דרכו של אוסמה בן לאדן, הפועלים במרץ בסיני ושולחים מדי פעם רקטות אל "אזורים ריקים" בתוך ישראל.

הזמן של ישראל אוזל. מדיניותו של סיסי היא חנק, אבו מאזן התגרש מעזה, והמיליארדים שהובטחו לשיקום הרצועה לאחר "צוק איתן" לעולם לא הגיעו ליעדם, כי הרשות הפלסטינית התמנתה לנהל אותם. מכאן שלא נותר לישראל אלא לקבל בידיים פתוחות את נציג קטאר. מבחינה פוליטית, הסכם הודנה בלתי חתום עם חמאס הוא אידיאלי עבור נתניהו. הוא דוחק את אבו מאזן עוד יותר לשוליים, ובתמורה הוא מקבל שוטר עזתי אשר מוכן לתת שקט תמורת הקלה בסגר, ואפילו "נמל צף" שאפשר להוריד בהפצצה אחת, לדברי מומחי הצבא הישראלים.

המצב הזה משאיר את הפלסטינים, הן בעזה והן בגדה המערבית, על הקרשים. עתידו של העם הפלסטיני לוט בערפל, והאמון שלו במנהיגיו בשפל. על פי סקר דעת קהל שערך המכון הפלסטיני של ד"ר חליל שקאקי (מצוטט באל-חיאת ב- 24 ביוני) כ-80% מהפלסטינים לא מאמינים שניתן להגיע להסכם עם ממשלת נתניהו. אבו מאזן זוכה לתמיכה של 29,3%, בעוד אסמאעיל הנייה ל- 21,1%, ו- 54,1% מתנגדים לאינתיפאדה שלישית מול 28,7% תומכים.

הנתונים האלה לא משקרים. העם הפלסטיני לא רואה במו"מ דרך לסיום הכיבוש, והוא גם לא רואה בהתקוממות פתרון אלטרנטיבי. הסיבה לכך ניתנת בתוצאות הסקר לגבי המנהיגות. לא רק שאין אמון גורף במנהיגות הקיימת, אלא שהפילוג הפנימי בין עזה לבין הגדה מונע כל דרך להתקדם לסיום הכיבוש בדרך של מו"מ או של התקוממות עממית. אין פלא שהמנהיגים של שני הפלגים הפלסטינים החליטו לבצר את שליטתם במה שיש להם, האחד בגדה המערבית באמצעות שיתוף הפעולה הביטחוני ה"קדוש" עם ישראל, והשני בעזה באמצעות הודנה ארוכת טווח.

הימין הישראלי יכול לחגוג. העם הפלסטיני מפורר, אין פרטנר לניהול מו"מ, הסטטוס קוו חוגג, ונתניהו יכול עם 61 ח"כים ובלי אופוזיציה להמשיך ולשלוט. עזה והגדה אמנם מנוהלות על ידי שתי רשויות נפרדות, אבל הקשר שלהן לישראל הולך ומתהדק. המעברים הישראלים הופכים לצינור החמצן העיקרי עבור רצועת עזה. לא רק מלט ומוצרי צריכה עוברים, אלא גם מים, חשמל ושירותי בריאות שונים. המצב לא כל כך שונה בגדה המערבית. אם לא רוצים שהמצב יתפוצץ חייבים לספק מים לעיר החדשה ראוובי, רישיונות עבודה לאלפי פלסטינים, ולדאוג לרווחתה של האוכלוסייה, אשר מצפה מהכובש לפתור את בעיותיה הדחופות ביותר לאור כישלונם המוחלט של מנהיגיה.

אם זה לא יקרה, אם ישראל תמשיך להקשות על חיי העזתים, היא תקבל את אל-קאעדה בתמורה, ואם בגדה עסקינן, הרשות הפלסטינית תיפול מעצמה כפרי רקוב. נתניהו, אבו מאזן והנייה הולכים על חבל מאוד דק מאוד שיכול להיקרע בכל רגע. אם זה יקרה, מחכה לכולנו התהום. נראה שכולם ביחד וכל אחד לחוד מובילים אותנו בעיוורונם המדיני ישר לשם.

אודות יעקב בן-אפרת