"עיר ללא גבולות" – הפוטנציאל וההזדמנות שהוחמצה

סיכום מערכת הבחירות בתל אביב יפו

citiwithoutbordersעיר ללא גבולות שהתמודדה בבחירות העירוניות בתל אביב על ייצוג במועצה היתה רשימה ייחודית, יהודית ערבית, שפרצה לזירה הפוליטית כחודשיים לפני מועד הבחירות. אין ספק שהזמן הקצר לא אפשר לה להתקבע בתודעה הציבורית. ובכל זאת, 1900 הקולות שקיבלה מהווים אינדיקציה לכך שיש מקום לרשימה מסוג זה. העובדה שרוב מוחץ של הקולות הגיע מתל אביב, מעידה על רוח רעננה המנשבת בציבור היהודי, שבחר לתת אמון ולגיטימציה לרשימה שבראשה אישה ערבייה מיפו שהתמודדה בבחירות הארציות בראשות מפלגת דעם. ואף על פי כן, הבחירות העירוניות הסתיימו בתוצאות מאכזבות מבחינת רשימת "עיר ללא גבולות" שלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, ובתחושה של הזדמנות שהוחמצה.

אמנם הקואליציה של הרשימה היתה חדשה, אך לא כך היה מצבה של מפלגת דעם, שהיתה הגורם הפוליטי המרכזי בקואליציה. דעם פרצה לתודעה הציבורית, ובנתה לעצמה בסיס של אהדה והערכה בקרב מעצבי דעת קהל בתל אביב, בזכות הפעילות החברתית הענפה, ועמדותיה הייחודיות שבלטו בזמן המחאה החברתית, והוצגו בקמפיין הבחירות האחרונות לכנסת. מעל לכל בלטה עמדתה הנחושה של הרשימה לקדם פוליטיקה אזרחית חברתית שוויונית במקום פוליטיקה סקטוריאלית צרה.

בעקבות פריצתה של דעם לתודעה, פנו אל נציגת המפלגה ערב הבחירות גורמים שונים בניסיונות ליצור חיבורים וקואליציות עם רשימות קיימות. אולם ברגע האמת נציגי הרשימות השונות נכנעו לסקטוריאליות שאפיינה את מערכת הבחירות ואת ההווי התל אביבי באופן כללי, והחשש מאיבוד קולות של בוחרים עקב הצטרפותה של ערבייה לרשימה הכריע את הכף.

את התפיסה הסקטוריאלית הזאת ביקשה "עיר ללא גבולות" לשנות. ההרכב של הרשימה, שכללה פעילות ופעילים חברתיים, מנוסים יותר או פחות, הראה שהדבר כן אפשרי, וכי ישנם כאלה שיהיו מוכנים להלחם על עקרון השוויון וההתנגדות לגזענות. אין ספק שהפעילה הפמיניסטית אמילי מואטי, שיזמה את הקואליציה מלכתחילה, נתנה רוח גבית לתפיסה זאת. כמו כן, ניתן לשער שההליכה של דעם בקואליציה עם כוחות אחרים, תרמה לשינוי דעה קדומה ובלתי מבוססת, שהציגה את דעם כמפלגה שמעוניינת לפלג את השמאל ו"לרוץ תמיד לבד". השותפות הזאת זכתה לאמון גדול יותר, שהתבטא בעלייה במספר הקולות.

ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע לא הצליחה הרשימה לעבור את אחוז החסימה? לכך מספר סיבות ברורות, וסיבות אחרות ארגוניות שנצטרך עוד לברר בהליך של חשבון נפש פנימי. עניינו של מאמר זה לברר את הסיבות הפוליטיות.

הזמן הקצר שעמד לרשות הרשימה בשל הרצון למצות את תהליכי המו"מ שהושקעו בניסיונות האיחוד עם רשימות קיימות, היה בעוכריה. השם "עיר ללא גבולות" לא הספיק להפוך למותג; קהל היעד שלה לא היה ממוקד; ועקרונות הרשימה לא היו נהירים לציבור הבוחרים. דבר זה בלט נוכח המגמה של צמצום המסרים של רשימות מסוימות לכדי דרישה אחת או שתיים הנוגעות לשאלות היומיום. "עיר ללא גבולות", לעומתן, הציגה יעדים וחזון שכללו, בנוסף לאג'נדה חברתית, בעיות הנוגעות ליחס כלפי הערבים והפליטים האפריקאים. הרשימה סברה שהמאבק בגזענות אינו פחות ערך משאלות חשובות כגון הכיתות הצפופות ואפילו בעיית הדיור. פעילים בקרב הפליטים מעידים על מגמה של ירידה בהסתה נגד הפליטים ככל שהקמפיין של "עיר ללא גבולות" התקדם והציב קווים אדומים בשאלת השיח אודות אוכלוסייה מוחלשת זאת.

