עזה זועקת ללחם. ישראל עונה בכדורים

ההכנות לחגיגת ה- 70 למדינה בעיצומן: מירי רגב נאבקת ביו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, בשאלה מי ינאם בטקס הדלקת המשואות, היא רוצה את נתניהו, ואדלשטיין מאיים להחרים את הטקס. כצפוי, החגיגה […]

ההכנות לחגיגת ה- 70 למדינה בעיצומן: מירי רגב נאבקת ביו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, בשאלה מי ינאם בטקס הדלקת המשואות, היא רוצה את נתניהו, ואדלשטיין מאיים להחרים את הטקס. כצפוי, החגיגה בישראל נענית במחאה פלסטינית. הפעם החליטו הפלסטינים להקים דף פייסבוק בשם "תהלוכת השיבה הגדולה" לציון יום הנכבה – הוא יום העצמאות של ישראל – וקראו למיליון תושבי רצועת עזה לצעוד לעבר הגדר המקיפה את עזה מכל עבריה "כדי לממש את זכות השיבה, על-פי החלטת האו"ם 194 משנת 1948".

כבר בחודש פברואר השנה דווח דיאא ח'ליל, כתב האתר "אל-ערבי אל-ג'דיד", על יוזמה של פעילים פלסטינים לארגן תהלוכה מעזה לעבר הגדר למען זכות השיבה, כשהוא מדווח על ויכוחים בין המארגנים, מאחר וחלקם "חוששים מתגובת כוחות הכיבוש אשר בדרך כלל מגיבים לכל תנועה לעבר הגבול באש כבדה ובלתי רגילה, ויתכן שההרג יהפוך לאמצעי בהתמודדות הזאת כפי שקורה תמיד".

הכתובת, אם-כן, הייתה על הקיר. הצד הישראלי לא היה זקוק לחיבוטי נפש כדי להחליט שהוא יורה למוות ב- 16 פלסטינים. הצד הפלסטיני שיער את מחיר התהלוכה. השאלה הייתה אם כן מה רצו המארגנים להשיג תמורת מחיר דמים כה כבד. כבר בראשית ההכנות לתהלוכה נקבעה מטרה פוליטית. המחאה הופנתה נגד הנשיא טראמפ, וניסיונו לכפות את "עסקת המאה" בעזרת סעודיה והמשטר המצרי.

העסקה, המלווה בהכרה בירושלים כבירת ישראל, עם אפשרות שטראמפ בעצמו ישתתף בחניכת השגרירות האמריקאית בירושלים ביום העצמאות הישראלי, יצרה קונצנזוס פלסטיני רחב שהתנגד לה ודחה את ארה"ב כמתווכת הוגנת בין ישראל והפלסטינים. אבו מאזן איחל לטראמפ שביתו ייחרב, וכינה את השגריר האמריקאי בישראל, דוד פרידמן, "כלב בן כלב". גם מנהיג חמאס, איסמעיל הנייה, יצא בהצהרות מתלהמות והבטיח לא לעצור עד לשחרור מסגד אל-אקצה.

אלא שהקונצנזוס הפלסטיני מתחיל ונגמר בהתנגדות ל"עסקת המאה". בכל שאר הנושאים המאבק בין הרשות הפלסטינית ברמאללה לבין שלטון החמאס בעזה רק מחריף. רק לפני שבועיים האשים אבו מאזן בנאום פומבי את חמאס בניסיון התנקשות בראש ממשלת הרשות, ראמי חמדאללה, וראש השב"כ הפלסטיני, מאג'ד פרג', בזמן שביקרו בעזה. אבו מאזן לא חסך במילים נגד חמאס, ואיים בחרם מוחלט על עזה, כולל הפסקת תשלום משכורות וחשבונות החשמל אם חמאס לא תמסור את מפתחות עזה לידי הרשות הפלסטינית.

"הכל או לא כלום", הצהיר אבו מאזן, כשהוא מתכוון שעל חמאס למסור את נשקו לידי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית. מכאן שתהלוכת השיבה באה בדיוק בזמן שאבו מאזן ניצב כשגבו אל הקיר לאחר שאיבד כל תקווה מכיוון טראמפ, בעוד שגם איסמעיל הנייה עומד בגבו אל הקיר, לאחר ששלטון החמאס הגיע לפשיטת רגל ואין בכוחו לנהל את עזה העומדת על סף קריסה.

מכאן עולה שאלה לגיטימית – מדוע בחרו יוזמי תהלוכת השיבה להתמקד בדרישה לממש את החלטה 194 ואת זכות השיבה כנושא המרכזי של המחאה, ולא את מימוש הזכות האנושית האלמנטרית למי שתייה נקיים, לאספקת חשמל, לבריאות, ולחופש תנועה ועבודה, שהעדרם הפך את חייהם של אזרחי עזה לבלתי נסבלים?

