"עירוניות אפקטיבית"

אם נשאל את ילדי הגן מה עושה מורה, ישיבו כי המורה מלמד. ואם נשאל מה עושה הרופא, ישיבו כי הלז מרפא. ואם נוסיף וננדנד, כמעשה הורים אמביציוזיים שלנגד עיניהם עומד תפקידם כמתווכי המציאות עבור ילדם, ונשאלם מה עושה האדריכל, ישיבו המעורים שבהם – מתכנן מבנים. תפישה זו יפה אמנם לכיתת הדרדקים, אך כשם שהפרה במציאות אינה "נותנת" לנו חלב, כך גם האדריכל (וכמוהו אנשי מקצוע רבים אחרים) אינו בפשטות "מתכנן מבנים", אלא מבקש לתכנן את האופן שבו אנו חווים את המרחב. והאופן שבו הוא מעוניין שנחווה את המרחב, את המציאות היומיומית הקונקרטית שלנו, את ביתנו, תלוי במידה רבה באידיאולוגיה שבה הוא אוחז.

בקיץ 2011 הפכו שדרות רוטשילד למרחב הציבורי המרתק, מלא התשוקה והתוסס ביותר בישראל. החיות שפיעמה בשדרה היוותה מוקד משיכה לרבבות. באותם ימים גילו מחדש תושבי תל-אביב, כמו גם אלו שהגיעו אליה במיוחד, את החוץ. הפגישה הבלתי אמצעית עם הזולת בשדרה היתה לא פחות מממכרת. בשדרה שבה ניטעו אוהלים, שהמעבר ביניהם לא נחצץ על ידי חנויות או משרדים, ניתן היה לפגוש בני אדם במקום אנשי שירות, מוכרים, מתווכים, מדריכים. במרכז תל-אביב, על האדמה והבטון, תחת שמים קיציים, ללא קירות ומזגנים, פגשו אנשים אלו את אלו. ומכיוון שהמפגש לא תווך באמצעות יחסי מסחר כלשהם (לא קנו או מכרו שום דבר), לא נותר לנמצאים אלא לשוחח זה עם זה ולהחליף רעיונות.

במאמרו של הלל שוקן (הארץ, 11.5.14), אדריכל ומרצה לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב, נכתב כי במחקר שערך יחד עם תלמידיו נמצא ש"תושבי הערים בישראל סובלים מעודף עצום של מרחב ציבורי, הפוגע באיכות חייהם ובהצלחתם הכלכלית". בביטוי "מרחב ציבורי", מפרט שוקן, נכללים "כל השטחים שאדם חופשי לנוע בהם ללא מגבלה, כמו רחובות, כיכרות, שדרות ופארקים".

הבה נעיין בכמה דימויים נדושים המוכרים לנו בין אם כמציאות נוכחת ובין אם אך כזיכרון: שאון המולת ילדים המתרוצצים על הדשא שמתחת לבניין, זוג אוהבים מתנשק על ספסל שבפארק, משפחה אוכלת אבטיח בשעת בין ערביים על חוף הים, קשישים משוחחים זה עם זה בכיכר. ממחקרו של שוקן עולה כי עלינו להזהר ולהשמר מפני תרחישים אלו, שמא יפגעו איכות חיינו והצלחתנו הכלכלית. לרגע נדמה שהאדריכל הפך לכלכלן או לכל הפחות יועץ לחיים הטובים. אז מה באמת בין תכנון מבנים לבין הדאגה, הניבטת מדבריו, להצלחה הכלכלית של תושבי העיר (בהנחה שלא מדובר אך ורק על רווחתו הכלכלית של המתכנן עצמו)?

בעולם המערבי הקפיטליסטי בכלל ובישראל בפרט הפכה זה מכבר המילה "ציבורי" למגונה. היכן שאין חברה (ציבור) ורק פרטים יש, מועלית הפרטיות על נס. כל מה שהוא פרטי ייחשב לטוב ומה שהוא ציבורי יזוהה עם רע, שכן יכול היה להיות פרטי וסתם הוא מונח לו שם לרווחת הכלל מבלי להסב עונג או רווח לפרט מסוים כלשהו. לכן, מפריטים. אם אין דבר פרט לפרט, הרי שכל דבר ועניין ימדד על פי הרווח, התועלת או הסיפוק שמפיק הפרט ממנו. ואם כך, הרי שגם ההנאה וההצלחה לעולם תימדד בהתאם לאמות המידה של הפרט. במה תועיל לו לפרט האחזקה הציבורית בחברת אוטובוסים אם יכול הוא עצמו להיות בעליה? במה תועיל לו לפרט ההנאה הציבורית מחוף הים אם יכול הוא להחזיק לבדו ברצועת חוף לעצמו? לשם מה נחוצים שטחים ציבוריים אם ניתן לבנות עליהם בניינים שערכם לבעליהם לא יסולא בפז?

ובתוך כל זה, הנה לפתע מגיע כל הציבור הזה לכיכר או לשדרה ומתחיל לשוחח ותוך כדי שיחה הוא נעצר ומתיישב, בעצם אין לו לאן למהר, והנה המחשבה כבר הנצה ועמה כבר מתנסחת מאליה התשובה לבעיה: "ההפרטה היא אסון בשירות שלטון ההון".

ישראל, כך כותב הלל שוקן, סובלת מעודף עצום של מרחב ציבורי; מרחב שבו אדם חופשי לנוע ללא כל מגבלה, כמו רחובות, כיכרות, שדרות ופארקים. החופש לנוע ללא מגבלה, הוא טוען, פוגע באיכות החיים ובהצלחה הכלכלית. לנו רק נותר לשאול – באיכות החיים של מי, בהצלחתם הכלכלית של מי פוגעת יכולתנו לנוע בחופשיות במרחב? ולאחר שנשיב לעצמנו בבירור לשאלה זו, טוב יהיה להוסיף ולכבוש לעצמנו עוד ועוד מרחבים ציבוריים בשיחות ובנשיקות.

 

אודות איריס מאיר