ועדיין, למרות המצע העירוני, אופי ההצבעה היה בסופו של דבר פוליטי. את זה ניתן ללמוד מעליית כוחה של מרצ, שהכפילה את כוחה, בדיוק כפי שהכפילה אותו בכנסת. מרצ היא מפלגה חילונית ליברלית, ובוחריה באים לרוב ממעמד חברתי מבוסס. ציבור זה בחר להמשיך לקיים את המציאות התל אביבית הקפיטליסטית של חולדאי, עם תיקונים קלים, ויעידו על כך אינספור קדנציות בהן בחרה מרצ לשבת איתו בקואליציה. הפעם, לאור התחזקותה הפוליטית, ולאור ההתנגדות למדיניות הדורסנית של ראש העיר שבאה לידי ביטוי במחאה החברתית, ביקשה מרצ להציב את ניצן הורוביץ כמועמדה לראשות העיר. שאלות כגון ערבים ופליטים לא עמדו לנגד עיניה, וראיה לכך היתה שהמועמד הערבי מיפו נדחק לשולי הרשימה (מספר 9).

דוגמה הפוכה המעידה על אותה מגמה, היתה ההצבעה לדן להט, הנציג של לפיד, שקיבל מנדט אחד בלבד, למרות ש-50 אלף תושבים תל אביבים הצביעו ללפיד בבחירות לכנסת. זה מהווה סוג של "עונש" ומבטא את האכזבה מביצועי שר האוצר. "עיר לכולנו" שהיתה תקוותו הגדולה של השמאל לפני חמש שנים, איבדה גובה וירדה לשלושה מנדטים, וגם זה שיקף נסיגה בכוחו של השמאל ואיבוד דרך. הרשימה בחרה להעמיד בראשה חבר מרכז הליכוד, לאחר שדב חנין הצהיר כי לא יתמודד שוב בבחירות העירוניות. העדפתם של אנשי שמאל מובהקים לתמוך ברשימה זאת למרות העובדה המצערת של הצבת איש ימין בראשה, והתרחקותה מגישה אוניברסאלית לטובת תושביה היהודים של "דרום העיר" בלבד, מעידה על כך שהשמאל מעדיף את הפיוס היהודי הפנימי וטשטוש הקווים האדומים בין ימין ושמאל, גם אם זה בא על חשבון הערבים ועל חשבון הערכים ששמאל אמור לייצג. מגמה זו מהווה המשך ישיר לקו הכללי שהושמע במחאה החברתית.

הנסיגה של תנועת המחאה שהתמוססה לחלוטין ואיבדה כל השפעה או נוכחות בבחירות העירוניות בעיר בה היא פרצה, לא סייעה ל"עיר ללא גבולות" לפרוץ את גבול אחוז החסימה. בנוסף, זהו ללא ספק מצב בעייתי מאוד כאשר שני שלישים מבני/ות העיר הצביעו ברגליים, נמנעו מהשתתפות בתהליך הבחירות, וויתרו על האפשרות המוקנית להם, לנסות לפחות לשנות את כללי המשחק הפוליטי. לא ארחיב את הדיבור בנקודה זו שראויה למאמר בפני עצמו, אך העובדה שלא קמה אלטרנטיבה ברורה למנהיגות הקיימת בעירייה, ואי האמון בפוליטיקה עצמה ובפוליטיקאים בכלל שאפיינה את הנהגת המחאה של 2011, ממשיכה לתת את הטון ולקבוע את המהלכים גם כיום. עובדה זאת מצערת מאוד, משום שהמשמעות היא שהכוחות הקיימים שנגדם מחינו ב 2011 קיבלו מנדט לחמש שנים נוספות, ורוב מוחץ ממשיך לסבול ממנה – לא רק ביפו ודרום העיר, אלא גם במרכזה.

מכיוון שההצבעה כן היתה פוליטית, הדבר גם השפיע על מידת ההיענות ל"עיר ללא גבולות". הקולות שהצליחה לגרוף שיקפו גם הם עמדה פוליטית של הציבור ביחס לדעם ולמסר שלה. מצד אחד היתה עלייה בכוחנו (לעומת 500 הקולות שדעם קיבלה בבחירות העירוניות ב2008, ו-700 הקולות שקיבלנו בתל אביב בבחירות הארציות ב2013). אולם, מנגד, לא היה במספר הקולות כדי להעביר את הרשימה את אחוז החסימה, שוב כי השאלות שהציבה, וחזונה לראות את תל אביב כעיר רב תרבותית, רב לאומית ושוויונית, לא זכו לאמון הנדרש ולא גרמו להיסחפות אחרי הרשימה כאלטרנטיבה פוליטית לשמאל.

מה ניסתה "עיר ללא גבולות" לעשות? הרשימה שמה לה למטרה להפיל את החומה המפרידה בין יפו לתל אביב, הקובעת כי משני צידי המתרס יחיו שתי ישויות חברתיות במקביל ובמנותק אחת מהשניה, וכמובן, גם ברמת חיים שונה כל כך שרק מעצימה את הניכור, הנתק, והשנאה. טענו, ועדיין אנו טוענים, שכל עוד החומה הבלתי נראית הזאת קיימת, ואין לחברה הערבית בישראל אפשרות לממש את אזרחותה, גם אין לחברה הישראלית עתיד.

אולם, לפי תוצאות הבחירות ניתן ללמוד כי תל אביב העדיפה להמשיך להתעלם מתושביה הערבים החיים ביפו, ולבחור בגזענות. היא העדיפה לטאטא את השאלה הקיומית הזאת אל מתחת לשטיח ע"י הצבעות מסורתיות למרצ אשר באופן קבוע יושבת עם חולדאי בקואליציה. גם יפו מהצד השני בחרה להמשיך להסתגר ולהצביע לרשימה מקומית שיכולה היתה לקבל לכל היותר מושב אחד, וגם אותו היא לא קיבלה, ועל כן השפעתה בכל מקרה היתה יכולה להיות מזערית. ובל נשכח שיתר הקולות הולכים לרשימתו של חולדאי בזכות תמיכתו של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית.

יש לציין שכמו בתל אביב, גם ביפו שני שליש מהבוחרים לא יצאו להצביע. נוסף לתחושת אי האמון ארוכת השנים כלפי הפוליטיקאים המקומיים (והלאומיים), ישנה תובנה בסיסית שהעירייה נעולה על מדיניות ההופכת את יפו לפנינת נדל"ן לטובת העשירים, ומפקירה את העניים שהם רובה הגדול של האוכלוסייה הערבית ביפו. תובנה זאת מתווספת לעובדה שיפו הוזנחה על ידי העירייה במשך עשורים שלמים. כיום התושבים רואים כיצד העיר נשמטת מתחת לרגליהם, ילדיהם נאלצים להתנתק מהקהילה שלהם ולחפש לעצמם מגורים בלוד, חלקם אף עוברים לקנדה. חוסר האונים רק הולך וגובר עם השנים, בייחוד משום שמדובר בהמשך ישיר של מדיניות לאומית שלמה המנוהלת נגד האוכלוסייה הערבית, ועיריית תל אביב היא רק הביטוי המקומי שלה. אין לצפות במצב כזה שאנשים יצאו בהמוניהם להצביע למוסד הפועל נגדם, בייחוד כאשר כל הנציגים שנבחרו עד כה אכזבו ושיתפו פעולה עם חולדאי ומדיניותו בתירוץ של ריאליזם פוליטי.

רשימת "עיר ללא גבולות" הוקמה במטרה לגשר על התהום הנפערת בין יהודים וערבים. היא לא נועדה לייצג רק את יפו, אלא את הטוב והיפה שיש בחברה הישראלית כולה, על אזרחיה היהודים והערבים, תוך מאבק כן על הזדמנות אמיתית לשנות, ולו במעט, את המציאות הקשה בה אנו חיים.

הצלחתה של "עיר ללא גבולות" עם חזון לדו קיום וצדק חברתי יכולה היתה להוות תקדים ומסר חיובי לכלל החברה הישראלית, אך כידוע חזון זה לא התממש הפעם. אך שוב, הידיעה ש"עיר ללא גבולות" קבלה את מירב קולותיה מהציבור היהודי בתל אביב, שהצביע בנחישות לרשימה שאישה ערבייה עומדת בראשה, ושהשותפות הערבית יהודית היא הבסיס האיתן שלה, מותירה ניצוץ של תקווה. יש בה כדי להעיד על מגמה של שינוי, שגם אם לא הצליח עדיין להכריע, הוא בהחלט ישפיע.

 

אודות אסמא אגבארייה-זחאלקה