התשובה פשוטה: ישראל היא אמנם האחראית הראשית לאסון ההומניטרי בעזה, לאחר עשור של מצור על הרצועה, אך היא אינה לבד. לאסון הזה יש שותפים רבים: אבו מאזן עצמו משתתף במצור על עזה כשהוא מכריז על מדיניות של "הכל או לא כלום"; המשטר המצרי סוגר את מעבר רפיח כי הוא רואה בשלטון החמאס ישות עוינת הנמצאת בברית עם האחים המוסלמים במצרים; ולאחרונה הוסיף טראמפ את טיפת השמן שלו למדורה כאשר הפסיק את המימון האמריקאי לסוכנות הפליטים של האו"ם אונר"א. אולם על הפשע הקדמון של יצירת בעיית הפליטים ישנה אחראית אחת בלבד – ישראל, וכאשר היא מציינת 70 שנה לקיומה, אפשר לפסוח על העוולות של היום, ולהתמקד בעוול של אתמול.

הבעיה היא שהטרגדיה הנוראה של העם הפלסטיני איננה מצטמצמת לאירועים שהתרחשו לפני 70 שנה, אלא למה שמתרחש היום: לא רק שהוא נתון לכיבוש ישראלי אכזרי מזה למעלה מ- 50 שנה, אלא שבעזה החיים הפכו בלתי אפשריים, ואין לפלסטינים אפילו את הזכות למחאה. החמאס מדכא בכוח כל הפגנה כנגד העדר חשמל ותנאי מחיה בסיסיים, והרשות הפלסטינית ברמאללה מדכאת כל מחאה נגד השחיתות שלה ונגד מדיניותה. גם ישראל מוכיחה שוב ושוב כי היא לא מהססת לירות על כל פלסטיני שמוחה או מתקרב לגדר.

המשימה הדחופה העומדת בפני העם הפלסטיני היום היא פוליטית במהותה. ההנהגה הנוכחית הגיע למבוי סתום, דרך המו"מ הארוכה בה דגל אבו מאזן רק מנציחה את הכיבוש, ודרך ההתנגדות המזוינת רק העניקה לישראל הזדמנות לזרוע הרס וחורבן על תושבי עזה. תהלוכת השיבה אינה נותנת מענה לצורך הדחוף הזה, היא מדלגת מעל הבעיה ולא מתמודדת איתה.

עזה עומדת בפני אסון הומניטרי בקנה מידה עצום. בישראל לא מפסיקים לדון בנושא. כל הגורמים בממשלה ומחוצה לה יודעים שהמצב עומד בפני התפוצצות, ומחליטים להמשיך בעוד מאותו הדבר – סגר מסביב, כשלועי הרובים והתותחים מכוונים אל התושבים הנצורים. המצב כה קשה שאזרחים עזתים חוצים יום יום את הגדר כדי להנצל מהגיהינום. לאחרונה נתפסו שלושה אזרחים כאשר באמתחתם רימונים עטופים בניילון בכוונה להעצר ולהכלא בישראל. עדיף כלא ישראלי על פני החיים בכלא העזתי הגדול.

מדיניותו של נתניהו היא פשוטה, שב ואל תעשה. ההרג של תושבי עזה שהשתתפו בתהלוכה אינו מבטא צורך ביטחוני, אלא מסר מדיני ברור: ישראל אינה מתכוונת לשאת בנטל הסגר על עזה, ועל התושבים להפנות את מצוקתם כלפי פנים, נגד שלטון החמאס. נתניהו, על פי מימרתו של אבו מאזן "הכל או לא כלום", אומר – תכנעו תקבלו, לא תכנעו לא תקבלו.

הפלסטינים מצפים שהתקשורת ודעת הקהל העולמית, או אולי האו"ם, יבואו לעזרתם. אולם הטרגדיה היא שאין בעולם מי שיושיע. המראות היוצאים מסוריה, הטבח שמתבצע יום יום על-ידי משטרו של אסד בסיוע רוסיה ואיראן, משאירים את העולם אדיש, בעוד שמועצת הביטחון משותקת לחלוטין על-ידי הווטו הרוסי או במקרה של עזה על-ידי הווטו האמריקאי. ראש ממשלת תורכיה, ארדואן, היה היחיד שיצא בגינוי חריף של ישראל, אולם תגובת נתניהו לא איחרה לבוא – מי אתה שתטיף לנו מוסר בעוד כוחותיך טובחים בכורדים בסוריה.

נתניהו וארדואן מתקוטטים, אבל שניהם בני ברית של פוטין. עד כדי כך שישראל נמנעה מלגנות את רוסיה כפי שעשו ארה"ב וחברות האיחוד האירופי בעקבות הרעלת המרגל הרוסי על אדמת אנגליה. בג'ונגל המזרח-תיכוני נתניהו מרגיש בנוח. הפשעים שהוא מבצע מתגמדים לעומת פשעי המלחמה המתרחשים בסוריה או בתימן, ומי שמתעלמים מפשעי אסד, פוטין או מוחמד בן סלמאן, אין להם מעמד לדרוש מישראל לנהוג  אחרת.

כל זה טוב ויפה, אבל דבר אחד כבר ברור. אם ישראל תמשיך בכיבוש ובחניקה האיטית של עזה, היא תדרדר במוקדם או במיוחד אל אותו מקום בו נמצאות שכניה, ומשטרה ידמה יותר ויותר לאותם המשטרים הרואים בשימוש בכוח את חזון הכל. פוטין, אסד, ארדואן, הגנרל סיסי ואפילו טראמפ יחבקו בחום את ידידם וחברם לדרך, בנימין נתניהו, החותר ללא הפוגה להנציח את הכיבוש ובכך להפוך את ישראל למשטר אפרטהייד מוקצה מחמת מיאוס.

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת